מעמד העובר בהלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעמד העובר בהלכה היא סוגיה בעלת משמעויות הלכתיות רחבות, המשיקות חלקית לשאלות הנידונות באתיקה רפואית. תוצאה ישירה של סוגיה זו היא שאלת ביצוע הפלה מלאכותית באופן יזום מסיבות שונות על פי ההלכה. סוגיה זו התעוררה בעיקר בעידן המודרני, היות שבזמן עבר לא היו בדיקות סקר בהיריון באמצעותן ניתן לגלות מומים בעובר (ובעקבותיהן לשקול ביצוע הפלה מלאכותית), וביצוע יזום של הפלה מלאכותית היה קשה עד בלתי אפשרי.

השאלה העיקרית בסוגיה זו היא האם העובר נחשב כאדם חי, ועל כן חל כלפיו איסור רציחה ודינים אחרים. בשאלה זו ישנה משמעות רבה לשלבי ההתפתחות של העובר[א]. לצד הדיון במעמדו של העובר לעניין הפסקת חייו במקרים שונים, שעיקרו באחרונים, ישנו דיון במשנה ובגמרא בנושא מעמדו המשפטי של העובר בעניינים ממוניים, כמו עניין הירושה.

התייחסות לעובר במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת משפטים בספר שמות ישנה התייחסות להריגת עובר מבחינה פלילית ואזרחית:

וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן, עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה.

.

הפרשנות המקובלת היא כי ה'אסון' המתואר בכתוב הוא הריגת האשה, ועל כן רואים כי ישנו חיוב תשלום כספי (דמי ולדות) לבעל האשה עבור פגיעה בעוברים, אך אין חיוב מיתה על הפגיעה בעוברים (בניגוד להריגת האשה עליה ישנו חיוב מיתה ככל רצח). אך בפסוקים אלו אין התייחסות לעצם ההפלה, כאשר היא נעשית מבחירה.

עובר ירך אמו - בנושאים הלכתיים שונים נחשב העובר כאחד מאברי אימו, ולא כבעל ישות חיים עצמאית. כך למשל אשה שנתגיירה בעודה מעוברת, הצאצא שיוולד נחשב ליהודי מכח גיור האם, אף שיצירתו הייתה בעודה גויה.

עובר בן פחות מארבעים ימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובר אנושי באורך של כעשרה מ"מ בשבוע השביעי להיריון, בתוך ארבעים יום להיווצרו

המחלוקת לגבי מעמדו של העובר היא בעיקר לגבי עובר לאחר ארבעים יום ליצירתו[1], בעוד קודם לכן הוא נחשב כ"מיא בעלמא"[2], (כלומר כגוף חסר חיות). על פי המדרש, ביום ה־40 ליצירת העובר נזרקת בו נשמה[3], וביום זה מסתיימת 'יצירת העובר'[4].

יש מהאחרונים שכתבו שאף שבמהלך 40 היום הראשונים ליצירתו העובר נחשב "מיא בעלמא", ואין הריגתו מוגדרת כרצח אפילו לבן נח[5], הרי מכיוון שהוא עתיד להיות אדם, ישנו אסור להרגו גם בשלב התפתחות זה[6]. אחרונים אחרים אינם רואים הבדל בין הריגת עובר קודם או לאחר 40 יום ליצירתו[7].

נקודת זמן זו של 40 יום הינה נקודת זמן הלכתית. בשלב התפתחות זה צורת העובר כבר נראית בבירור בבדיקת אולטרה סאונד. בין האחרונים יש שניסו להתאים בין הגמרא הרואה בעובר קודם ל־40 יום גוף חסר חיות, ומייחסת חשיבות לנקודת המעבר בתאריך זה, לבין הידוע כיום על התפתחות העובר בשלב זה[8][9].

שיקולים בקביעת מעמדו של העובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ן מתחבט בסוגיית מעמדו של העובר. הוא מסביר שאכן אין לעובר מעמד של אדם לעניין דיני רצח, אבל לעניין חילול שבת וחגי ישראל מחללים עליו מכיוון שהוא עתיד להיות בן אדם. על פי הנחה זאת, הוא קובע שגם עובר שהוא פחות מבן ארבעים יום מיום היווצרו ואינו נחשב כחי כלל, מחללים עליו את החג, כדעת ההלכות גדולות. הוא מביא דעה נוספת, שאכן העובר אינו נחשב כחי כלל ואין לחלל שבת עבורו, והסיבה שמאכילים אשה מעוברת היא מחשש שהיא עצמה תמות, והסיבה שמותר לחלל שבת על הצלת עובר של אשה שמתה בשבת היא רק משום שכאשר אמו מתה ואינו מחובר אליה כמקור חייו, הוא נחשב כיצור עצמאי וכילוד[10]. הרא"ש[11] והר"ן[12] מביאים את שתי הדעות, והם נמנעים מלהכריע ביניהם[13].

הריגת העובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה ובגמרא ישנן מספר התייחסות הלכתיות לעובר, על רקע מקרים שונים:

  • הריגת העובר לצורך הצלת אימו לפני שהלידה הושלמה - על פי המשנה כאשר לידה החלה (או לפניה) ונוצר מצב שהיא מסכנת את חיי היולדת, הורגים את העובר אם טרם יצא לאוויר העולם, לצורך הצלת האם, היות שהוא נחשב לרודף את אימו, וחיי האשה קודמים לחיי העובר שטרם יצא לאוויר העולם[14]. לפי גישה אחת המוזכרת בשיטה מקובצת[15] בגדר הווה אמינא, הסיבה שחיי האם קודמים לחיי העובר היא מכיוון שהאם נחשבת לאדם, ואילו העובר לפני שנולד עדיין אינו נחשב לאדם ומותר להרגו. גישה אחרת מסבירה שהסיבה שחייה קודמין לחייו הוא מכיוון שאין ספק מוציא מידי ודאי, שכן העובר עלול להיות נפל[16]. לעומת זאת, אם העובר כבר יצא לאוויר העולם הוא נחשב כחי גמור, ובמקרה והלידה מסכנת את חיי האם אין מתערבים לטובת אחד מהשניים, מכח הכלל אין דוחין נפש מפני נפש.
  • חיוב מיתה על הריגת עובר - המשנה אומרת כי ההורג תינוק בן יום אחד חייב מיתה כהורג גדול. ממשנה זו משתמע כי אין חיוב מיתה על הריגת עובר (בדומה למשתמע מהמקרא), אולם אין במשנה זו התייחסות לעצם קיומו של איסור לפגיעה בעובר מבחירה[17]. באופן דומה, גם לעניינים הלכתיים נוספים אין משמעות לקיומם קודם הלידה (לדוגמה, לגבי נגע צרעת).
  • הוצאה להורג של אשה מעוברת - אשה שנתחייבה אחת מארבע מיתות בית דין בעודה מעוברת, אין מעכבים את דינה עד שתלד. אך אם החל תהליך הלידה, ממתינים עד שיוולד התינוק ורק לאחר מכן הורגין את האשה.[18] אם כי, שם יש פסוק מיוחד שממנו לומדים הלכות אלו, ולולי פסוק זה היו מחכים עד שהאשה תלד. באופן דומה משקים אשה סוטה במי סוטה גם כשהיא מעוברת, אף שייתכן שבעקבות שתיית המים תמות.[19]
  • הריגת עובר על ידי בן נח - בגמרא מובא כי בן נח שהרג עובר - חייב מיתה. הגמרא הסמיכה דין זה לפסוק: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ"[20] - "איזה הוא אדם שהוא "באדם"? הוי אומר: זה עובר במעי אמו". מקובל כי כל מעשה שאסור לבן נח - אסור גם ליהודי, אף כי ייתכן והעונש על המעשה יהיה שונה בין השניים (לדוגמה, בן נח נהרג גם על עבירת גזל, ויהודי לא). עם זאת לא התפרש מקור איסור זה, ובעוד יש מהאחרונים המפרשים את מקור הדין כענף של איסור רציחה ('חצי שיעור'), יש התולים איסור זה באיסור חבלה. ישנו הבדל ניכר בין שני פירושים אלו, שכן בעוד רצח הוא איסור כלפי העובר, חבלה היא כלפי האשה, ומותר לאדם לחבול בעצמו במקרה צורך.

הפלה מלאכותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב פוסקי ההלכה נכתב שקיימים שלושה איסורים אפשריים לבצע הפלה:

  1. איסור חבלה בגופו של אדם[21]. גם אם העובר אינו נחשב לישות עצמאית, הרי שהוא נחשב חלק מגופה של האם וכרכוש האב "ממונו של בעל".
  2. הריגת העובר נחשבת לאיסור חצי שיעור, וחלק מאיסור רצח[22], אך לא האיסור המלא ולכן אין על כך חיוב מיתה.
  3. התורה מתחשבת עם העובר כאחד שחשיבותו נמדדת בכך שהוא עתיד להיות אדם, שלכן הותר לחלל עליו שבת כי הוא עתיד לשמור שבתות הרבה.

השאלה מה הוא הטעם העיקרי לאיסור רצח, קשורה לשאלה האם מותר להרוג עובר לצורכה הרפואי הגופני של האם. ברור שמותר לכרות חלק מהגוף כדי להציל את יתר הגוף, אך אם מדובר בשני הטעמים האחרונים שהם איסורי "גדר רצח" (כלשון רבי יוסף רוזין) אין שום היתר להרוג את העובר לצורך האם.

חילול שבת וחג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אכילה במקום איסור כרת לצורך הצלת עובר - במשנה במסכת יומא מובא כי אשה מעוברת שהריחה ריח מאכל ומתאווה לו - מאכילים אותה ממאכל זה גם ביום כיפור, בו ישנו איסור כרת על אכילה ושתייה, היות שבהימנעות מאכילה ושתייה במקרה כזה ישנו חשש סכנת נפשות, הגובר על איסור האכילה ושתייה ביום כיפור[24]. בין המפרשים ישנה מחלוקת למי נשקפת סכנה במקרה של הימנעות מאכילה, האם לאם או לעובר, או לשניהם גם יחד.

דיני ממונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה האם עובר נחשב לאדם נידונה גם במשפט העברי, בדור השני לאמוראי בבל, כאשר אדם שהיה שכיב מרע הקנה לעוברו את נכסיו במתנת שכיב מרע. הוא בא לפני רב הונא שפסק, כי אף על פי שעובר יכול להיות בעלים של נכסים שאותם קיבל בירושה (כדברי רבי יוסי במשנה[ד]), לא ניתן להקנות לו נכסים כי אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם. בקרב האחרונים חלוקים בהסבר לפסקו של רב הונא, התלויה במחלוקת האחרונים מדוע לא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם. לפי דעה אחת הסיבה שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם הוא מכיוון שאין לקניין על מה לחול. לפי זה, נראה לכאורה שעובר אינו נחשב למהות בפני עצמה ואינו נחשב ל"חי". לפי דעה אחרת, הסיבה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, היא מכיוון שאין לו גמירות דעת כאשר האובייקט הנקנה או הקונה אינו בעולם. לפי דעה זו, ייתכן שהעובר נחשב לממש אך אינו בעולם אלא במעי אמו. אך הקצות החושן סבור שגם הדעה הראשונה, סוברת שעובר נחשב לאדם בפני עצמו, אך הוא נחשב ל"דבר שלא בא לעולם" מכיוון ש"הוא מכוסה ואינו בעין"[25].

מלבד זאת, קיימות שתי דעות נוספות. דעת רב נחמן הפוסק שניתן להקנות לעובר במקרה שנוסח ההקנאה הוא "לכשתלד", ודעת רב ששת (שאינה נפסקת להלכה) היא שעובר נחשב לבר קניין לכל דבר ועניין כמו תינוק שנולד. בנוסף, מוזכרת דעה בתלמוד כי גם אם אין אדם יכול להקנות לעובר, כאשר מדובר ביחסי אב-בן יכול האב להקנות דבר לבן, "הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו". הראשונים חלוקים בשאלה האם כך נפסקת ההלכה, לפי התוספות הרא"ש והרמב"ם[26] כך נפסקת ההלכה משום שחיסרון הגמירות דעת[ה] אינו קיים במקרה ש"דעתו של אדם קרובה אצל בנו", אך הנימוקי יוסף חלוק עליו וסובר שלא ניתן להקנות לעובר כלל ואין אפשרות לעשות מעשה קניין שיחול כזכות של עובר שעדיין לא נולד.

נמצא כי עובר יכול להיות בעליו של ממון שקיבל בירושה לפי כל הדעות. השאלה היא רק האם ניתן להקנות לעובר, ושאלה זו אינה תלויה בהכרח בשאלה האם הוא נחשב ל"אדם" והאם הוא קיים כישות בפני עצמו.

עובר בן פחות מארבעים ימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאלת מעמדו של עובר לעניין הקנאה נחלקו הראשונים: הריטב"א[27] כתב: "דאפילו לגבי עובר שלו דוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום לעיבורו מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו, ועוד דהוה ליה (שהרי אותו העובר) כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו לו כלום, וטעמא דמסתבר הוא (וטעם הגיוני הוא)", אך העיטור[28] חולק על הריטב"א. למעשה, הבית יוסף[29] והסמ"ע[30] פסקו כדעת העיטור, אך הש"ך[31] פסק כדעת הריטב"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספרות הרפואית המודרנית לא מקובל לגייל את ההריון לפי מועד העיבור אלא לפי הזמן שחלף מאז הוסת האחרונה שקדמה אליו
  2. ^ יבמות ס"ט ע"ב.
  3. ^ מנחות צ"ט ע"ב "נשמה נוצרה בארבעים"
  4. ^ בכורות כ"א ע"ב: "אמר רב חסדא: הרי אמרו יצירת הוולד באשה - ארבעים יום"
  5. ^ שו"ת אחיעזר (ח"ג סוף סימן סה.
  6. ^ על פי מאמרו של אליקים גציל אלינסון, העובר בהלכה, באתר דעת
  7. ^ לדוגמה, דברי החוות יאיר שכותב שהסברא לחלק בין עובר לפני ארבעים יום לעובר בן ארבעים יום היא "סברת כרס" שאין לה מקור. ככל הנראה טעמו הוא לפי דבריו שאיסור הפלת עובר הוא חלק מאיסור השחתת זרע המוגדרת כרצח חלקי בתלמוד "שוחטי הילדים". ואכן הבן איש חי (שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סימן יד) משווה הריגת עובר לפני ארבעים יום להיווצרו לאיסור השחתת זרע שהותרה לצורך גדול (כמו סכנה לאם) לאחר קיום היחסים
  8. ^ בספר "נשמת אברהם" (חו"מ סימן תכ"ה ס"ק א) הוא מסביר "אין עדיין אלא התחלת האיברים והפנים, כך שהצורה הכללית של העובר קודם היום הארבעים ואחד מההפריה, איננה דומה לצורת אדם אלא לצורת בעלי חיים אחרים" באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך עובר אות ג' רקע מדעי) גם כן מובא כי הגדרת העובר בשלב שעד סוף השבוע השמיני הוא "עוברון", בשלב זה מתפתח המבנה, ובשלב השני שהחל מהשבוע התשיעי מתחילה התפתחות התפקוד המתקדמת של העובר עד לגמר הסופי. בשלב זה, מתפתחים עצמותיו וגידיו. לקביעה זו אודות סדר ההתפתחות של העובר יש סימוכין בדברי התלמוד במסכת נידהתלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כ"ה, עמוד א' המפרשת את הפסוק " הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי: עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי", כי בשלב הראשון העובר הוא רק "עור ובשר" ולאחר מכן הוא בשלב שיש בו גם "עצמות וגידין"[ב], כך גם מובא בדברי התלמודתלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כ"א, עמוד ב', ושם כ"ד ע"ב, כ"ה ע"א. הקובעת שהמפלת חתיכה ונמצאה בה עצם, טמאה בטומאת יולדת, ולעומת זאת המפלת שפיר מלא דם או מלא בשר אינה טמאה בטומאת יולדת
  9. ^ הרב אריה כץ - רב משיב במכון פוע"ה, מעמדו של העובר בהלכה לפני יום הארבעים ליצירתו באתר "מכון פוע"ה". [ג]
  10. ^ תורת האדם (שער המיחוש – עניין הסכנה)
  11. ^ יומא פ"ח סי' יג.
  12. ^ יומא ג ע"ב.
  13. ^ ראו בארוכה בספר חבל נחלתו באתר ויקיטקסט.
  14. ^ משנה, מסכת אהלות, פרק ז'.
  15. ^ שם=שיטה
  16. ^ שיטה מקובצת על מסכת ערכין ז א, אות ה'
  17. ^ נדה מ"ד א'.
  18. ^ משנה, מסכת ערכין, פרק א', משנה ד' משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ב, הלכה ד'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ו, עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות סוטה, פרק ב', הלכה ז'. אמנם ראו תוספות סוטה שם.
  20. ^ ספר בראשית, פרק ט', פסוק ו'.
  21. ^ שו"ת מהרי"ט ח"א סימן צז, וכן נקטו בשו"ת שרידי אש ח"א סימן קסב ובשו"ת עמוד הימיני סימן לב
  22. ^ שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סימנים סט – עא
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ז', עמוד א'.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ב, עמוד א'
  25. ^ חושן משפט סימן ק"ט ס"ק ב
  26. ^ הלכות מכירה כב י
  27. ^ בבא בתרא שם.
  28. ^ אות ז – זיכוי ט ע"ב.
  29. ^ חושן משפט סימן רי.
  30. ^ שם ס"ק ד.
  31. ^ שם ס"ק ב.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין לפני ארבעים יום לאחרי ארבעים יום, ראו להלן
  2. ^ ראו גם דברי שו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - יורה דעה סימן קפח) על דברי התלמוד: "הרי אחר שנעשה הולד כחתיכת בשר אחר כך ילובש בעצמות וגידין וזו היא רקימת איברים"
  3. ^ ושם כותב: "למעשה שאלנו מומחי US מאימתי ניתן לראות צורת פנים או שלד, ואמרו לנו שצורת הפנים נראית בסביבות שבוע 9-10, כלומר מעט אחרי יום הארבעים, ואילו לגבי שלד – עצמות הגולגולת נראות בשבוע 10, אבל לא ברור מאימתי ניתן לראות את העצמות הראשונות, מכיוון שלא מחפשים את זה בUS.". כמו כן הוא מצטט שם את המובא ב"אנציקלופדיה ויקיפדיה" בערך "עובר", שם נכתב שהעובר עד השבוע השמיני נקרא "EMBRYO", ואילו לאחר מכן עד סוף ההריון הוא נקרא בשם אחר "FETUS", כאשר בסוף שלב האמבריו מתחיל להיווצר השלד.
  4. ^ רבי יוסי פוסק, שאם כוהן נפטר והותיר אחריו בנים ועובר במעי אמו, עבדיו של הכוהן, ששייכים מעשית ליורשים, אינם יכולים לאכול תרומה אף על פי שהם שייכים מעשית לכוהן שעל פי ההלכה מותר לעבדיו לאכול תרומה, אסור להם לאכול במקרה כזה תרומה, מכיוון שהם שייכים גם לעובר, שמצד אחד יש לו בעלות משפטית לעניין זה שהם נחשבים עבדיו, ומצד שני עדיין אינו נחשב לכוהן
  5. ^ שלפי דעתו היא המונעת מאדם להקנות דבר שלא בא לעולם