דלילה אמיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דלילה אמיר
אין תמונה חופשית
לידה 1930
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 באפריל 2021 (בגיל 91 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קליפורניה בברקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מנחם אמיר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דלילה אמיר (193018 באפריל 2021) הייתה מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, שהתמחתה בסוציולוגיה של הגוף ובפמיניזם, ממייסדות תחום לימודי הנשים בישראל.

בגרות וצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלילה אמיר הייתה בת להורים שעלו מפולין (אוקראינה כיום) בשנת 1924. נולדה בירושלים, סיימה עממי בבית חינוך, השייך לזרם העובדים, שהדגיש ערכים סוציאליסטיים. אחר כך למדה בעזרת מלגה בתיכון ליד האוניברסיטה העברית. סיימה ללמוד ב-1948 והייתה בגל האחרון שהתגייס לפלמ"ח. התגוררה בעין גב. שירתה כעוזרתו של בני מרשק בגדוד השישי של חטיבת הראל בנושאי תרבות והכינה את העיתון היומי ביידיש לעולים חדשים. אחר כך עברה למחנה ישראל ומאוחר יותר למחנה 80. השתייכה להכשרה שהקימה את קיבוץ צרעה.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות החמישים למדה במכון להכשרת עובדים סוציאליים בירושלים, מורה הבולט היה שמואל נח אייזנשטדט. לאחר גל העלייה מצפון אפריקה נשלחו עובדים סוציאליים לעבוד במעברות. עבדה במעברת כורדני שבצפון הקריות במשך שנה. נרשמה ללימודי סוציולוגיה באוניברסיטה העברית וסיימה תואר ראשון ושני בסוציולוגיה.

עברה עם בעלה מנחם אמיר שקיבל מלגה לדוקטורט בסוציולוגיה לארצות הברית, שם עשתה תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית ולאחר מכן עבדה ארבע שנים במרפאה לבריאות הנפש של ילדים ונוער. עשתה דוקטורט בסוציולוגיה של רפואה בפיטסבורג שבפנסילבניה, אותו כתבה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שם הייתה חשופה למרד הסטודנטים ולתנועות הנשים. בברקלי פגשה את אנסלם שטראוס שהיה המנחה הבלתי רשמי שלה. מחקרו היה פורץ דרך במעבר הסוציולוגיה מגישת המקרו, לעיסוק במיקרו. נושא הדיסרטציה היה: "הארגון החברתי של ביקור אצל רופא", סיימה את הדוקטורט ב-1970, אז שבו לישראל.

החלה ללמד באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למדעי החברה ובבית הספר לעבודה סוציאלית, שם הייתה אחראית על תחום שירותי הבריאות. החל מ-1973 הקימה ביחד עם ברוך עובדיה את השירותים הסוציאליים בקופת חולים. לאחר מכן הקימה גוף דומה באגודה למלחמה בסרטן. הקימה יחידות שירות סוציאלי במחלקות דיאליזה.

ב-1986 עברה ללמד בחוג לסוציולוגיה והקימה את החוג ללימודי נשים. לימדה את הקורס הראשון בישראל בתאוריות פמיניסטיות, וכן לימדה קורס בשם: "רפואה ומגדר". עמדה בראש החוג ללימודי נשים באוניברסיטת תל אביב מ-1988 עד 1995, אז החליפה אותה פרופסור חנה נווה. לימדה באוניברסיטת תל אביב עד שנת 1995. הקימה את פורום יום שישי: פעם בחודש הרצאה או דיון בנושא נשים ומגדר שהיה פתוח לציבור הרחב. כמו כן ייסדה סדרת הרצאות פומביות שעסקו בנשים, למשל נשים בתיאטרון, נשים בפקידות הציבורית ועוד. יזמה את הקמתו של הכנס האקדמי הפמיניסטי הראשון בישראל שנערך בשנת 1990. בעשור האחרון לחייה ארגנה מדי שנתיים כנס באוניברסיטת תל אביב בנושא: "בריאות נשים על סדר היום של מי?". הייתה נשואה לפרופסור מנחם אמיר, חתן פרס ישראל לקרימינולוגיה, עד למותו ב-2015.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלילה אמיר במחקריה נקטה בגישה הפוכה משל שמואל נח אייזנשטדט, שגישתו הייתה מבנית. בעוד שאייזנשטדט עסק במאקרו (גדול, ביוונית), היא עסקה בתהליכים ובשילוב בין מאקרו למיקרו (קטן, בלטינית).

לאחר מלחמת יום הכיפורים ערכה מחקר גדול עבור המשטרה, צה"ל ובתי החולים על הודעות פטירה, וכיצד מודיעים על מוות. פרסמה מחקר על ביקור ניחומים וביקור משפחתי אצל משפחת הנפטר.

בשנים 19881989 הייתה הראשונה שחקרה את נושא ההפלות בישראל, ופרסמה מחקר בשם "פוליטיקה של ההפלות בישראל".

עם תחילת העלייה הגדולה מברית המועצות ב-1991 ערכה מחקר בשם: "לחנך את לנה" על יחסו של הממסד הנשי והרפואי בישראל לעולות. המחקר בדק כיצד המוסדות השונים בישראל: משרד הבריאות ומוסדות הקליטה התייחסו לכך שהעולות אינן משתמשות באמצעי מניעה ועושות הפלות.

בשנת 2006 הוציאה ביחד עם קולגה אמריקאית קובץ בשם: "תעשיית המין העולמית" ובו דיווח וניתוח של 18 מדינות שבהן יש סחר או הגירת מין ובמקביל להן יש מדינות שקולטות נשים נסחרות מין. הן אף ערכו כנס בינלאומי בנושא.

ספרה הבא נקרא: "סוגיית ההפלות כסוגיה מושתקת בישראל. פרספקטיבה פמיניסטית ובינלאומית". בספר היא דנה לא רק במה שמתרחש בישראל, אלא גם בהקשר ההיסטורי והבינלאומי, מה קרה ומה קורה בארצות שונות.

פעילותה החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דלילה אמיר הייתה פעילה בשדולת הנשים, והביאה להקמתה של מועצה לבריאות האישה בתוך משרד הבריאות, שם הייתה פעילה מאוד.

בשנת 1993 הוזמנה להיות אחת מהמייסדות של קבוצת עבודה של נשים שהכינו את האמנה של האו"ם לזכויות בריאות של נשים וזכויות מין של נשים. מפגש ראשון לניסוח האמנה נערך בריו דה ז'ניירו וכנס אישור האמנה נערך ב-1994 בקהיר. כתבה את הדו"ח הישראלי והייתה הנציגה מהמשלחת הישראלית.

בשנת 1996 הייתה חברה בוועדה במשרד הבריאות שעסקה בחקיקת חוק בנושא טכניקות וטיפולי פוריות ופונדקאות בישראל. החוק התקבל, אך בשינויים.

לאחר מכן הייתה חברה בקבוצת עבודה של האיחוד האירופי שבדקה את נושא הנשים והמדינה בהקשר לחקיקה. היא בדקה איזו חקיקה תנועת הנשים הצליחה לקדם ובאיזו מידה חקיקה תורמת לקדם: חוקי הפלות, הגבלת זנות וסחר בנשים ושוויון תעסוקתי לנשים.

נפטרה ב-18 באפריל 2021.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • " חוק ההפלות הישראלי, היבט מגדרי ופמיניסטי"/ דלילה אמיר, ניבה שושי. בתוך: עיונים במשפט מגדר ופמיניזם בעריכת דפנה ברק ארז. תל אביב: הוצאת נבו,2007.
  • " ההיסטוריה של מדיניות ההפלות בישראל" / דלילה אמיר וניבה שושי. בתוך: העצמה במשפט בעריכת מימי אייזנשטדט וגיא מונדלק. תל אביב: רמות, 2008.
  • "ללכת עם (לימודי מגדר) להרגיש בלי (גוף): נוכחותו הנעלמת של הגוף בלימודי המגדר בישראל"/ דלילה אמיר, הילה העליון, ניבה שושי, מאיה מאור. בתוך רחל הרץ לזרוביץ ויזהר אופלטקה עורכים: מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל. חיפה: הוצאת פרדס, 2009.
  • לחנך את לנה: שירותים וארגונים ישראליים מתגייסים לחנך את העולות מברית המועצות בנושא מיניות ורבייה/ דלילה אמיר, יובל אלמלך. תל אביב: המכון למחקר חברתי, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 1992.
  • הפוליטיקה של הפלות בישראל/ דלילה אמיר, דוד נבון. תל אביב: המרכז לפתוח על-שם פנחס ספיר, 1989.