ברברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברברה
Barbara
Barbara (1965).jpg
לידה 9 ביוני 1930
הרובע השבעה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בנובמבר 1997 (בגיל 67)
ניי-סיר-סן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Monique Andrée Serf עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1958–1996 (כ־38 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שאנסון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים יוניברסל מיוזיק גרופ, אדאון רקורדס, La Voix de son Maître, דקה, פיליפס רקורדס עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • ניצחונות המוזיקה - אמנית השנה (1997)
  • ניצחונות המוזיקה - אמנית השנה (1994)
  • אבירה בלגיון הצרפתי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
איור של ברברה משנת 1966

ברברהצרפתית: Barbara;‏ 9 ביוני 193024 בנובמבר 1997) הוא שם הבמה של מוניק אנדרה סרף ( Monique Andrée Serf), אשר הייתה זמרת שאנסונים צרפתייה יהודייה מפורסמת.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוניק סרף נולדה בפריז למשפחה יהודית וכבר בגיל עשר נאלצה להתחבא מפני הנאצים, במשך תקופת הכיבוש הגרמני על צרפת במלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה, פרופסור למוזיקה שמע אותה שרה במקרה והציע לעזור לה לפתח את כשרונה. היא קיבלה שיעורי פיתוח קול ולמדה לנגן על פסנתר ולבסוף נרשמה ל-École Supérieure de Musique. עם זאת, בעיותיה הכלכליות של אילצוה לוותר על לימודי המוזיקה, לטובת משרת שירה ב-La Fontaine des Quatre-Saisons, קברט מפורסם בזמנו בפריז.

כילדה רגישה היא נפגעה עמוקות ממאורעות המלחמה ומצרותיה המשפחתיות. על פי האוטוביוגרפיה שלה, "היה פסנתר שחור", אביה התעלל בה מינית כשהייתה בת עשר ולאחר מכן עזב את הבית לבלי שוב. שנים אחר כך נסעה סרף, ברברה, להלוויית אביה בנאנט, שם חיברה את אחד משיריה הפופולרים ביותר, "נאנט", המנציח את נסיעתה. תחושת הריקנות הפנימית שנגרמה לה עקב אירועים אלו השתקפו במראה החיצוני שלה ובשיריה, בעיקר בשיר: "ילדותי". כינויה היה "האישה בשחור" על שום הופעתה הגבוהה, לבושה תמיד בשחורים ושיער שחור אסוף לאחור. הופעותיה כללו בעיקר שירים מלנכוליים על אהבה אבודה.

לאחר נטישת אביה את המשפחה ברחה מהבית ובין השנים 1950 ל-1952 גרה בבריסל, בירת בלגיה, לאחר שהצטרפה שם לקומונת אמנים פעילה[1]. חבריה הסופרים והציירים, שכרו בית ישן והפכו אותו לסדנה ולאולם קונצרטים עם פסנתר, שבו ביצעה שירים של אדית פיאף, ז'ולייט גרקו וז'רמיין מונטרו. הקריירה שלה התפתחה באיטיות והיא נאבקה למחייתה. בשנת 1953 היא נישאה לסטודנט למשפטים מבלגיה והתגרשה ממנו ב-1956. מאוחר יותר בחייה, כתבה על יחסיה עם גברים, בשיר שאומר: "הם צועדים בגאווה, הגברים שלי. אני בחזית והם מאחור." לאחר שחזרה לפריז, נפגשה עם ז'אק ברל ונוצרה ביניהם ידידות רבת שנים. היא שרה והלחינה רבים משיריו. בהמשך היא פגשה את ז'ורז' ברסנס שאת שיריו הקליטה באלבומה הראשון[1]. בשנות ה-50 היא הופיעה במועדונים קטנים והחלה לבסס קבוצת מעריצים, בעיקר סטודנטים צעירים מהרובע הלטיני. את הפריצה האמיתית עשתה ברברה בשנת 1961 כאשר הופיעה בהיכל המוזיקה המפורסם בובינו (Bobino) ברובע מונפרנאס. אולם המבקרים הפריזאים היו קשוחים איתה והיא המשיכה להופיע במועדונים קטנים. שנתיים אחר כך היא הופיעה ב-Théâtre des Capucines והקסימה את הקהל ואת המבקרים בהופעה מלאת כוח מדהימה, עם חומר חדש. מנקודה זו, פרחה הקריירה שלה ובשנת 1964 היא חתמה על חוזה גדול עם חברת Philips Records. בשנות ה-70, שיחקה במספר סרטים, הופיעה בתוכניות טלוויזיה ויצאה למסעי הופעות ברחבי העולם. כמה מלהיטיה הגדולים היו: "אשתו של הקטור", "גבר בבגדים", "סיפור האהבה היפה ביותר שלי הוא אתם", "נאנט", "אני לא יודעת", "גטינגן", "העיט השחור" (l'aigle noir, וכך גם כינתה את עצמה) ועוד.

לברברה תפקיד חשוב בפיוס בין גרמניה וצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנות ה-60 נסעה ברברה לגטינגן, עיר אוניברסיטאית קטנה בגרמניה. ברברה התאהבה בעיר ובאנשים, וכתבה את השיר ׳גטינגן׳, שהפך במהרה לאחר מלהיטיה הגדולים. השיר עורר סערה עם פרסומו בתחילת שנות ה-60 בצרפת, משום שהיה השיר הראשון להביע סימפתיה לסבל הגרמני. השיר כלל את השורה: ״מי ייתן ואנשים יסלחו לי, אבל הילדים הם אותם ילדים – גם בפריז וגם בגטינגן.״ העובדה שדווקא זמרת יהודיה שרה בעד פיוס עם הגרמנים, סייעה לשנות את הלכי הרוחות, ותרמה לחימום היחסים בין המדינות.

ב-5 ביוני 1974 נמצאה בתרדמת בביתה והיא הובהלה לבית החולים[2]. תחילה פורסם שהיה מדובר הניסיון התאבדות, מאוחר יותר, במספר ראיונות, היא הסבירה שלקחה כדורי שינה כי סבלה מנדודי שינה. במהלך קונצרט באביניון, היא הכריזה: "לא רציתי למות, רציתי לישון".

בשנת 1986 הוציא לאור את Lily passion, אלבום כפול שהוקלט בהופעה של ​​מחזה מוזיקלי שעלה על בימת "הזניט" בפריז, בינואר 1986, עם השחקן ז'ראר דפרדייה[1].

ברברה נפטרה ב-1997, בגיל 67 מבעיות נשימה ונקברה ליד אמה וקרובי משפחתה, בחלקה היהודית, בבית הקברות של באנייה (Bagneux), דרומית לפריז.

העיר פריז קראה על שמה מרכז מוזיקה ברובע ה-18, בעיר רֶן נקרא רחוב על שמה ובעיר נאנט הוצב בשנת 2000 פסל לכבודה.

שיריה בעברית וביקורים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה "הגבירה בחום", דואט עם ז'ורז' מוסטקי שגם כתב, התפרסם בישראל בתרגום לעברית של יעקב שבתאי ובביצוע יוסי בנאי ואילנה רובינא. שירה Perlimpinpin התפרסם בישראל בשם ""בירבורים"" בתרגום לעברית של אהוד מנור ובביצוע קורין אלאל באלבומה "שפת אמי"[3]. ב-2017 הוציאה יוצרת האינדי טליה אליאב אלבום בו היא שרה משירי ברברה בתרגומה[4].

ברברה הופיעה בישראל מספר פעמיים החל מתחילת שנות ה-70[5]. הופעתה האחרונה בישראל הייתה ב-1987[1].

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1963: Dis, quand reviendras-tu?
  • 1964: Barbara chante Barbara
  • 1965: Barbara N°2
  • 1966: Le mal de vivre
  • 1967: Ma plus belle histoire d'amour
  • 1967: ‘’ Barbara Bobino 1967
  • 1968: Le Soleil noir
  • 1970: Madame
  • 1970: L'Aigle noir
  • 1971: Amours incestueuses
  • 1972: La Fleur d'amour
  • 1973: La Louve
  • 1981: Seule
  • 1986: Lily Passion
  • 1996: Barbara

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברברה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]