לדלג לתוכן

העסקה בזנות בכפייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

העסקה בזנות בכפייה (מכונה גם זנות בלתי רצונית או זנות מחייבת), היא זנות או עבדות מינית המתרחשת כתוצאה מכפייה של צד שלישי. המונח "זנות כפויה" מופיע באמנות בינלאומיות והומניטריות, כגון אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, אך יישום האמנה התבצע באופן לא עקבי. "זנות כפויה" מתייחסת לתנאי שליטה באדם שנכפה על ידי אחר לעסוק בפעילות מינית.[1][2]

זנות כפויה אינה חוקית על פי החוק המקובל בכל המדינות, זאת בשונה מזנות מרצון, שעשויה להיות בעלת מעמד חוקי במדינות שונות, הנעות בין היותה בלתי חוקית לחלוטין ועונשה מוות ועד להיותה חוקית ומוסדרת כעיסוק.

בעוד החוקיות של זנות מבוגרים משתנה בין תחומי שיפוט, העסקת ילדים בזנות אינה חוקית כמעט בכל מדינות העולם.

בשנת 1949 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה לדיכוי הסחר בבני אדם ולניצול זנות של אחרים. אמנה זו החליפה מספר אמנות קודמות שכיסו היבטים מסוימים של זנות כפויה, וכן עוסקת בהיבטים אחרים של זנות. האמנה קובעת כי יש להטיל עונשים על פיתוי לזנות וכן על אחזקת בתי בושת. נכון לדצמבר 2013, האמנה אושררה רק על ידי 82 מדינות. אחת הסיבות העיקריות לכך שהיא לא אושררה על ידי מדינות רבות היא שהמונח המשפטי 'וולונטרי' (רצוני) מוגדר באופן רחב במדינות עם תעשיית מין חוקית. לדוגמה, במדינות כמו גרמניה, הולנד, ניו זילנד, יוון וטורקיה, צורות מסוימות של זנות וסרסרות הן חוקיות ומוסדרות כעיסוקים מקצועיים.

התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית ביטל את העבדות במדינה, וקבע כי גם זנות כפויה היא סוג של עבדות: "אנו רואים זנות כפויה ועבדות משתלבות זו בזו, כי הן דומות. כאשר העבדות הייתה בלתי חוקית, הן הוכרחו לעבודות פרך, ואנו רואים נשים נאלצות לבצע פעילויות מיניות עבור ה'אדונים' או ה'סרסורים' שלהן".

זנות קטינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – זנות קטינים

זנות קטינים נחשבת מטבעה לזנות ללא הסכמה ונצלנית, מכיוון שקטינים, בשל גילם הצעיר, אינם יכולים להסכים מבחינה חוקית. ברוב המדינות זנות קטינים אינה חוקית ללא קשר לגיל ההסכמה הקבוע בחוק.

מדינות החברות בפרוטוקול האופציונלי על מכירת ילדים, זנות ילדים ופורנוגרפיה של ילדים (אנ') נדרשות לאסור על זנות קטינים. הפרוטוקול מגדיר קטין כאדם מתחת לגיל 18, "אלא אם כן גיל-בגרות מוקדם יותר מוכר על פי חוק המדינה". הפרוטוקול נכנס לתוקף ב-18 בינואר 2002, ונכון לדצמבר 2013, 166 מדינות אשררו את מחויבותן לפרוטוקול, ועוד 10 מדינות חתמו אך עדיין לא אשררו אותו.[3]

האמנה בדבר הצורות החמורות ביותר של עבודת ילדים, 1999 (אמנה מס' 104) (אנ') של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) קובעת כי "השימוש, השגת או הצעתו של ילד לזנות" היא אחת "הצורות החמורות ביותר של עבודת ילדים". אמנה זו, שאומצה ב-1999, קובעת שמדינות שאישרו אותה חייבות לבטל את הנוהג בדחיפות. הוא נהנה מהקצב המהיר ביותר של אישורים בתולדות ה-IAO מאז 1919.

בארצות הברית, חוק ההגנה על קורבנות סחר ואלימות משנת 2000 (אנ'), מסווג כל "אקט מיני מסחרי [שנגרם] בכוח, הונאה או כפייה, או שבו האדם המופעל לבצע מעשה כזה לא הגיע לגיל 18 שנים" הינו "צורה חמורה של סחר בבני אדם".[4]

במדינות עניות יותר, זנות ילדים נותרה תופעה רווחת. תיירים מהעולם המערבי נוסעים למדינות אלו כדי לעסוק בתיירות מין עם ילדים (אנ'). תאילנד, קמבודיה, הודו, ברזיל ומקסיקו זוהו כמוקדים מובילים של ניצול מיני של ילדים.[5]

סחר בבני אדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחר בנשים וילדים (ולעיתים רחוקות יותר גם בגברים צעירים) לצורך זנות הוא הפרה של זכויות אדם. סחר בבני אדם, במיוחד בנערות ונשים, מוביל לרוב לזנות כפויה ולעבדות מינית. על פי דו"ח משנת 2007 של UNODC, מבחינה בינלאומית, היעדים הנפוצים ביותר עבור קורבנות סחר בבני אדם הם: תאילנד, יפן, ישראל, בלגיה, הולנד, גרמניה, איטליה, טורקיה וארצות הברית. המקורות העיקריים של אנשים נסחרים הם תאילנד, סין, ניגריה, אלבניה, בולגריה, בלארוס, מולדובה ואוקראינה. קורבנות של סחר במין מועברים ואז נאלצים לבצע מעשים מיניים או נאנסים מול מצלמת רשת בשידורים חיים שלעיתים קרובות ממוסחרים.[6][7][8][9][10]

דו"ח של משרד האו"ם לסמים ופשע משנת 2010 מעריך כי 79% מהקורבנות שזוהו במסגרת סחר בבני אדם נסחרו לניצול מיני, 18% לעבודות כפייה ו-3% לצורות אחרות של ניצול. בשנת 2011, הנציבות האירופית המוקדמת בספטמבר 2011 העריכה באופן דומה כי בקרב קורבנות סחר בבני אדם, 75% נסחרו לניצול מיני והשאר לצורך עבודת כפייה או צורות אחרות של ניצול.[11]

בשל האופי הבלתי חוקי של הזנות והמתודולוגיות השונות המשמשות להפרדה בין זנות כפויה לזנות מרצון, קשה להעריך במדויק את היקף התופעה. על פי דו"ח משנת 2008 של משרד החוץ האמריקאי "בכל שנה, על פי מחקר בחסות ממשלת ארצות הברית שהושלם ב-2006, 600,000 עד 800,000 אנשים נסחרים מעבר לגבולות הלאומיים, מה שלא כולל מיליונים שנסחרו בתוך מדינותיהם. כ-80% מהקורבנות הטרנס-לאומיות הן נשים ונערות ועד 50% הן קטינות. רוב הקורבנות הטרנס-לאומיות נסחרות לניצול מיני מסחרי". דו"ח של הנציבות האירופית משנת 2014 מצא כי מ-2010 עד 2013 נרשמו 30,146 מקרים של קורבנות סחר בבני אדם ב-28 המדינות החברות באיחוד האירופי, מתוכם, 69% היו קורבנות של ניצול מיני.[12][13]

ב-2004 טען האקונומיסט שרק חלק קטן מהזונות נסחרו במפורש בניגוד לרצונן.[14]

אליזבת פיסאני מחתה נגד ההיסטריה הנתפסת סביב סחר בבני אדם לפני אירועי ספורט כמו הסופרבול או המונדיאל.[15]

הפרוטוקול למניעה, דיכוי והענשה של סחר בבני אדם, במיוחד נשים וילדים (המכונה גם פרוטוקול פלרמו) (אנ') הוא פרוטוקול לאמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן בינלאומי, ולפיו סחר בבני אדם הוא "גיוס, הובלה, העברה, מחסה או קליטה של אנשים, באמצעות איום או שימוש בכוח או צורות אחרות של כפייה, חטיפה, הונאה, ניצול לרעה של כוח או של עמדה, פגיעות, מתן או קבלה של תשלומים או הטבות להשגת הסכמתו של אדם בעל שליטה באדם אחר, לצורך ניצול". מסיבה זו, אין צורך באיום, בכפייה או בשימוש בכוח כדי להוות סחר, די בניצול של פגיעות קיימת – כגון פגיעות כלכלית או פגיעות מיניות.[16]

סיגמה הודא, כתבת מיוחדת של האו"ם בנושא סחר בבני אדם, ציינה כי "לרוב, זנות כפי שנהוגה בפועל בעולם בדרך כלל, מספקת את מרכיבי הסחר". עם זאת, ארגון "הצילו את הילדים" (אנ') רואה בסחר מפורש ובזנות נושאים שונים: "עם זאת, הנושא [סחר בבני אדם] שקוע במחלוקת ובלבול כאשר גם זנות נחשבת כהפרה של זכויות האדם הבסיסיות של מבוגרים כאחד. נשים וקטינים, ושווים לניצול מיני כשלעצמם, מנקודת מבט זו, סחר וזנות מתערבבים זה עם זה".[17][18][19]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Report of the Special Rapporteur on systematic rape". Unhchr.ch. אורכב מ-המקור ב-12 בינואר 2013. נבדק ב-7 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Katyal, Neal Kumar (1993). "Men Who Own Women: A Thirteenth Amendment Critique of Forced Prostitution". The Yale Law Journal. 103 (3): 791–826. doi:10.2307/797084. ISSN 0044-0094. JSTOR 797084.
  3. ^ "Optional Protocol to the Convention on the Rights of the Child on the sale of children, child prostitution and child pornography". United Nations Treaty Collection. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2013. נבדק ב-15 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Victims of Trafficking and Violence Protection Act of 2000". US State Department. 28 באוקטובר 2000. אורכב מ-המקור ב-12 במרץ 2009. נבדק ב-17 בפברואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Emilio Godoy (13 באוגוסט 2007). "RIGHTS-MEXICO: 16,000 Victims of Child Sexual Exploitation". IPS. אורכב מ-המקור ב-26 במרץ 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "UN highlights human trafficking". the BBC. 26 במרץ 2007. נבדק ב-11 בינואר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ Carback, Joshua T. (2018). "Cybersex Trafficking: Toward a More Effective Prosecutorial Response". Criminal Law Bulletin. 54 (1): 64–183. p. 64.
  8. ^ Greiman, Virginia & Bain, Christina (2013). "The Emergence of Cyber Activity as a Gateway to Human Trafficking". Journal of Information Warfare. 12 (2): 41–49. p. 43.
  9. ^ "Surge in online sex trade of children challenges anti-slavery campaigners". Reuters. 1 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Child Sexual Exploitation". Europol. 2020.
  11. ^ The EU Strategy towards the Eradication of Trafficking in Human Beings, 2012–2016, European Commission Directorate-General for Migration and Home Affairs.
  12. ^ "Trafficking in Persons Report, I. Introduction". 3 ביוני 2005. נבדק ב-30 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Trafficking harms 30,000 in EU - most in sex trade, BBC News (17 October 2014).
  14. ^ "Prostitution: Sex is their business". The Economist. 2 בספטמבר 2004. נבדק ב-15 בדצמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה) (נדרשת הרשמה)
  15. ^ Pisani, Elizabeth (2009). The Wisdom of Whores: Bureaucrats, Brothels and the Business of AIDS. Granta Books. pp. 213–214. ISBN 978-1-84708-076-9.
  16. ^ "United Nations Convention against Transnational Organized Crime", Annex II, Section I, Article 3 (pg. 42). Retrieved on 21 September 2009.
  17. ^ "Definition of Trafficking". Save the Children. אורכב מ-המקור ב-8 באוגוסט 2007. נבדק ב-11 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Prostitution and Human Trafficking: Tackling Demand" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-5 במרץ 2012. נבדק ב-19 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Norma Ramos (Summer 2008). ""It's Not TV, Its Sexploitation" Protest Against Home Box Office". On the Issues Magazine. נבדק ב-11 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)