הפלה ובריאות הנפש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפלה ובריאות הנפש (באנגלית: Abortion and mental health(אנ')) הוא תחום הנחקר לאורך שנים רבות על ידי גורמים ומומחים שונים. המסקנות של המחקר בנושא נתונות במחלוקת פוליטית. בתנועות למען הזכות להפלה מלאכותית טוענים כי הפלה מלאכותית אינה מהווה סיכון גדול יותר לבריאות הנפש מאשר נשיאת היריון לא מכוון עד סופו.[1] לעומת זאת, תנועות נגד הפלות טוענות כי קיים קשר בין הפלות לבעיות בריאות הנפש, ומשתמשות לעיתים במונח "תסמונת שלאחר ההפלה" כדי להתייחס להשפעות הפסיכולוגיות השליליות שהן מייחסות להפלה. עם זאת, "תסמונת שלאחר ההפלה"(אנ') אינה מוכרת כתסמונת של ממש על ידי הקהילה הרפואית ואינה כלולה במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-IV-TR) או במסמך התקינה של ארגון הבריאות העולמי בו רשומות כל המחלות הידועות, כולל הפרעות נפשיות (ICD-10). תומכי ההפלות טוענים כי המאמץ של הקבוצות המתנגדות להפלות להפוך את הרעיון של "תסמונת שלאחר ההפלה" לפופולרי ומוכר בקרב הקהילה הרפואית הוא טקטיקה המשמשת את אותן קבוצות למאבק בהפלות. הקונגרס של ארצות הברית הורה לרופאים בארצות הברית לומר לחולים כי הפלות מגבירות את הסיכון שלהם לחוות דיכאון ואף להגיע למצב של התאבדות.

עדויות מדעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות סיסטמטיות של הספרות המדעית הגיעו למסקנה שאין הבדלים לטווח הרחוק בין הבריאות הנפשית של נשים שעברו הפלה מלאכותית בהשוואה לנשים שהיו בקבוצות הבקרה - שאלו היו נשים אשר נכנסו להיריון לא מתוכנן. בעוד שחלק מהמחקרים דיווחו על קורלציה סטטיסטית בין הפלה לבין בעיות נפשיות, בו זמנית גם טעו באופן שיטתי ונכשלו בשיוך הסיבה למשתנה המתערב, או, כמו בתוצאות של נשים שעברו מספר הפלות, הניבו תוצאות לא עקביות עם מחקרים אחרים.[2] מחקרים בעלי חשיבות רבה מצאו באופן עיקבי שאין קשר מקריבין הפלה לבין בעיות הקשורות לבריאות הנפש. ניתן להסביר את המעקבים אשר נצפו בחלק מהמחקרים על ידי נסיבות חברתיות וריגשיות או בעיות נפשיות.[3] מקרים שונים, כמו קשר ריגשי להיריון, חוסר מזל, וגישה שמרנית כלפי הפלה עשויים להיות הגורמים אשר העלו את הסבירות לחוויית רגשות שליליים.

קבוצות רפואיות ופסיכיאטריות של מומחים מצאו באופן עיקבי שהפלה לא גורמת לבעיות נפשיות. בשנת 2008, האיגוד הפסיכולוגי האמריקני[4] סיקרה את הספרות שנוגעת להפלה ובעיות נפשיות והגיעה למסקנה שהסיכון של בעיות נפשיות בעקבות הפלה מלאכותית[5] ראשונה, אשר התרחשה בשליש הראשוני להיריון אצל נשים בוגרות לא היה גדול יותר מאשר נשיאת היריון לא מתוכנן לשם השוואה.[6] בעוד שהציפייה היא שהפלה עשויה להקל על הלחץ ו"לחולל מתח נוסף", הם דחו באופן מפורש את הרעיון שהפלה היא "טראומטית באופן תורשתי". בקרב הנשים שחוות בעיות נפשיות בעקבות ביצוע הפלה, האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה הגיעה למסקנה שישנו סיכוי רב יותר שאותם מקרים קשורים לגורמי סיכון קודמים. מאחר שגורמי סיכון אלו וגורמי סיכון אחרים נוספים עשויים היו להטות את תגובות הנשים לרגשות שליליות בעקבות הלידה, השיעור הגבוה יותר למחלות נפש אשר נצפה בקרב נשים עם עבר קודם להפלה היה יותר סביר להיגרם בידי גורמים אחרים מאשר ההפלה עצמה. הפנאל הבחין באי-עקביות חמורה בין התוצאות שדווחו במחקרים לגבי ההשפעה של מספר הפלות. בנוסף, אותם גורמים אשר הטו את האישה לעבור מספר הריונות לא רצויים עשויים היו להטות אותה לקשיים בהתמודדות עם בעיות נפשיות גם כן. לכן, הם החליטו לדחות את הדעה על קו אחיד ממחקרים שנגעו למספר הפלות.[7]

לאחר מכן, בשנת 2011, המרכז הארצי לשיתוף פעולה בבריאות הנפש בבריטניה סיכם גם הוא באופן דומה כי ביצוע הפלה מלאכותית בשליש הראשון של ההיריון אינה מגדילה את הסיכון לבעיות בריאות הנפש, בהשוואה לנשיאת ההיריון הלא מתוכנן עד סופו, אם ההפלה נעשית בפעם הראשונה. כמו כן, בשנת 2018 הסיקו האקדמיות הלאומיות למדעים, הנדסה ורפואה כי הפלה אינה מובילה לדיכאון, חרדה או הפרעת דחק פוסט-טראומטית[8] - בדצמבר 2011, הקולג' הפסיכיאטרי המלכותי של אנגליה ערך ביקורת שיטתית על מנת להבהיר את השאלה לגבי ביצוע הפלה והשפעותיה הפוגעניות על הבריאות הנפשית של נשים. הביקורת, אשר נערכה על ידי המרכז הלאומי המשותף לבריאות הנפש אשר ממומן על ידי משרד הבריאות הבריטי, הגיע למסקנה שבעוד שהריון לא רצוי עשוי להעלות את הסיכון להתרחשותן של בעיות נפשיות, מספר הנשים אשר התמודדו עם הריונות לא רצויים הוא בעל אותו ערך למסקנה הקודמת בין אם הן בחרו להמשיך בהיריון עד ללידה או שהחליטו לבצע הפלה.

יתר על כן, המכללה המלכותית למיילדות וגינקולוגים בבריטניה סיכמה גם היא את העדויות, בכך שמצאה כי הפלה אינה מגבירה את הסיכון לבעיות נפשיות בקרב נשים הנושאות הריון לא רצוי עד סופו. יתרה מזאת, שני מחקרים שנערכו על האוכלוסייה הדנית בשנת 2011 ו-2012 אשר ניתחו את הקשר בין הפלה לבין אשפוז פסיכיאטרי, מצאו כי לא נרשמה עלייה באשפוזים לאחר ביצוע הפלה מלאכותית. אולם, אותו מחקר מצא, למעשה, עלייה באשפוז הפסיכיאטרי לאחר הלידה הראשונה. נוסף לכך, סקירה שיטתית אשר בוצעה בשנת 2008 והתמקדה בספרות הרפואית בנושא הפלות ובריאות הנפש, מצאה, כי תוצאות מרבית המחקרים שבוצעו באיכות גבוהה הראו כי להפלות כמעט ואין השלכות על בריאות הנפש, בעוד שמחקרים באיכות ירודה היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדווח על השלכות שליליות.[9]

ישנן נשים אשר חוות רגשות שליליים לאחר ביצוע הפלה, אך בסדר גודל שונה מאשר נשים אשר רצו לבצע הפלה ולא רצו להיכנס להיריון או מנשים אשר עברו הפלה באופן טבעי. נשים אשר ביצעו הפלות עשויות לקבל תמיכה מגורמים אשר מאפשרים הפלה או ממרכזי מענה טלפוני כדוגמת Exhale או All-Options.

תסמונת שלאחר ההפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השבעים, הרעיון שלהפלה השפעות פסיכולוגיות שליליות קודם בצורה נרחבת על ידי מרכזים שהתנגדו לביצוע הפלות (אנ'), ונעשה שימוש רב במונח "תסמונת שלאחר ההפלה" על ידי אותם מתנגדי הפלות כדי לכלול את כלל התגובות הרגשיות השליליות שמיוחסות להפלה.

תסמונת שלאחר ההפלה לא אושרה כמצב פסיכיאטרי דיסקרטי ואינה מוכרת על ידי האיגוד הפסיכולוגי האמריקני, האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, האיגוד הרפואי האמריקני, המכללה האמריקאית למיילדות וגינקולוגים, וגם לא על ידי האיגוד האמריקני לבריאות הציבור.

מכון גוטמכר (אנ') דיווח כי החל מאוגוסט 2018, מתוך 22 המדינות בארצות הברית בהן נכלל מידע על תגובות פסיכולוגיות אפשריות להפלה, שמונה מדינות מדגישות תגובות רגשיות שליליות.

כמו כן, הספרות הרפואית אשר התייחסה להשפעות הפסיכולוגיות של הפלה הדגישה את הצורך בחקר נשים שיש להן נטייה לבעיות בריאות הנפש לפני שעברו הפלה.

היסטוריה של חוק ופוליטיקה בנושא הפלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוק ההפלות משנת 1967,[10] ההפלה בבריטניה הותרה רק כאשר שני רופאים הסכימו כי המשך ההיריון יזיק לרעה על מצבה הפיזי או הנפשי של האישה. התחשבות בבריאות הנפש בהריון באה לידי ביטוי גם בהחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית בשנת 1973[11] בה הוחלט כי המדינה אינה יכולה לאסור הפסקות הריון מאוחרות כאשר "יש צורך לשמור על חייה [של האישה] או על בריאותה". כלל זה חודד על ידי החלטה שיפוטית נוספת משנת 1973 המפרטת כי "השיפוט הרפואי עשוי להיעשות לאור כל הגורמים - גופניים, רגשיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וגיל האישה - הרלוונטיים לרווחת המטופל. " החלטה זו אפשרה לנשים לבחור באופן חוקי בהפלה כאשר מתגלות בדיקות אולטרה-סאונד חריגות בעובר חי.

בשנת 1987 הנשיא רונלד רייגן[11]הנחה את המנתח הכללי של ארצות הברית, סי 'אוורט קופ, נוצרי אוונגליסטי ומתנגד להפלות, לפרסם דוח על ההשפעות הבריאותיות של הפלות. על פי דיווחים, הרעיון לסקירה זו הוגדר כצעד פוליטי. יועציו של רייגן האמינו כי דו"ח כזה יחייה את התנועה נגד ההפלה על ידי הפקת עדויות לסיכוני ההפלה. קופ לא שש לקבל את המשימה, מתוך אמונה כי רייגן היה מודאג יותר לפייס את בסיסו הפוליטי מאשר בשיפור בריאות האישה.

בסופו של דבר סקר קופ למעלה מ־250 מחקרים הנוגעים להשפעה הפסיכולוגית של הפלות. במכתב לרייגן בינואר 1989 כתב כי "המחקרים המדעיים שנעשו אינם מספקים נתונים חד משמעיים על ההשפעות הבריאותיות של הפלות על נשים". לאחר מכן, קופ הודה בקשר הפוליטי במכתבו לרייגן, ואמר כי המסקנה שהעלה הייתה "ידועה מראש" על ידי יועציו של רייגן. זאת, משום שההשפעות הבריאותיות של הפלות על נשים היו כה מכריעות עד שהראיות היו מאלצות לשנות את ההחלטה השיפוטית בנושא. בעדות מאוחרת יותר בפני הקונגרס קבע קופ כי איכות הראיות הקיימות הייתה גרועה מכדי להכין דו"ח קביל מבחינה מדעית וסטטיסטית. קופ ציין כי "..אין ספק שלחלק מן הנשים מופיעות השפעות פסיכולוגיות קשות לאחר ההפלה, אך אנקדוטות אינן מהוות בסיס מדעי טוב". בעדותו בקונגרס, הצהיר קופ כי אמנם במקרים בודדים התגובות פסיכולוגיות בהפלה עשויות להיות קשות, אך הסיכונים הפסיכולוגיים להפלות היו "זעירים מנקודת מבט של בריאות הציבור."

בהמשך, ועדת הקונגרס האשימה כי קופ סירב לפרסם את תוצאות סקירתו, וכי קופ טשטש את ממצאיו במכתבו לרייגן בטענה שהמחקרים אינם חד משמעיים. חבר הקונגרס שפיקח על החקירה, תיאודור ס. וייס, טען שכאשר קופ לא מצא שום עדות לכך שההפלות מזיקות, הוא החליט לא להוציא דו"ח, אלא במקום זאת לכתוב מכתב לנשיא שיהיה די מעורפל, על מנת להימנע מתמיכה בעמדה כי הפלה בטוחה לנשים.

מאוחר יותר בשנת 1989, בתגובה לוויכוח הפוליטי בשאלה, ערך האיגוד הפסיכולוגי האמריקני (APA)[4]סקירה של הספרות המדעית בנושא. הסקירה פורסמה בכתב העת Science[12] ובה הועלתה המסקנה כי "ראיות ממחקרים מדעיים מארות כי הפלה חוקית של הריון לא רצוי בשליש הראשון אינה מהווה סכנה פסיכולוגית עבור מרבית הנשים. עוד עלה כי "..תגובות שליליות קשות לאחר הפלות הן נדירות וניתן להבין זאת בצורה הטובה ביותר בהשווה ללחץ חיים רגיל.."

בשנת 1994 פרסמה ועדת החקירה של בית הלורדים הבריטי בנושא בחינת הפעולה וההשלכות של חוק ההפלות דוח (המכונה בדרך כלל דוח רולינסון) בו הוצגה המסקנה כי "אין הוכחות מדעיות לכך שההפלה מספקת יתרונות לבריאות הנפש". זאת ועוד – "הפלה עלולה להעמיד בסיכון נשים עם מחלות פסיכיאטריות יותר מאשר אם אשה מנעה את ההפלה." הנציבות המליצה למרפאות המבצעות הפלות לפתוח במעקב עצמאי ארוך טווח של אותן לקוחות הנחשבות בסיכון הגבוה ביותר למצוקה רגשית. בהודעה לעיתונות, ועדת רולינסון הצהירה כי המכללה המלכותית לפסיכיאטריה (RCP[13]) סיפקה עדות בכתב לפיה "אין שום אינדיקציות פסיכיאטריות להפלה", וציין כי "הדבר מעלה שאלות חמורות, בהתחשב בעובדה כי 91% מההפלות מתבצעות על רקע בריאותה הנפשית של האם." בתגובה, ה-RCP פרסמה הצהרה כי "סיכום וועדת רולינסון הייתה תיאור לא מדויק של השקפות המכללה בנושא הפלות", והוסיפה כי "אין שום עדות להגברת הסיכון להפרעה פסיכיאטרית חמורה או למצוקה פסיכולוגית ארוכת שנים [בעקבות הפלה]."

לאור מחקרים עדכניים יותר, ב-2006 ועדת המדע והטכנולוגיה של בית הנבחרים בבריטניה ערכה בירור נוסף על התפתחויות מדעיות וכללה בקשה ל-RCP לעדכן את הצהרתם משנת 1994 בנושא הפלות. בשנת 2008, ה-RCP עדכן את הצהרת עמדתם והמליץ כי יש לבדוק את הנשים וגורמי הסיכון שעלולים להיות קשורים להתפתחות של בעיות בריאות הנפש בהמשך, ויש להודיע עליהן כדי לקשרן עם הסיכונים האפשריים לבריאות הנפש בהפלה. הצהרת עמדת ה-RCP המתוקנת כללה המלצה לסקירה שיטתית של הפלות ובריאות נפשית תוך התייחסות מיוחדת לשאלה "האם יש עדויות לאינדיקציות פסיכיאטריות להפלה." דעה שונה זו הושפעה מגוף ספרות צומח המראה קשר בין הפלות ובעיות נפשיות, כולל מחקר אורך 30 שנה של כ-500 נשים שנולדו בקרייסטצ'רץ 'ניו זילנד ובירור בקורנוול הוא הפגין התאבדות של אמנית בריטית ידועה, אמה בק.[14] המלצה זו הביאה לביקורת שנערכה בשנת 2011 על ידי המרכז הלאומי לשיתוף פעולה לבריאות הנפש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לב-ויזל, רחל; צויקל, ג'ולי; ברק, נורית, שמרי נפשך, בריאות נפשית בקרב נשים בישראל. מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל, 2005. הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
  • דלילה אמיר, הפלות כסוגיה מושתקת בישראל: על פרספקטיבה פמיניסטית ובינלאומית ועל דילמות ממסדיות ואישיות, הוצאת רסלינג, 2015 (הספר אינו זמין להורדה אך ניתן לרגוש אותו באתר ההוצאה רסלינג)
  • חוזר מאת המנהל הכללי בנושא ועדות להפסקות היריון בשלב החיות, 2007 (זמין במלואו בקישור)
  • "Induced Abortion and Mental Health: A systematic review of the evidence". National Collaborating Centre for Mental Health. בדצמבר 2011. אורכב מ-המקור ב-2012-03-25. {{cite web}}: (עזרה)
  • "Report of the APA Task Force on Mental Health and Abortion" (PDF). האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. 2008.
  • "The Care of Women Requesting Induced Abortion" (PDF). המכללה המלכותית למיילדות וגינקולוגים בבריטניה. 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טייכמן, י., רדל, א., שכנר, ת., חן, ר., שנפלד, א., Teichman, Y., ... & Schoenfeld, A. (2008). Psychological Reactions of Women Undergoing Induced Abortion and Termination of Pregnancy for Medical Reasons/תגובות רגשיות להפסקת היריון יזומה לעומת התגובות להפסקת היריון מסיבות רפואיות. מגמות, 799-826.
  2. ^ Major, B., Appelbaum, M., Beckman, L., Dutton, M. A., Russo, N. F., & West, C. (2008). Report of the APA task force on mental health and abortion. American Psychological Association.
  3. ^ Horvath, S., & Schreiber, C. A. (2017). Unintended pregnancy, induced abortion, and mental health. Current psychiatry reports, 19(11), 77.
  4. ^ 1 2 "American Psychological Association (APA)" (באנגלית). נבדק ב-2019-12-08.
  5. ^ אליה עוזיאל, שיפרה שורץ, ג'ורי בר-דוד, Elia Uziel, Termination of Pregnancy Commissions - Aspects of Decision-making Procedures in an Interdisciplinary Team under the Penal Law (Termination of Pregnancy), 1977 / ועדות לענייני היריון - היבטים בעבודת צוות רב-מקצועי בכפוף לחוק לתיקון דיני עונשין, תשל"ז-1977, Social Security (Hebrew edition) / ביטחון סוציאלי, 2000, עמ' 103–129
  6. ^ Reardon, D. C. (2018). The abortion and mental health controversy: a comprehensive literature review of common ground agreements, disagreements, actionable recommendations, and research opportunities. SAGE open medicine, 6, 2050312118807624.
  7. ^ Carey, B. (2008). Science and Health: Abortion Does Not Cause Mental Illness, Panel Says. New York Times, A15.
  8. ^ Zolot, J. (2018). The Safety and Quality of Abortions in the United States. AJN The American Journal of Nursing, 118(6), 16.
  9. ^ Charles, V. E., Polis, C. B., Sridhara, S. K., & Blum, R. W. (2008). Abortion and long-term mental health outcomes: a systematic review of the evidence. Contraception, 78(6), 436-450.
  10. ^ אשת העולם הגדול: נלחמות על הזכות להפלה בצפון אירלנד, באתר פוליטיקלי קוראת, ‏2016-05-07
  11. ^ 1 2 עדנה אולמן-מרגלית, על החיים ועל המוות: על רונלד דבורקין, 'ממשלת החיים', Iyyun: The Jerusalem Philosophical Quarterly / עיון: רבעון פילוסופי מ"ג, 1994, עמ' 453–464
  12. ^ Science | AAAS, www.sciencemag.org (באנגלית)
  13. ^ RCP London, RCP London
  14. ^ Young artist hanged herself after grief of aborting her twins, Mail Online

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הפלה_ובריאות_הנפש&oldid=37541969"