הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות
הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות (בצרפתית: Déclaration des droits de la femme et de la citoyenne), המכונה גם הכרזת זכויות האישה, נכתבה ב־5 בספטמבר 1791 על ידי המחזאית והפעילה הפמיניסטית הצרפתייה אולמפ דה גוז'; זאת בתגובה ובהתכתבות עם הצהרת זכויות האדם והאזרח. בפרסום מסמך זה קיוותה דה גוז' לחשוף את כישלונות המהפכה הצרפתית בהכרה בשוויון מגדרי, אך לא הצליחה ליצור השפעה מתמשכת על תוצאות המהפכה. כתוצאה מכתביה, כולל הצהרה זאת, הואשמה דה גוז', נשפטה והורשעה בבגידה, מה שהביא להוצאתה המידית להורג, בימי הטרור שנלוו למהפכה. באופן זה הפכה דה גוז' לאחת משלוש הנשים שנערפו תחת שלטון הטרור - והיחידה שהוצאה להורג בשל כתיבתה הפוליטית.
הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות שכתבה בעלת משמעות רבה בשל היותה פורצת דרך. היא הצליחה לראשונה למקד את תשומת הלב הציבורית במגוון נושאים פמיניסטים וזכתה להשפעה רבה.
הקשר היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניסיונות קודמים לשוויון[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצהרת זכויות האדם והאזרח אומצה בשנת 1789 על ידי האספה המכוננת הלאומית (Assemblée nationale constituante), במהלך המהפכה הצרפתית. ההצהרה, שהוכנה והוצעה על ידי המרקיז דה לה פאייט, קבעה כי כל הגברים "נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות" וכי זכויות אלה היו אוניברסליות. הכרזת זכויות האדם והאזרח הפכה למסמך מפתח מרכזי לזכויות אדם ולניסוח קלסי של זכויות הפרט מול המדינה.[1] ההצהרה חשפה חוסר עקביות בחוקים שהתייחסו לאזרחים באופן שונה על בסיס מין, גזע, מעמד או דת.[2] בשנת 1791 נוספו לחוקה הצרפתית סעיפים חדשים שהרחיבו זכויות אזרחיות ופוליטיות לפרוטסטנטים ויהודים, שנרדפו בעבר בצרפת.
בשנת 1790, קראו ניקולא דה קונדקורט ואטה פאלם ד'אלדרס ללא הצלחה בפני האספה הלאומית להרחיב זכויות אזרחיות ופוליטיות לנשים.[2] קונדקורקט הצהיר כי "מי שהצביע נגד זכותו של אחר, יהא דתו, צבעו או מינו של אותו אדם אחר, מעתה מעולם לא פגע בשלו".[1]
באוקטובר 1789, נשים בשוקי פריז, שהתפרעו בגלל מחירם הגבוה ומיעוט הלחם, החלו לצעוד לורסאי, בצעדה המכונה לעיתים "צעדת הנשים על ורסאי". אמנם הצעדה לא התבססה רק על ניסיון להרחיב את הזכויות הטבעיות והפוליטיות לנשים, אך המפגינות האמינו כי שוויון בין כל אזרחיה הצרפתים ירחיב את הזכויות הללו לנשים, מיעוטים פוליטיים ואזרחים חסרי אדמה.[3] אף כי במהלך הצעדה, המלך הכיר בשינויים הקשורים במהפכה הצרפתית וכבר לא התנגד לרפורמות ליברליות כאלה, מנהיגי המהפכה לא הצליחו להכיר בכך שנשים הן הכוח הגדול ביותר במצעד, ולא הרחיבו זכויות טבעיות לנשים.[4][5]
בנובמבר 1789, בתגובה הן להצהרת זכויות האדם והאזרח והן לכישלונה של האספה הלאומית להכיר בזכויות הטבעיות והפוליטיות של נשים, קבוצת נשים הגישה עתירה להרחבת השוויון לנשים, ופנתה לאספה הלאומית בבקשה להוספת נשים. בעוד שאלפי עצומות הוגשו שוב ושוב לאספה הלאומית, מעולם לא הועלתה או נדונה זו.[דרוש מקור]
המהפכה הצרפתית לא הובילה להכרה בזכויות האישה, והדבר הוביל את דה גוז' לפרסם את הצהרת זכויות האישה והאזרחית בתחילת שנת 1791.[6]
הפוליטיקה של גוז'[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולימפה דה גוז' הייתה מחזאית ופעילה פוליטית צרפתית שכתביה הפמיניסטיים והאבוליסטיים הגיעו לקהלים גדולים. היא החלה את הקריירה שלה כמחזאי בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, וככל שהמתחים הפוליטיים של המהפכה הצרפתית בנו, היא הפכה מוערבת יותר בפוליטיקה ובמשפט.
בשנת 1788 פרסמה את Réflexions sur les hommes négres, אשר דרשה חמלה למצוקת העבדים במושבות הצרפתיות.[7] מבחינת גוז' היה קשר ישיר בין המלוכה האוטוקרטית בצרפת לבין מוסד העבדות, היא טענה כי "גברים בכל מקום שווים ... מלכים שהם פשוט לא רוצים עבדים; הם יודעים שיש להם נושאים כנועים."[8] היא הגיעה לידיעת הציבור עם המחזה l'Esclavage des Noirs, שהועלה בקומדי פראנסז המפורסם בשנת 1785.[9]
גוז' כתבה את הצהרתה המפורסמת על זכויות האישה והאזרחיות זמן קצר לאחר שאושרה החוקה הצרפתית של 1791 על ידי לואי השישה עשר, מלך צרפת, והקדישה אותה לאשתו מארי אנטואנט. החוקה הצרפתית סימנה את הולדתה של המלוכה החוקתית קצרת מועד ויישמה אזרחות מבוססת סטטוס. אזרחים הוגדרו כגברים מעל גיל 25, היו "עצמאיים" ושילמו את מס הגיוס. לאזרחים אלה הייתה זכות הבחירה. יתרה מזאת, אזרחות פעילה הייתה דו-שכבתית, עם אלה שיכולים להצביע ואלה שהיו כשירים לתפקיד ציבורי. בהגדרה, לא קיבלו נשים זכויות של אזרחות פעילה. כמו גברים שלא יכלו לשלם את מס המשאלים, ילדים, עובדי בית, עובדי יום כפריים ועבדים, יהודים, שחקנים ותליינים, גם לנשים לא היו זכויות פוליטיות. בהעברת הריבונות לאומה החוקה פירקה את המשטר הישן, אך גוז' טען שהיא לא הלכה מספיק רחוק.[10] אחריה הגיעה Contrat Social שלה ("Social Contract, "על שם יצירה מפורסמת של ז'אן-ז'אק רוסו), והציע נישואין על בסיס שוויון מגדרי.[11]
ההצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצהרת זכויות האישה והאזרחיות פורסמה בשנת 1791 והיא מבוססת על הצהרת זכויות האדם והאזרח בשנת 1789. אולימפה דה גוז' הקדישה את הטקסט למארי אנטואנט, שאותה תיארה כ"אשה הכי מתועבת". בהצהרה נאמר כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה".
קריאה לפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה גוז' פותחת בהכרזה שהפכה עם השנים לציטוט מפורסם: "אדם, אתה מסוגל להיות הוגן? אישה שואלת: לפחות תאפשר לה את הזכות לשאול. תגיד לי? מה נתן לך את הזכות הריבונית לדכא את המין שלי?" היא דורשת כי האספה הלאומית תפסוק על ההצהרה כחלק מהחוק הצרפתי.[12]
בהקדמה להצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במבוא להכרזה שלה, דה גוז' משקפת את השפה של מגילת זכויות האדם ומסבירה כי נשים, בדיוק כמו גברים, זכאיות לזכויות - וכי מוסדות פוליטיים צריכים להגן אלה זכויות טבעיות אלו. היא מסיימת את הקדמת הדברים בהצהרתה כי "המין המצטיין ביופיו ואומץ שלו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במהלך כאבי הלידה, מכיר ומצהיר, בנוכחות ובחסות הישות העליונה, את הזכויות הבאות של האישה והאזרחית."[12]
סעיפי ההצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 1[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסעיף הראשון של הכרזת זכויות האדם והאזרח מכריז כי "גברים נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות." הסעיף הראשון של הצהרת זכויות האישה והאזרחיות נענה: "האישה נולדת חופשייה ונשארת שווה לגבר בזכויות."[12]
סעיף II וסעיף III[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיפים II ו-III מרחיבים את סעיפי בהכרזת העצמאות כך שהם יכללו נשים וגברים כאחד בהצהרותיהם.[12]
סעיף IV[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף IV מכריז כי "הגבול היחיד למימוש הזכויות הטבעיות של האישה הוא העריצות התמידית של הגבר המתנגד לה" וכי "יש לשנות את גבולות אלה על ידי חוקי הטבע וההיגיון". בהצהרה זו, דה גוז' מציינת באופן ספציפי כי גברים התנגדו בעריצות לזכויות הטבעיות של נשים, וכי יש לשנות את הגבלות אלה על ידי חוקים של פוליטיות שנועדו ליצור חברה צודקת המגינה על הזכויותיות הטבעיות של כולם.[12]
סעיף ו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף V אינו משתנה מהצהרת זכויות האדם.[12]
דה גוז' מרחיבה את הסעיף השישי של הכרזת זכויות האדם והאזרח, שהצהיר על זכויותיהם של אזרחים לקחת חלק בגיבוש החוק, ל: "כל האזרחים כולל נשים קבילים באותה מידה לכל לזכיות כבוד ציבוריות של מעסיקים ללא הבחנה אחרת מזו של מעלותיהם וכישרונותיהם."[12]
סעיף V עד סעיף IX[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסעיפים V עד IX מרחיבים את הסעיפים בהצהרת זכויות האדם כך שהם יכללו נשים וגברים כאחד בהצהרותיהם.
סעיף X[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסעיף X, דה גוז' מפנה את תשומת הלב לעובדה שעל פי החוק הצרפתי נשים היו נדונות לעונשים מלאים, ועם זאת שללו מהן זכויות שוות בהצהירה: "אם לנשים יש את הזכות לעלות על הפיגום [למעמד התלייה], עליהן לקבל גם את הזכות לעלות על דוכן הנואמים".[13] אמירה זו הפכה נודעה והופצה לקהלים נרחבים.
סעיף XI[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה גוז' מצהירה בסעיף XI כי יש לאפשר לאישה לזהות את אב ילדה / ילדיה. היסטוריונים מאמינים שהדבר יכול להתייחס לילדותה של דה גוז' כילדה לא חוקית, דבר שהוביל אותה להבנה שיש לאפשר לנשים לדרוש תמיכה מאבות לילדים לא חוקיים.[14]
סעיף XII[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף זה מסביר כי ההכרזה על זכויות אלה לנשים היא יתרון גדול לחברה, ואינה מועילה רק לאלה המוגנים על ידה. על פי דברי הביוגרף שלה, אוליבייה בלאן, דה גוז "כללה סעיף זה כדי להסביר לגברים את התועלת שהם יזכו בה באמצעות תמיכה בהצהרה זו.[14]
סעיף XIII עד סעיף XVI[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיפים XIII עד XVI מרחיבים את האמור בהצהרת זכויות האדם כך שיכללו גם נשים וגם גברים בהצהרותיהם.[12]
סעיף XVII[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסעיף השבע עשרה בהצהרה מבטא שוויון מיני בנישואין, וכי עם הנישואין, נשים וגברים נמצאים שווים בעיני החוק - פירוש הדבר כי בעת גירושין, רכוש מפוצל באופן שווה בין הצדדים המעורבים.[12]
נספח להצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דה גוז' פותחת את נספח ההצהרה באמירה: "אישה, התעוררי; אזעקת התבונה מהדהדת בכל היקום: הכירי בזכויותיך."[12] בפסקה הראשונה שלה היא מפצירה בנשים לשקול מה הם הרוויחו מהמהפכה - "זלזול גדול יותר, בוז גדול יותר". היא טוענת שלגברים ונשים יש הכל במשותף, וכי נשים חייבות "להתאחד תחת דגל הפילוסופיה". היא מצהירה כי בכוחן של נשים להתגבר על כל מחסומים שהן פוגשות בהם ולהתקדם בחברה. היא ממשיכה ומתארת ש"נישואין הם קבר האמון והאהבה "ומפצירה בגברים לשקול את הדבר הנכון מבחינה מוסרית שיש לעשות בעת יצירת המסגרת לחינוך נשים.
לאחר מכן כותבת דה גוז' מסגרת לחוזה חברתי (בהשראת רוסו) לגברים ונשים, ונכנסת לפרטים אודות הפרטים של ההשלכות החוקיות ושוויון בנישואין. במובנים רבים, היא מנסחת מחדש את החוזה החברתי של רוסו המבקש לחסל את התפיסה המגדרית של אזרח ויוצרת את התנאים הדרושים לשני הצדדים לפרוח.[15]
על פי כתב העת של דה גוז', החולי של הממשל טמון בהיררכיות חברתיות קבועות. מה שעשוי לרפא את הדבר הם יחסי כוחות שווים וסגולה משותפת. דבר העולה בקנה אחד עם המשך מונרכיה חוקתית. נישואין אמורים להיות איגודים מרצון על ידי שותפים בעלי זכויות שוות המחזיקים ברכוש ובילדים הדדית ומפגרים אותם בהסכמה. לכל הילדים שהופקו במהלך איחוד זה יש את הזכות על שם אמם ואביהם, "מכל מיטה שהם באים".[12]
תגובות להצהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתגובה להצהרת זכויות האישה והאזרחית, רבים מהרדיקלים של המהפכה חשדו מיד בדה גוז' בבגידה. הג'ייקובינס (בראשות רובספייר), לאחר שראו כי ההצהרה הופנתה למלכה, חשדו כי דה גוז '(כמו גם בעלי בריתה בג'ירונדיסטים) היו מלוכניים. לאחר שדה גוז 'ניסה לפרסם פתק שדרש דרישה של מליאה להחלטה בין שלוש צורות שלטון (שכללו מונרכיה חוקתית), ניסו ג'ייקובינים במהירות והרשיעו אותה בבגידה. היא נידונה להוצאה להורג על ידי הגיליוטינה, והייתה אחד מרבים שהוכרזו "אויבים פוליטיים" למדינת צרפת שנטען על ידי שלטון הטרור.[6]
בעת מותה, העיתונות הפריסאית כבר לא פיטרה אותה בלעג כבלתי מזיקה. בעוד שעיתונאים וכותבים טענו כי התוכניות והתוכניות שלה לצרפת לא היו הגיוניות, הם גם ציינו כי בהצעתם היא רצתה להיות "מדינאית". על פשעה, כך דווח בציבור פויל דו סאלוט, הייתה שהיא "שכחה את המעלות שהיו שייכות למין שלה." בסביבה הלא גוגנית של פריז יעקוביאנית, הפמיניזם שלה וה"התערבות הפוליטית "שלה היו שילוב מסוכן.[6]
תגובות במדינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבריטניה התבקשה מרי וולסטונקראפט לכתוב "זכויות האישה: עם תנאים על נושאים פוליטיים ומוסריים" בשנת 1792. זה היה בתגובה הן להצהרה של דה גוז' וכן לזו של שארל מוריס דה טלרן-ופריגור לאספה הלאומית הצרפתית, בו נאמר כי נשים צריכות רק לקבל חינוך ביתי. וולסטונקראפט כתב את זכויות האישה ופתחה במתקפה רחבה נגד אמות מידה כפולות מיניות ולהגיש כתב אישום נגד גברים בעידוד נשים להתמכר לרגש מוגזם.[16]
לעומת דה גוז', וולסטונקראפט אכן קוראת לשוויון בין המינים בתחומי חיים מסוימים אך אינה מציינת במפורש שגברים ונשים שווים זה לזה. אמירותיה העמומות על שוויון המינים הקשו על סיווג וולסטונקראפט כפמיניסטית מודרנית.[17] זכויות האישה התקבלו יחסית יפה בשנת 1792 באנגליה. [18]
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנם לא היו השפעות מיידיות בארצות הברית עם פרסום הכרזת זכויות האישה, אך היא שימשה רבות במודלים של הצהרת הסנטימנטים, שנכתבה על ידי אליזבת קיידי סטנטון ואחרים בועידת סנקה פולס, שנערך בקיץ 1848.[19] הצהרת רגשות, ממש כמו מגילת זכויות האישה, נכתבה בסגנון של מגילת זכויות האדם, נכתבה בסגנון של הכרזת העצמאות של ארצות הברית.
אנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההצהרה של דה גוז' נכתבה ברוח תקיפה ועוקצנית תוך שימוש בטון מיליטנטי. עבור דה גוז', הביטוי החשוב ביותר לחירות היה הזכות לדיבור חופשי; היא מימשה את הזכות הזאת כל חייה.[20]
דה גוז' הסכימה לרוב עם ז'אן-ז'אק רוסו והבנתו כיצד חינוך של אומה יכול לשנות את החברה. עם זאת, היא הרחיבה הרבה מעבר לרוסו מבחינת מגדר, היא טענה כי כישלונה של החברה לחנך את הנשים שלה היה הגורם היחיד לשחיתות בממשל. החוזה החברתי שלה, ניכוס ישיר של רוסו, מכריז כי הזכות בנישואין לקניין שווה וזכויות הורים וירושה היא הדרך היחידה לבנות חברה של הרמוניה.[21]
בזמן המהפכה הצרפתית, הנישואים היו המרכז לניצול פוליטי. בחוזה החברתי שלה מתאר דה גוז 'את הנישואין כ"קבר האמון והאהבה "והמקום של" רודנות תמידית ". האתר הנפוץ ביותר של אי שוויון מגדרי ממוסד, הנישואין יצר את התנאים להתפתחות חוסר האמינות של נשים ויכולת ההונאה. בחוזה החברתי שלה ניכרים קווי דמיון רבים לתנועות ברחבי העולם.[20] בדומה לאופן בו מרי וולסטונקרפט מסבירה את הנישואין ב-A Finding of the Rights of Woman (1792), דה גוז 'מצביע על מלאכות נשית וחולשה כתוצאה ממקומה חסר הכוח של האישה בה. דה גוז', כמו וולסטונקראפט, מנסה להילחם בחסרונות חברתיים וחינוכיים: מעגל הקסמים שמזניח לחנך את נקבותיו ואז מציע את האינטרסים הצרים שלהם כסיבה לסירוב לאזרחות מלאה. עם זאת, שניהם רואים בעובדה שכתוצאה מכך "השחיתות וחולשת האש" של הנשים כמקור עיקרי לבעיות החברה - וכאן טמון גם הפתרון.[22]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זכויות נשים, מאת אולימפה דה גוז', כולל הצהרת זכויות האישה והאזרחית (באנגלית)
- תולדות זכות הבחירה של נשים - האתר הצרפתי הרשמי (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Lauren, Paul Gordon (2003). The evolution of international human rights. University of Pennsylvania Press. pp. 18–20. ISBN 978-0-8122-1854-1.
- ^ 1 2 Williams, Helen Maria; Neil Fraistat; Susan Sniader Lanser; David Brookshire (2001). Letters written in France. Broadview Press Ltd. p. 246. ISBN 978-1-55111-255-8.
- ^ Lefebvre, Georges (1962). The French Revolution: From its Origins to 1793. New York: Columbia University Press. ISBN 0-7100-7181-7. OCLC 220957452.
- ^ Lynn Avery Hunt, The challenge of the West: Peoples and cultures from 1560 to the global age, p.672, D. C. Heath, 1995.
- ^ "The Monstrous Regiment of Women: Revolutionary Women--The Women's March on Versailles". www.monstrousregimentofwomen.com. נבדק ב-2015-12-16.
- ^ 1 2 3 Naish, Camille (1991). Death comes to the maiden: Sex and Execution, 1431–1933. Routledge. p. 136. ISBN 978-0-415-05585-7.
- ^ Erica Harth (1992). Cartesian Women: Versions and Subversions of Rational Discourse in the Old Regime. Cornell University Press. pp. 227. ISBN 9780801499982.
- ^ Erica Harth (1992). Cartesian Women: Versions and Subversions of Rational Discourse in the Old Regime. Cornell University Press. pp. 229. ISBN 9780801499982.
- ^ Lisa L. Moore, Joanna Brooks & Caroline Wigginton (2012). Transatlantic Feminisms in the Age of Revolutions. Oxford University Press. p. 245. ISBN 9780199743483.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: שימוש בפרמטר authors (link) - ^ Annie Smart (2011). Citoyennes: Women and the Ideal of Citizenship in Eighteenth-Century France. University of Delaware. p. 134. ISBN 9781611493559.
- ^ Chronicle of the French Revolution, Longman, 1989 p.235
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 "LES DROITS DE LA FEMME - Olympe de Gouges". www.olympedegouges.eu. נבדק ב-2015-11-30.
- ^ Naish, Camille (1991). Death comes to the maiden: Sex and Execution, 1431–1933. Routledge. p. 137. ISBN 978-0-415-05585-7.
- ^ 1 2 Blanc, Olivier (1981). Olympe de Gouges. Syros. ISBN 978-2901968542.
- ^ von Guttner, Darius (2015). The French Revolution. Nelson Cengage. pp. 34–35.
- ^ A Vindication of the Rights of Woman by Mary Wollstonecraft.
- ^ Dickenson, Donna. Margaret Fuller: Writing a Woman's Life. (New York: St. Martin's Press, 1993). ISBN 0-312-09145-1, 45–46.
- ^ A Routledge literary sourcebook on Mary Wollstonecraft's A vindication of the rights of woman. Adriana Craciun, 2002, p36.
- ^ Elizabeth Cady Stanton, Susan B. Anthony, Matilda Joslyn Gage, Ida Husted Harper, ed. (1881). History of Woman Suffrage: 1848-1861 1. New York: Fowler & Wells. p. 74.
- ^ 1 2 "Gouges, Olympe de | Internet Encyclopedia of Philosophy". www.iep.utm.edu. נבדק ב-2015-12-08.
- ^ Lessnoff, Michael H. Social Contract Theory. New York: New York U, 1990. Print.
- ^ Wollstonecraft, Mary. The Complete Works of Mary Wollstonecraft. Ed. Janet Todd and Marilyn Butler. 7 vols. London: William Pickering, 1989. ISBN 0-8147-9225-1
