ז'אן-קלוד בריאלי

ז'אן-קלוד בריאלי
Jean-Claude Brialy
לידה	30 במרץ 1933; Sour El-Ghozlane, אלג'יריה
פטירה	30 במאי 2007 (בגיל 74); Monthyon, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות של מונמארטר
שם לידה	Jean-Claude Marcel Brialy
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	מ-1955
מקום לימודים	Prytanée National Militaire; College of Saint Etienne; הקונסרבטוריון העירוני של שטרסבורג; lycée David d'Angers ;
פרסים והוקרה	מפקד בלגיון הכבוד (2003); קצין במסדר ההצטיינות הלאומי (1990); מפקד במסדר ההצטיינות הלאומי (1999); קצין בלגיון הכבוד (13 ביולי 1994); פרס סזאר לשחקן המשנה הטוב ביותר (1988); אביר בלגיון הכבוד (1986); Jean-Le-Duc award ;
	פרופיל ב-IMDb

ז'אן-קלוד בריאלי (בצרפתית: Jean-Claude Brialy;‏ 30 במרץ 1933 – 30 במאי 2007) היה שחקן קולנוע ובמאי קולנוע צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאלי נולד בשנת 1933 באלג'יריה הצרפתית, שם שירת אביו קולונל בצבא צרפת. ב-1942 עבר עם משפחתו לצרפת, תחילה למארסיי ואחר כך לאנז'ר (Angers). הוא בוגר בית הספר הצבאי Prytanée national militaire (אנ') שבעיר לה פלש (La Flèche). בגיל 21 עבר לפריז כדי לעבוד כשחקן.

ב-1956 שיחק בתפקידו הראשון בסרט הקצר Le coup du berger (אנ') בבימויו של ז'אק ריווט. באותה שנה הופיע לראשונה בסרט עלילתי ארוך, "אלנה והגברים" (אנ'), בכיכובה של אינגריד ברגמן ובבימוי ז'אן רנואר.

בסוף שנות ה-50 הוא הפך לאחד השחקנים הפוריים ביותר בגל החדש הצרפתי. הוא הופיע בסרטים של במאי הגל החדש קלוד שברול (Le Beau Serge, 1958; Les Cousins, 1959), לואי מאל (Ascenseur pour l'échafaud, 1958; Les Amants, 1958), פרנסואה טריפו (400 המלקות, 1959), ז'אן-לוק גודאר, (Une femme est une femme, 1961), אריק רוהמר (Le Genou de Claire, 1970), וכן בסרטים של במאים צרפתים אחרים כמו ז'אן רנואר (Elena et les hommes 1958), רוז'ה ואדים (La ronde, 1964), פיליפ דה ברוקה (Le Roi de cœur, 1966) וקלוד ללוש (Robert et Robert, 1978), ובמאים שאינם צרפתים כאנטול ליטבק ("האם את אוהבת את ברהאמס?", 1961), קוסטה גברס ("גבר אחד יותר מדי" ב-1966), לואיס בוניואל ("רוח החופש", 1974), אטורה סקולה ("הלילה של וארן", 1982) ורוברטו בניני ("המופרע", 1994).

בשנת 2006 הופיע בתפקידו האחרון, בסרט הטלוויזיה "מסייה מקס", בבימויו של גבריאל אגיון (Gabriel Aghion).^[1]

בריאלי ביים מספר סרטים, כולל Églantine ב-1971, אשר קיבל השראה רופפת מזיכרונותיו שלו מילדות מאושרת בילה בשבלה (אנ') עם סבו וסבתו, ו-Les volets clos (תריסים סגורים) ב-1972.^[1]

הוא היה הבעלים של מסעדת L'Orangerie, באיל סן לואי. עבד גם כמנחה טלוויזיה, זמר ומנחה רדיו.

ב-1987 זכה בפרס סזאר לשחקן המשנה הטוב ביותר, על הופעתו בסרט "התמימים" של הבמאי אנדרה טשינה (André Téchiné).

גודאר תיאר את בריאלי כ"קרי גרנט הצרפתי", בעוד שבריאלי תיאר את המודלים החיים שלו, כשחקן סשה גיטרי והבמאי ז'אן קוקטו.^[2] במהלך הצגת אחד מספריו, בריאלי תיאר את עצמו כך: "אני ילד שהתמזל מזלו לעשות את מה שאני אוהב בחיים".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 רכש בריאלי שאטו בקומונה מונטיון, ליד פריז.^[3] שם אירח חברים רבים מהקולנוע ומהתיאטרון, כמו ז'אן מארה, פייר ארדיטי ורומי שניידר, שאותה פגש במהלך הפקת הסרט "כריסטין" ב-1958. שניידר, לאחר התאונה הקטלנית של בנה דייוויד ב-1981, מצאה "מפלט מהפפראצי" בביתו של בריאלי.^[3] הזמרת הצרפתייה ברברה שרה לעיתים קרובות ליד הפסנתר בביתו. הבמאי ז'אן-פייר מלוויל צילם בשאטו את הסצינות האחרונות של סרט הפשע שלו מ-1970 "המעגל האדום", שם אלן דלון ואיב מונטן נהרגים בידי המשטרה.^[4]

בספרו האוטוביוגרפי Le Ruisseau des singes ‏ (2000) וספר הזיכרונות J'ai oublié de vous dire (שכחתי לספר לך) (2004), חשף בריאלי שהוא ביסקסואלי.

בריאלי נפטר ב-30 במאי 2007, בביתו במונטיון, לאחר תקופה ארוכה של סרטן.^[1] הוא הוריש את אחוזתו לקומונה של מו, ליד מונטיון, עם הצוואה שרשויות מיו יממנו את אחזקת האחוזה כל עוד שותפו, ברונו פינק, יתגורר בה.^[3] בקיץ 2020 עזב פינק את האחוזה ומסיבות בריאותיות עבר לדרום צרפת, ואז קיבלה הקומונה של מו את הבעלות המלאה על האחוזה.