השושלת המרינית
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | סולטנות |
| שפה נפוצה | ערבית, ברברית |
| עיר בירה | פאס |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 1244 |
| פירוק | |
| תאריך | 1465 |
| ישות קודמת | אל-מוואחידון |
| ישות יורשת | השושלת הווטאסית |
  | |
השושלת המרינית (בערבית: المرينيون; בתעתיק: אל-מריניון) הייתה שושלת מוסלמית ממוצא ברברי ששלטה במרוקו בשנים 1244-1465[1].
בשנת 1244 עלו המרינים לשלטון לאחר שהביסו את שושלת אל-מוואחידון שקדמה להם. בשיאה של השושלת המרינית באמצע המאה ה-14, היא שלטה כמעט על כל המגרב. המרינים ניהלו קשרים ותמכו בממלכת גרנדה ובממלכות מוסלמיות אחרות באל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) במהלך המאות ה-13 וה-14. הם עצמם ניסו להשיג דריסת רגל ישירה בצד האירופי של מיצרי גיברלטר אך לא הצליחו להגשים את מטרתם.[2]
השושלת המרינית הופלה בשנת 1465 במרד שיזמו הווטאסים, שהיו מקושרים אליהם בקשרי משפחה.
מוצא
[עריכת קוד מקור | עריכה]המרינים היו בני שבט וואסין, שבט ברברי שהיה חלק מקונפדרציית השבטים זנאטה. מקורו של השבט באלג'יריה והוא היגר למרוקו בעקבות הפלישה של השבט הבדואי בני הלאל במאה ה-11 לשטחם. מקור השם זנאטה הוא באב הקדום של השבטים, וורטג'ן אל-זנאטי.[3]
על פי אבן ח'לדון, המרינים חיו במקור באזור סיג'ילמסה, ולאחר מכן עברו להתיישב בצפון-מזרח מרוקו.[4]
עלייה לשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהגיעו למרוקו, המרינים הסתפחו תחילה לכוחות השושלת אל-מוואחידון, ששלטה באותה העת. לאחר שנלחמו בהצלחה לטובת השושלת בקרבות במרכז ספרד, השבט החל לצבור כוח פוליטי עבור עצמו.[5] החל משנת 1213, הם דרשו מיישובים חקלאיים בצפון-מזרח מרוקו לשלם להם מיסים, מה שיצר מתחים ביניהם לבין שושלת אל-מוואחידון. המתיחות באה לביטוי, החל משנת 1215, בהתפרצויות קבועות של לחימה בין שני הצדדים. בשנת 1217 המרינים ניסו לכבוש את מזרח מרוקו, אך הם גורשו משם, ונאלצו לעבור להתיישב במזרח הרי אזור הריף ולהישאר שם כמעט 30 שנה. במהלך שהותם בריף, שושלת אל-מוואחידון ספגה הפסדים קשים בקרב והחלה לאבד שטחים גדולים לנוצרים בספרד, בעודה מאבדת שטחים גם לשושלות מוסלמיות שהכריזו על עצמאותן מתוך שטחיה.
בין השנים 1244–1248 המרינים הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מקנס ופאס מאל-מוואחידון המוחלשים.[6] ההנהגה המרינית התיישבה בפאס והחלה להיעזר בשכירי-חרב נוצרים במהלך מלחמתה באל-מוואחידון. מנהיג המרינים, אבו יוסף יעקוב (1259-1286), כבש את מרקש בשנת 1269.
אימפריה במגרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שכבשו את רוב מרוקו, אבו יוסוף יעקוּבּ פנה לעבר אל-אנדלוס כדי לתמוך במאבק המתמשך של הממלכות המוסלמיות נגד ממלכת קסטיליה הנוצרית. המרינים ניסו באותה הזדמנות להרחיב את השליטה שלהם על התנועה המסחרית במיצרי גיברלטר.
בתקופה זו הנוצרים בספרד הצליחו לראשונה להעביר את הלחימה לשטח מרוקו עצמה: הם ערכו שני ניסיונות לפלוש למרוקו בשנת 1260 ושנת 1267, אבל שני הניסיונות כשלו בסופו של דבר. המרינים מצדם השיגו אחיזה בספרד ולקחו חלק בעימות בין מוסלמים לנוצרים בחצי האי האיברי. כדי להגשים את מטרתם לזכות בשליטה מוחלטת על הסחר במיצרי גיברלטר, הם התחילו בכיבוש של מספר ערים ספרדיות: עד שנת 1294 הם הספיקו לכבוש את גיברלטר, טריפה ומספר ערים נוספות.
בשנת 1276 המרינים ייסדו את פאס אל-ג'דיד שבה הם מיקמו את המרכז המנהלי והצבאי שלהם. אמנם פאס הייתה עיר משגשגת לאורך כל תקופת אל-מוואחידון, ואף נהפכה לעיר הגדולה ביותר בעולם באותה העת,[7] אך זה היה בתקופה המרינית שהעיר השיגה את תור הזהב שלה.[8][9] בתקופה המרינית פאס נהפכה למרכז אינטלקטואלי חשוב והוקמו בה המדרסות הראשונות שלה (לא כולל מדרסת אל-קרוויין הקדומה).[10][11][12] המונומנטים הגדולים ביותר בעיר והרבה מן בנייני המגורים בעיר העתיקה שלה נבנו בתקופה הזו.[13]
על אף מאבקים פנימיים קשים, אבו סעיד עות'מאן השני (1310–1331) יזם פרויקטים רחבי היקף של בניה ברחבי מרוקו, כולל מספר מדרסות נוספות. המדרסות היו נחוצות כדי להכשיר מעמד בירוקרטי שיהיה תלוי במרינים, כדי לבסס את השליטה שלהם במרוקו.
המרינים הושפעו במידה רבה מהמדיניות של ממלכת גרנדה, שסייעה להם להגדיל את צבאם ב-1275. במאה ה-13, ממלכת קסטיליה הנוצרית ערכה מספר פלישות למרוקו; בשנת 1260, הכוחות הקסטיליאנים פשטו על העיר סלא ובשנת 1267, יזמו פלישה בקנה מידה מלא למרוקו, אך המרינים הצליחו לבלום אותם.
בשיא כוחם של המרינים, בתקופת שלטונו של אבו אל-חסן עלי (1331-1348), הצבא המריני היה גדול וממושמע, הוא הורכב מ-40,000 פרשים ברברים ונוודים ערבים, ואנדלוסים נכללו כקשתים. המשמר האישי של הסולטאן כלל 7,000 חיילים, כולל נוצרים, כורדים ושחורים-אפריקאים. תחת אבו אל-חסן עלי נעשה ניסיון לאחד את המגרב תחת שלטון המרינים. בשנים 1337–1347 המרינים יצאו למסע כיבושים ברחבי צפון אפריקה והשתלטו על שטחים עצומים שהשתרעו מדרום מרוקו ועד טריפולי. עם זאת בשנת 1340 המרינים ספגו תבוסה מוחצת מידי של קואליציה פורטוגלית וקסטיליאנית שאילצה אותם לסגת מאל-אנדלוס. באותה השנה מרד של שבטים ערבים בדרום תוניסיה גרם להם לאבד את השטחים המזרחיים שלהם.
בשנת 1348, אבו אל-חסן עלי הודח על ידי בנו אבו ענאן פארס, שניסה לכבוש מחדש את אלג'יריה ותוניסיה. למרות כמה הצלחות, הוא נרצח על ידי הווזיר שלו ב-1358, והשושלת החלה לדעוך.
נפילת השושלת
[עריכת קוד מקור | עריכה]השליט האחרון של הממלכה המרינית, עבד אל-חאק השני, מונה לסולטאן עוד בגיל שנה מכורח הנסיבות, לאחר שאחיו הוצא להורג. עקב גילו הצעיר, הווטאסים, משפחה של וזירים ופקידים בכירים, היו אלה ששלטו הלכה למעשה בממלכה המרינית. לאחר שעבד אל חאק השני הגיע לבגרות הוא שאף להחזיר לידו את המושכות לממלכה, אולם הווטאסים סירבו. בתגובה עבד על חאק גייס חיילים לפשיטה צבאית על הווטאסים וטבח בהם.
בשנת 1465, בעת הימצאותו של עבד אל-חאק מחוץ לפאס ביחד עם הוזיר היהודי שלו הידוע בשם הארון, החל מרד נגד השלטון המריני בפאס. על פי מטייל ארצות מצרי בן התקופה, המרד פרץ בעקבות האשמות כנגד כוחו הרב של הוזיר היהודי. כחלק מהמרד נערך טבח המוני ביהודי פאס, קהילה ששגשגה בתקופה המרינית, ונותרו ממנה 5 גברים ו-6 נשים בלבד.[14] כאשר עבד אל-חאק ויועצו היהודי שמעו על המאורעות הם מיהרו חזרה לפאס, אך שם הם נתפסו על ידי הכוחות המורדים והוצאו להורג.
את הריק לאחר המרד מילאו הווטאסים, שייסדו את השושלת הווטאסית ששלטה במרוקו לאורך המאות ה-15 וה-16.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השושלת המרינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Marinid dynasty (Berber dynasty) - Encyclopedia Britannica
- ^ Niane, D.T. (1981) General History of Africa Vol. IV, pg. 91
- ^ Idris El Hareir, The Spread of Islam Throughout the World, p.420. UNESCO (2011), ISBN 9789231041532
- ^ C.E. Bosworth, The Encyclopaedia of Islam: Vol 4, p.571. Brill Archives
- ^ The Encyclopaedia of Islam: Vol 4 (p. 571)
- ^ "Marinides" on Larousse.fr
- ^ http://books.google.nl/books?id=hEvCpNW2qBwC&pg=PA252&lpg=PA252&dq=largest+cities+marinid&source=bl&ots=XE99KZOhMr&sig=ulCMzj6vNI8shzEhsERUEGbiNAQ&hl=nl#v=onepage&q=largest%20cities%20marinid&f=false Morocco 2009 (p.252)
- ^ http://etheses.whiterose.ac.uk/348/1/uk_bl_ethos_426809.pdf An architectural Investigation of Marinid and Watasid Fes (p.16)
- ^ http://etheses.whiterose.ac.uk/348/1/uk_bl_ethos_426809.pdf An architectural Investigation of Marinid and Watasid Fes (p.23)
- ^ http://books.google.nl/books?id=9JQ3AAAAIAAJ&pg=PA896&lpg=PA896&dq=al-baidhak+berber&source=bl&ots=6VhCVPS4Jo&sig=HM2Ak4_6TAQa7RmdW494_JcGJxM&hl=nl&sa=X&ei=jb8vT4nvFMGbOpy4tI0O&ved=0CC4Q6AEwAQ#v=onepage&q=berber&f=false Encyclopedia of Islam (p. 605)
- ^ http://books.google.nl/books?id=frhUbLo7aRsC&pg=PA91&dq=Muhammad+al-Dila%27i+berber&hl=nl&sa=X&ei=TMseT4-xLo3_-gbP8vnADw&ved=0CDgQ6AEwAQ#v=onepage&q=Muhammad%20al-Dila%27i%20berber&f=false The Berbers and the Islamic State (p. 90)
- ^ http://books.google.nl/books?id=Te5QRi35W5EC&pg=PA121&dq=ibn+marzuq&hl=nl&sa=X&ei=mx8fT8-6K8eF-wabzPWhBg&ved=0CDYQ6AEwAA#v=onepage&q=ibn%20marzuq&f=false Islamic Art a Visual Culture (p. 121)
- ^ 'http://www.al-hakawati.net/english/Cities/fez.asp
- ^ Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands: A History and Source Book, Jewish Publication Society, 1979, p.81
