לדלג לתוכן

400 המלקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
400 המלקות
Les Quatre Cents Coups
בימוי פרנסואה טריפו עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי פרנסואה טריפו עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט פרנסואה טריפו, מרסל מאוזי עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה מריה-יוזפה יויוט עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים ז'אן-פייר לאו
מוזיקה ז'אן קונסטנטין עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום אנרי דקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה לה פילם דו קארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה Cocinor
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 4 במאי 1959 (צרפת)
משך הקרנה 99 דק' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת הסרט צרפתית
סוגה סרט דרמה, סרט פשע עריכת הנתון בוויקינתונים
הכנסות באתר מוג'ו 400blows
פרסים פרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל קאן
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

400 המלקות (בצרפתית: Les Quatre Cents Coups) הוא סרט התבגרות צרפתי בשחור-לבן משנת 1959, בבימויו של פרנסואה טריפו ובכיכובו של ז'אן-פייר לאו.

הסרט צולם בתקציב דל, במהירות ובאמצעים מאולתרים, ולא באולפן. עם יציאתו הוא התקבל בביקורת אוהדת, ובהמשך זכה בפרס לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן והיה לאחד מסרטי הגל הצרפתי החדש הראשונים והחשובים ביותר. כסרט הבכורה של טריפו והסרט הראשון בכיכובו של לאו, הוא גם היה הפתיח לקריירה הקולנועית של שניהם. הם המשיכו לשתף פעולה בסדרת סרטים מצליחה שעקבה אחרי התפתחותו של גיבור הסרט.

עלילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתאר את קורותיו של אנטואן דואנל, מתבגר פריזאי. אנטואן חי בסביבה ענייה עם אימו המנוכרת ואביו החורג, ונתקל בקשיים בבית הספר עקב אופיו המרדן.

הוא מחליט להיעדר מבית הספר כדי ללכת לקולנוע וליריד יחד עם חברו הטוב, רנה. כאשר השניים משוטטים ברחובות פריז, הם נתקלים באימו של אנטואן מנשקת גבר זר. כתירוץ להיעדרותו מהלימודים, מספר אנטואן למורה שאימו מתה. השקר מתגלה כאשר הוריו באים לבית הספר, ואביו החורג של אנטואן מכה אותו. במקום לחזור הביתה, מבלה אנטואן את הלילה במפעל דפוס שאליו לוקח אותו רנה.

למחרת מנסה אימו של אנטואן לפייסו. היא מבטיחה לו 1,000 פרנק אם החיבור הבא שלו בספרות יקבל את אחד מחמשת הציונים הגבוהים בכיתה. אנטואן כותב חיבור בהשראת אונורה דה בלזק, אך מקבל ציון נכשל משום שהמורה שלו מאשימו בגניבה ספרותית. אנטואן המאוכזב והמבויש מחליט שאינו יכול לחזור עוד הביתה, ורנה מארח אותו בביתו.

לאחר סדרת גניבות קטנות, גונב אנטואן את מכונת הכתיבה של אביו החורג במטרה למכור אותה תמורת כסף, אך אינו מצליח למצוא קונה. הוא מנסה להחזירה לחדר העבודה של האב, אך מתגלה על ידי השומר, שמזעיק את אביו החורג. אנטואן מובא למעצר ומשם למוסד לעבריינים צעירים.

רנה מנסה לבקר את אנטואן במוסד, אך אינו מורשה להיכנס. אימו של אנטואן מגיעה לביקור ומספרת לו שהיא ויתרה על המשמורת עליו. אנטואן עובר הערכה פסיכולוגית, שבמהלכה הוא מספר שהוא מודע לכך שבעלה של אימו אינו אביו הביולוגי, ושאימו רצתה לבצע הפלה לפני לידתו.

לאחר תקופת בדידות ותסכול במוסד, מצליח אנטואן לברוח ורץ אל חוף הים. על שפת המים הוא עוצר, מסתובב ומביט אל תוך המצלמה. הסרט מסתיים בתמונה קפואה של פניו.

שחקנים ודמויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט נכללו מספר הופעות קמע: פרנסואה טריפו ופיליפ דה ברוקה כמבקרים ביריד, ז'אק דמי כשוטר, וז'אן-קלוד בריאלי וז'אן מורו כעוברי אורח.[3]

יצירת הסרט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות השראה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בחלק מהסרטים שלי ניסיתי לעקוב אחרי דמות בודדת בפשטות ובכנות, באופן כמעט דוקומנטרי, ואני חייב את השיטה הזו לרוסליני. מלבד ויגו, רוסליני הוא הקולנוען היחיד שצילם את גיל ההתבגרות ללא רגשנות, ו-"400 המלקות" חייב הרבה מאוד ל"גרמניה שנת אפס" שלו."

פרנסואה טריפו, "הסרטים בחיי"[4]

טריפו התייחס ל-"400 המלקות" כסרט אוטוביוגרפי למחצה.[5] עם יציאת הסרט הוא הצהיר ש"שאב השראה מן הילדות שלו", אך הסתייג באומרו שהסרט אינו ביוגרפי. מאוחר יותר אמר כי "ההרפתקאות שעוברות על אנטואן דואנל הן שלי",[6] אך הצהיר שהמניע העיקרי ליצירת הסרט לא היה תיעוד נאמן של חייו.[7]

טריפו נולד מאב לא ידוע וגדל לסירוגין אצל אימו ואביו החורג ואצל סבתו. הוא עזב את מערכת החינוך בגיל 14, שקע בחובות ובפשע ונשלח למוסד לעבריינים צעירים.[8] כמה מהסצנות ב-"400 המלקות" מתארות כמעט במדויק חוויות מילדותו; למשל, כמו אנטואן, טריפו גנב ומכר את מכונת הכתיבה של אביו החורג[9] וסיפר למורה שאמו מתה כדי להתחמק מעונש.[10]

בין הסרטים מהם שאב טריפו השראה ליצירת "400 המלקות" נמנים "גרמניה שנת אפס" מאת רוברטו רוסליני,[11] "אפס בהתנהגות" מאת ז'אן ויגו,[1] "קיץ עם מוניקה" מאת אינגמר ברגמן[12][13] ו"המלאך הכחול" מאת יוזף פון שטרנברג.[14] טריפו ציין ששאב השראה גם מעבודתם של ז'אן רנואר ואלפרד היצ'קוק.[15]

כתיבת הסרט ומימונו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ההימור שלי היה לשים כדמות המרכזית ילד שעושה משהו בחשאי כל חמש דקות. כולם אמרו לי שאני משוגע, שהילד ייראה נורא, שהציבור לא יעמוד בזה. למעשה, במהלך הצילומים, זה עשה רושם די רע לראות את הילד גונב דברים מימין ומשמאל; בטח יצרתי את הרושם שאני עושה סרט תיעודי על עבריינות נוער. לצערי, כל האזהרות האלו השפיעו עליי במידה מסוימת – עכשיו אני מתחרט על כך. כי למעשה כולם שכחו, כמו ששכחתי בעצמי, שלילד סולחים על הכל, שתמיד ההורים הם אלה שאשמים. חשבתי שעל ידי העדפת הילד, אני מאזן את הסרט. לא ידעתי עד כמה זה כבר יצא מאיזון לטובתו!"

מתוך ריאיון עם פרנסואה טריפו, 1963[16]

בזמן שצילם את סרטו הקצר "Les Mistons" (אנ') תכנן טריפו ליצור סרט קצר נוסף, "אנטואן בורח", שעלילתו תעסוק בילד שמספר שאימו מתה כתירוץ להיעדרותו מבית הספר, ובורח מהבית לאחר שהוריו מגלים זאת. בסופו של דבר התאכזב טריפו מאורכו של "Les Mistons" והחליט לפתח את "אנטואן בורח" לכדי סרט באורך מלא. הוא כתב יחד עם ידידו התסריטאי מרסל מוסי (אנ') תסריט גמיש שהותיר מקום רב לאלתור.[15] מוסי תרם מניסיונו כמורה לשעבר, וטריפו, בעזרת ידידו הוותיק רובר לאשנה, סיפק פרטים מילדותו.[17] שם הסרט, "400 המלקות", לקוח מתוך הביטוי הצרפתי "faire les 400 coups" (מילולית: "לעשות את 400 המלקות") שמשמעותו לעורר מהומות.[18]

טריפו הציע את התסריט למפיק פייר ברונברגר (אנ'), אך ברונברגר דחה אותו וטריפו החליט להפיק את הסרט בעצמו.[19] ההפקה מומנה בעזרת סובסידיה ממשלתית ובתמיכתם הכספית של כמה מידידיו של טריפו, ובמיוחד זו של אביו הרוחני אנדרה באזאן.[20] באזאן מת ביום הראשון לצילומים, וטריפו הקדיש לו את הסרט.[13] התקציב הסופי עמד על כ-70,000 דולר[16] (שווה ערך לכ-750,000 דולר בשנת 2024). בהפקת הסרט סייע גם חמיו של טריפו, מפיק ומפיץ הסרטים איגנס מורגנסטרן (אנ').[21]

ליהוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1958 החל שלב הליהוק. כדי למצוא שחקן לגילום הדמות הראשית פרסם טריפו מודעה בעיתון "France-Soir" (אנ') ובחן כ-100 ילדים,[17] פריזאים בלבד.[22] לדבריו, הוא בחר בז'אן-פייר לאו משום שהוא היה "אינטנסיבי יותר, אפילו תזזיתי יותר" משאר הנבחנים.[15] לאו גם היה דומה לטריפו במראהו החיצוני.[7] טריפו אמר שעל אף שלאו גילם את אנטואן באופן שונה מזה שדמיין, הוא היה מרוצה ממנו מאוד.[22] "בהתחלה היה הרבה ממני בדמותו של אנטואן. אבל כשז'אן-פייר לאו הגיע, האישיות שלו, שהייתה מאוד חזקה, גרמה לי לשנות את התסריט לעיתים קרובות. אז אני מחשיב את אנטואן כדמות בדיונית שנובעת קצת משנינו", כתב.[23] אלבר רמי, שגילם את דמות האב בסרט, דמה חיצונית לאביו החורג של טריפו, מה שעורר האשמות לפיהן טריפו ביקש להשפיל את הוריו באמצעות הסרט.[17]

לתפקיד הצלם בחר טריפו את אנרי דקה (אנ'), שהיה בעל ניסיון רב ומגוון. פיליפ דה ברוקה שימש כעוזר במאי.[17] את הפסקול כתב ז'אן קונסטנטין (אנ').

צילום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לסטנדרט הקולנועי המקובל באותה תקופה, צולם הסרט על ידי צוות מצומצם,[19] באופן מהיר, ספונטני ומאולתר, לרוב במצלמה הנישאת ביד, וללא כל שימוש באולפן.[24][8] טריפו צילם בסינמסקופ, לדבריו משום שהייתה לו הרגשה "נאיבית במקצת" שהסרט ייראה מקצועי יותר ופחות נטורליסטי כך: "בסינמסקופ הדמות נראית כאילו היא נעה בצורה מופשטת, כמעט כמו באקווריום... זה מצא חן בעיניי."[19] הצילומים נערכו בין נובמבר 1958 לינואר 1959[25] והתקיימו ברובם בפריז, ובעיקר במונמארטר. הסצנות שמתרחשות במוסד לעבריינים צעירים צולמו באונפלר, וסצנת הסיום על החוף צולמה בווייר-סור-מר.[26]

רוב הסרט צולם ללא קול ודובב על ידי השחקנים לאחר מכן. הסצנה שבה משוחח אנטואן עם פסיכיאטרית במוסד היא היחידה שצולמה בסאונד חי. לסצנה זו לא היה תסריט, וז'אן-פייר לאו ענה לשאלות באופן חופשי.[15]

שוט הסיום המפורסם של הסרט, שמסתיים בתמונה קפואה (אנ') של פניו של אנטואן, לא היה מתוכנן; לדבריו של טריפו, ז'אן-פייר לאו הסיט את עיניו מהמצלמה מהר מדי, וטריפו נאלץ להקפיא את התמונה כדי להשהות את מבטו.[27][28]

הכנסות וביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"400 המלקות" יצא לאקרנים בצרפת ב-3 ביוני 1959, ונצפה שם על ידי 450,000 צופים מייד לאחר פרסומו.[1] בארצות הברית הניב הסרט כ-100,000 דולר[16] (שווה ערך לכ-1,083,000 דולר בשנת 2024). בסך הכול כיסה הסרט את ההוצאות שהושקעו בו, והניב רווחים של כ-167,000 דולר[29] (שווה ערך לכ-1,809,000 דולר בשנת 2024).

בצרפת זכה הסרט לביקורת אוהדת. ב"מחברות הקולנוע" נכתב שהסרט הוא "יותר מיצירת מופת". המבקר שיבח בעיקר את התסריט ואת המיז-אנ-סצנה, וכתב שבסרט יש "אותנטיות ואמת עמוקה שלא יכולה שלא לרגש את הצופה".[30] ב"לה מונד" כתב ז'אן דה ברונסלי (אנ') שהסרט "אינו יצירה של יוצר גאוני... אלא של אדם שמספר לנו בלב פתוח על עצמו, או לפחות על הילד שהיה, ובפשטות ובבהירות שלו הווידוי הזה מרגש פי אלף מכל הדרמות שהומצאו בדמיון רב על ידי התסריטאים המומחים שלנו".[31] ז'אן-לוק גודאר כתב ש-"400 המלקות" היה "הסרט הכי חופשי, מבחינה סגנונית ומוסרית, שהעולם ראה עד כה",[32] וז'אן קוקטו אמר כי "מעולם לא התרגשתי באופן עמוק כל כך מסרט".[33]

הסרט זכה להצלחה ביקורתית יוצאת דופן כאשר הוקרן בניו יורק, בדצמבר 1959, ובלונדון, שם הוקרן לראשונה במרץ.[34] בביקורת שהתפרסמה ב"ניו יורק טיימס" לאחר ההקרנה הראשונה בארצות הברית תיאר בוזלי קראות'ר את הסרט כ"יצירת מופת קטנה". קראות'ר שיבח במיוחד את משחקו של ז'אן-פייר לאו, אותו השווה לז'אן גאבן, את עבודת הבימוי של טריפו ואת האופן הבהיר והמציאותי שבו תיאר את קורותיו של אנטואן. לדבריו, הסרט הצליח "היכן שסרטים קודמים בנושאים דומים שומנו והפכו לבדיוניים עם כל מיני תפיסות שגויות וסנטימנטליות של מבוגרים."[35]

באתר Rotten Tomatoes, המאגד ביקורות על סרטים, קיבל הסרט 99 אחוזי תמיכה בהתבסס על 71 ביקורות. קונצנזוס המבקרים של האתר תיאר את הסרט כ"סרט מכונן של הגל החדש הצרפתי, המציע התבוננות כנה, סימפתית ושוברת לב על גיל ההתבגרות ללא נוסטלגיה נדושה."[36]

הריאליזם הפשוט והלא-סנטימנטלי של "400 המלקות" היה סטייה יוצאת דופן מהסימבוליזם המהודר של הקולנוע הצרפתי הקלאסי,[37] וזכה על כך לשבחים רבים. בביקורת שכתב איאן פריר (אנ') במגזין "אמפייר" הוא תיאר את הסרט כ"יצירת מופת לא מתנשאת: אינטימית, נגישה, מצחיקה, כנה, רעננה ושוברת לב", וכתב שהסרט מתאפיין ב"נייטרליות עניינית שגובלת בדוקומנטריה."[28] איימי פרייר כתבה שטריפו "מתאר את המציאות הקשה של ההתבגרות בעדינות וביושר, ולא בסנטימנטליות קלישאתית."[38] רוג'ר איברט כתב כי "400 המלקות" הוא "אחד הסיפורים הנוגעים ביותר ללב שנעשו אי פעם על מתבגר צעיר", וכי הצופים חשים שהסרט "יצא ישירות מתוך ליבו של טריפו".[39] ריצ'רד שיקל (אנ') שיבח ב"טיים" את "יכולתו המופלאה של טריפו להשיג אלגנטיות קולנועית בתקציב נמוך ולגייס אהדה לגיבורו בלי רגשנות יתרה".[40] אליס קינזלר כתבה שמצוקתו של אנטואן הייתה יכולה להוביל בקלות לפאתוס, אך טריפו "נמנע בקפדנות מהסכנה הזו" והצליח לעורר בצופים תחושות תסכול, ולא רחמים.[41]

גם אפיון דמותו של אנטואן זכה לביקורת חיובית. נויפרט כתב שאנטואן אינו קורבן פשוט או חלש, אלא "דמות מרתקת ויוצאת דופן". בסקירה במגזין "Amis du film" נכתב ש"דרושים לבמאי כבוד, אהבה ואינטליגנציה עצומים כדי ליצור דמות ספונטנית ומורכבת כל כך."[42] קינזלר כתבה כי "הטרנספורמציה שלו מאדם שובב וחסר דאגות למנודה בודד אך ילדותי מתוארת בצורה משכנעת, והדיוקן שלו... מתוחזק בצורה יוצאת דופן."[41] עם זאת, פטריק וויט טען שהקהל לומד רק מעט על המניעים של אנטואן או על מה שהוא שואף להיות.[43]

דירוגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגזין רשימה מיקום מקור
אמפייר הסרטים הזרים הטובים ביותר 29 [18]
Time Out 100 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים 29 [44]
Sight & Sound הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים נכלל [45]
מחברות הקולנוע 100 הסרטים הגדולים ביותר 58 [46]
Rotten Tomatoes 100 הסרטים הקלאסיים בעלי הביקורות הטובות ביותר 30 [47]
BBC 100 הסרטים הטובים ביותר בשפה זרה 8 [48]
וילג' ווייס הסרטים הטובים ביותר של המאה ה-20 46 [49]
הגרדיאן 40 הסרטים הזרים הגדולים ביותר בכל הזמנים 20 [50]
טיים 100 הסרטים הגדולים ביותר בכל הזמנים נכלל [51]

ניתוח ופרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט נעשה שימוש במספר טכניקות צילום חדשניות, כגון צילומי נקודת מבט (אנ'), ג'אמפ קאטס, דיזולב,[37] שוטים ארוכים במיוחד ותמונות קפואות.[38] המצלמה נמצאת לרוב בתנועה, לעיתים תנועה מהירה וסיבובית, מה שמעביר את תחושת הבריחה והסחרור בה שרוי אנטואן.[41] אלן ת'יהר כתב שהמצלמה הניידת מביעה הן את החיפוש של הסרט אחר משמעות והן את "החופש הבלתי מוגדר" ממנו נהנה הגיבור, מה שבא לידי ביטוי באופן בולט בשוטים האחרונים של הסרט, שהם "תרגום ויזואלי רב עוצמה של טירוף הבריחה" ומשמשים כמטאפורה ויזואלית נוספת לחופש.[52] אנט אינסדורף (אנ') וענר פרמינגר כתבו שצילום אנטואן המבלה במתקן מסחרר ביריד במצלמה שנעה ומסתחררת יחד עם המתקן "דומה לזואיטרופ, המתקן שהטרים את מצלמת הקולנוע, ותחושותיו של אנטואן, להן אנו שותפים, מזכירות את זרם הפריימים של סרט הקולנוע", כך ש"אנטואן המאושר והחופשי נמצא בלב-ליבה של מכונת הקולנוע" באופן שמייצג את אהבתו של טריפו לקולנוע.[53]

רנה ואנטואן ברחובות פריז עם מכונת הכתיבה
הגנובה, לעומת אנטואן מעבר לסורגים

מרילין פייב ציינה שהסצנות שמתארות את אנטואן ורנה משוטטים בחופשיות בחוצות פריז צולמו באמצעות עדשות רחבות שמעניקות תחושה פתוחה ונקודת מבט רחבה, ואילו כליאתו של אנטואן תוארה בצילומי תקריב ממסוגרים והדוקים, כאשר הסורגים ממסגרים את פניו ויוצרים מראה שמזכיר חבל המתהדק סביב צווארו.[54] לדבריו של לואיס ג'אנטי, בסצנה שבה נכלא אנטואן בתא המעצר מוצאים החרדות והמתח הנפשי שלו "ביטוי ויזואלי טהור", כאשר סערת הרגשות שלו מוצגת על ידי הקווים האלכסוניים של הסורגים, ותחושת המלכוד שלו נרמזת באמצעות מסגור הפריים ההדוק סביב פניו.[55]

אחד המאפיינים של הגל החדש הוא פורמליזם קולנועי. לדבריו של חוקר התרבות דוד גורביץ', העיקר בסרט זה אינו העלילה, הפשוטה למדי, אלא הטכניקות בהן נעשה שימוש והמסר המובע בו על הקולנוע עצמו.[56] הסרט משלב גם מספר רמיזות קומיות לעולם הקולנוע הצרפתי; לדוגמה, אנטואן צופה עם הוריו בסרט "פריז שייכת לנו" (אנ'), שהיה אז בתהליכי הפקה ויצא לאור רק שנתיים מאוחר יותר. לדבריו של גורביץ', זהו רובד נוסף בפורמליזם שמציג הסרט.[56]

לדבריה של מרילין פייב, הסרט מבטא היטב את אחד העקרונות העומדים בבסיס תאוריית האוטר שבה דגל טריפו; הוא משתמש במדיום הקולנוע עצמו ככלי חזותי להבעת רעיונות ותחושות, ללא תלות בהבעה מפורשת באמצעות מילים. לדוגמה, המרירות שחש אנטואן בשעה שהוא עוזר לאימו לפנות את הזבל מבוטאת באמצעות בכי של ילד מאחת הדירות בבניין, והאור הנכבה בבניין באותו רגע מרמז על כך שהוא עומד לעזוב את ביתו.[57] קינזלר כתבה שהמצלמה מביעה חלק מהתוכן הרגשי של הסרט, אותו הדיאלוג אינו מסוגל להביע. לדבריה, האפיון הוויזואלי הזה הוא ש"מעלה את '400 המלקות' מעל הסיפור המוכר למדי של נעורים לא מובנים והופך אותו לסרט קולנוע משפיע ויפה להפליא."[41]

תמות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטואן כאמן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מבקרים ראו בדמותו של אנטואן תיאור של אמן, ובפרט, תיאור של טריפו כאמן. רוברט סטאם (אנ') וענר פרמינגר הקבילו בין ניסיונות הכתיבה של אנטואן לחוויותיו של טריפו ביצירת קולנוע. המורה של אנטואן מאשים אותו ב"התעללות בפרוזודיה הצרפתית", באנלוגיה בין הפרוזודיה הצרפתית לבין מוסכמות הסגנון המוקפד של הקולנוע הצרפתי הקלאסי, אותן הפרו יוצרי הגל החדש.[14] המורה גם מאשים את אנטואן בגניבה ספרותית, בהקבלה להאשמות בחוסר מקוריות שהופנו כלפי הגל החדש.[58]

בסצנת הפתיחה של הסרט, תלמידי כיתתו של אנטואן מעבירים ביניהם תמונת עירום של אישה. אנטואן משהה אצלו את התמונה כדי לצייר עליה, וכך נתפס על ידי המורה. הוא נענש בעמידה ליד הקיר, ובעודו עומד שם הוא כותב על הקיר שיר על כך שנענש שלא בצדק; כלומר, הוא נענש עקב כך שביטא את הדחף האמנותי שלו, והגיב על כך באמצעי אמנותי.[59] אנטואן אף מעריץ את אונורה דה בלזק, וגונב מאביו דווקא מכונת כתיבה – כלי ליצירת אמנות.[56] פטריק ווייט הציע שהדחף האמנותי של אנטואן מתבטא גם בכך שהוא מצותת לשיחות פרטיות וממציא תירוצים, וכך אוסף ומספר סיפורים, ואף גונב פוסטר מבית הקולנוע מתוך רצון להחזיק וליצור אמנות. עם זאת, אנטואן אינו עוסק באמנות, ובפרט בקולנוע, באותה התלהבות שבה עסק בה טריפו בילדותו;[60][61] לדבריו של ווייט, טריפו נמנע מרומנטיזציה של התפתחותו כאמן ו"מגלה את החיוניות שביצירתיות גנרית יותר".[62]

אקזיסטנציאליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן ת'יהר טען שאנטואן הוא אב טיפוס של הגיבור האקזיסטנציאליסטי: הוא חי בעולם שאדיש לקיומו, ומעשיו נושאים השלכות שליליות שאין לו אפשרות לצפות – רצף פעולות תמימות למדי שמוביל ל"קטסטרופה אבסורדית" שבה אין התאמה בין כוונה לתוצאה. אנטואן אמנם חופשי לבחור את פעולותיו כרצונו, אך פעולות אלו בסופו של דבר פונות נגדו ומונעות ממנו את חירותו – פרדוקס של ניהיליזם קיומי.[52] מבקרים נוספים טענו שהסרט אינו נצמד למבנה העלילה המסורתי, וכך הוא מביע את השקפתו של טריפו לפיה החיים הם רצף של אירועים חסרי סדר ושיטתיות.[63]

תסביך אדיפוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוברט סטאם כתב שבאנטואן יש "גוונים אדיפליים חזקים", המייצגים את מערכת היחסים של טריפו עם הוריו ואת המרד שלו במוסכמות הקולנוע הצרפתי הקלאסי. לדבריו, "400 המלקות" משלב ייצוג שלילי של אביו של טריפו עם מסירות לאביו הרוחני, אנדרה באזאן, שלו מוקדש הסרט. בנוסף, מבחינה אמנותית, דחה טריפו את מי שנחשבו לאבות הקולנוע הצרפתי והעדיף אמנים אקסצנטריים יותר, כמו קוקטו ורנואר, כמודלים לחיקוי. כך מביע הסרט "תחינה מוסתרת בקושי לחופש מאילוצים הוריים וסגנוניים".[64]

אנט אינסדורף הציעה ש-"400 המלקות" הוא גם סיפור על התעוררות מינית: אנטואן נראה ליד שולחן האיפור של אימו, משתעשע בבושם ובמעגל הריסים שלה; מאוחר יותר הוא מרותק למראה רגליה החשופות. לדבריה, מערכת היחסים הסוערת של אנטואן עם הוריו רומזת לזוגיות הכושלת ממנה הוא עתיד לסבול בהמשך חייו.[65] אן גיליין כתבה שלמרות שהסרט נמנע מעיסוק מפורש במיניות,[66] ישנן מספר התייחסויות מרומזות לנושא, כגון סצנת שולחן האיפור וחלונות ראווה של חנויות הלבשה תחתונה לידן עובר אנטואן בעודו הולך ברחוב.[67] סטאם טען שהצילום האירוטי של רגלי האם והפטישיזם של חפציה מעידים על הרגשות המעורבים – זעם ו"אירוטיות אינטנסיבית" – שחש טריפו כלפי אימו.[68]

סצנת הסיום

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פריים מתוך שוט הסיום של הסרט

סצנת הסיום של הסרט פורשה לרוב כסצנה קשה המבטאת ייאוש, תסכול וחרדה.

פטריק ווייט טען שאנטואן מנסה להגיע אל הים, מקום שבו לא היה קודם לכן, בניסיון להתקדם לקראת השגת בגרות ומימוש עצמי. לדבריו, כשאנטואן מגיע אל החוף הוא לא חווה תחושת ניצחון על כך שהצליח להימלט אלא בלבול ודאגה לגבי עתידו, ובמבטו בפריים האחרון של הסרט ניכרת חרדה יחד עם שמחת החופש שלו.[69] אלן ת'יהר כתב שהים מייצג מצד אחד את האנטיתזה לכל האילוצים – בית הספר, המשפחה והכלא – שהגבילו את חירותו של אנטואן, ומצד שני עוצר את בריחתו ומייצג את גבולות החופש שלו.[52] ירון זליכה טען שהים, שהוא "הרחם הגדול של החיים", משמש כתחליף לאימו הקרה והמנוכרת של אנטואן. דמיון המילה "ים" בצרפתית, "mer", לצליל המילה "אמא", "mère", עשוי לסמל את השימוש בים כתחליף לדמות האם של אנטואן.[70][71]

ז'אק רנסייר ופול סויר טענו שבחירתו של טריפו להקפיא את תמונת פניו של אנטואן נועדה לרמז שהמשך סיפורו נורא כל כך עד שאינו ניתן להמחשה.[24][72] רנסייר התייחס גם למבטו הישיר של אנטואן אל המצלמה; לדבריו, אנטואן נוקט בפעולה זו מתוך ייאוש והתרסה. במבטו הישיר הוא שובר את הקיר הרביעי, נכנס אל המרחב של הצופים ותובע באופן פעיל את תשומת ליבם.[73] זליכה כתב שהתמונה הקפואה ממחישה לא רק את תחושת אי הוודאות והחרדה של אנטואן, אלא גם של הצופים; אנטואן פונה במבטו ישירות אל הצופים ומבקש מהם לא להשלים עם העוול שנעשה לו.[74] אנט אינסדורף כתבה ש"השחרור הקצר והרדוף הזה מהחוויות המטרידות שממלאות את הסרט" מביא את האלטר-אגו של טריפו במגע ישיר עם הקהל – אינטימיות שאותה ימשיך טריפו לחפש לאורך הקריירה שלו.[65]

גורביץ' ופייב טענו שהקפאת התמונה היא אקט של פורמליזם – דרך להזכיר לצופים את מעורבותו של הבמאי ביצירת הסרט.[56] בעוד הסגנון ההוליוודי הקלאסי העדיף להסתיר את עקבותיהם של הקולנוענים ולגרום לסרט להיראות טבעי, ללא התערבות, טריפו העדיף להשתמש בטכניקה לא מקובלת, שלדבריה של פייב "הדהימה את הקהל ב-1959" ו"לקחה את המדיום לגבהים אקספרסיביים חדשים". פייב כתבה שהתמונה הקפואה היא מטאפורה רבת עוצמה לכליאה הסופית והמוחלטת של אנטואן במערכת שאין יציאה ממנה, כאשר אפילו כתוביות הסיום המוצגות מעל פניו אנטואן מזכירות סורגים, ומסמנות לא רק את סיומו של הסרט, אלא גם את סיום תקוותיו של אנטואן לחופש.[75]

התמונה הקפואה מדגישה את העמימות בה נותרים הצופים; תאורטיקן הקולנוע דייוויד בורדוול כתב שב-"400 המלקות", "התמונה הקפואה הופכת להתגלמות העמימות הנרטיבית". ריצ'רד נופרט הגדיר את "400 המלקות" כסרט בעל "עלילה פתוחה", שאין בו כל סגירת קצוות. לדבריו, התמונה הקפואה מאותתת לצופים שהסיפור הסתיים למרות שהעלילה נותרה לא פתורה.[76] לורה מאלווי כתבה שהתמונה הקפואה בסוף הסרט מובילה ל"עתיד לא נודע, עם רמז קל לבריחה".[77]

פסקול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדבריו של ריצ'רד נויפרט, קונסטנטין בנה את הפסקול באופן כזה שכל קטע מוזיקלי יהיה מזוהה עם אסוציאציות או רגשות מסוימים, וכך, בכל פעם שמוטיבים חוזרים מופיעים, הם מתקשרים זה לזה על ידי הפעלת אותן קונוטציות. לדוגמה, המוזיקה הנשמעת במהלך כתוביות הפתיחה, קטע איטי בפסנתר ובכלי מיתר, משמשת מאוחר יותר לליווי סיטואציות של אירוניה או של סכנה – כגון הסצנה שבה תלמיד בכיתתם של אנטואן ורנה עוקב אחריהם כאשר הם בורחים מבית הספר. קטע נוסף מפתיחת הסרט, שמבוצע באבוב, בקסילופון ובכלי פריטה, הוא קטע המוזיקה האיטי והעצוב ביותר בפסקול, והוא מלווה את אנטואן בעודו עצור בתחנת המשטרה ולאחר מכן בדרכו למוסד. לעומת זאת, קטע עליז בקסילופון מלווה את הסצנה הקומית שבה כל התלמידים בורחים, בזה אחר זה, משיעור התעמלות, ואת הסצנה שבה אנטואן קורא ספר מאת בלזאק ואז מדליק לו נר; כך, המוזיקה הזו נעשית מזוהה עם הרגעים הבטוחים וחסרי הדאגות של אנטואן, שבהם הוא חופשי מהשגחתם של הוריו או מוריו.

בריחתו של אנטואן אל הים מתוארת בשוט אחד, ארוך במיוחד, שאינו מלווה במוזיקה; היעדר המוזיקה ממקד את תשומת הלב של הצופים במצוקתו של אנטואן, ומחזק את תחושת הבדידות שלו. כאשר אנטואן רואה לראשונה את הים המוזיקה חוזרת לרצף אחרון, שמרכיב מחדש את כל המוטיבים המוזיקליים שהוצגו לאורך הסרט. ככל שהוא מתקרב אל הים המוזיקה דועכת, עד שכאשר הוא מסתובב אל המצלמה בשוט האחרון נותר ברקע כינור בודד. כך, בעוד ההיבט החזותי של סצנת הסיום מתמקד באנטואן, המוזיקה מספקת לצופים "מעין פלשבק מוזיקלי דחוס לאירועי הסרט".[32]

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט סימן את נקודת הפתיחה של הגל החדש הצרפתי[2][78][79] – תנועה של קולנוענים צעירים שקראו תיגר על המוסכמות שרווחו בקולנוע הצרפתי הוותיק ודגלו בתאוריית האוטר, שמדגישה את חשיבותו של הבמאי בתהליך יצירת הסרט.

זכיית הסרט בפרס לבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן הסבה תשומת לב בין-לאומית אל טריפו ועמיתיו בתנועת הגל החדש.[80] ז'אן-לוק גודאר כתב על בחירת הסרט לייצוג צרפת בפסטיבל ש"פניו של הקולנוע הצרפתי השתנו" משום שלראשונה נבחר סרט צעיר ש"יחשוף את הפנים האמיתיות של הקולנוע הצרפתי לעולם כולו".[81] ההצלחה הביקורתית והמסחרית של הסרט הבטיחה את המשך הקריירה של טריפו כבמאי, והקלה על חברים אחרים בתנועת הגל החדש להשיג מימון להפקת סרטים משלהם.[79][82]

סצנת הסיום של הסרט היא אחת מהסצנות הראשונות והמפורסמות ביותר בשימוש בטכניקת התמונה הקפואה.[1][77] היא הפכה לסצנה אייקונית[75][83][84] וזכתה להתייחסויות ולפרודיות רבות; הסרטים "קיד וקסידי",[85] "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "ואת אמא שלך גם" ו"שלוש עשרה" מכילים סצנות סיום דומות. מחווה לסצנה הופיעה גם באחד מפרקי קומדיית המצבים האמריקאית "משפחת סימפסון".[18]

לאור הצלחת הסרט הפיק טריפו ארבעה סרטי המשך, שנודעו כ"סדרת דואנל": "אנטואן וקולט" (אנ') (1962), "נשיקות גנובות" (1968), "תרגיל בנישואין" (1970) ו"אהבה במנוסה" (1979), כולם בכיכובו של ז'אן-פייר לאו. הסדרה נחשבת לאחד מהישגיו המפוארים של הגל החדש, ולאו הפך לשחקן הצרפתי הידוע ביותר של התנועה.[86][87]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1959

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבל הקולנוע בקאן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1960

[עריכת קוד מקור | עריכה]

1961

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס באפט"א לקולנוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא 400 המלקות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 John Conomos, Truffaut's The 400 Blows, or the Sea, Antoine, the Sea, Senses of Cinema 6, 2000
  2. ^ 1 2 The 400 Blows | Plot, Cast, Crew, & Facts, Encyclopedia Britannica, ‏4 בינואר 2010
  3. ^ Robert Stam, François Truffaut and Friends: Modernism, Sexuality, and Film Adaptation, Rutgers University Press, 2006, עמ' 45
  4. ^ פרנסואה טריפו, The Films in My Life, 1981, עמ' 276
  5. ^ Sam Solecki, A Truffaut Notebook, מונטריאול: אוניברסיטת מקגיל, 2015, עמ' 53
  6. ^ ז'אן-ברנאר פואי וסרז' בלוך, אנשים גדולים, התחלות קטנות, תל אביב: אגם, 2007, עמ' 71
  7. ^ 1 2 Gateward, Frances K., Pomerance, Murray, 11, Where the Boys Are : Cinemas of Masculinity and Youth, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2005, עמ' 217
  8. ^ 1 2 ז'אן-ברנאר פואי וסרז' בלוך, אנשים גדולים, התחלות קטנות, תל אביב: אגם, 2007, עמ' 70
  9. ^ ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו: האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 23
  10. ^ Antoine De Baecque & Serge Toubiana, Truffaut: A Biography, Berkeley: University of California Press, 2000, עמ' 127
  11. ^ Igor Krstić, Slums on Screen: World Cinema and the Planet of Slums, Edinburgh University Press, 2016, עמ' 241
  12. ^ ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו: האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 112
  13. ^ 1 2 J. Hoberman, ‘The 400 Blows,’ a Directing Debut That Still Astonishes, The New York Times, ‏3 באוגוסט 2022
  14. ^ 1 2 ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו: האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 95
  15. ^ 1 2 3 4 Condé Nast, Truffaut’s Last Interview, The New Yorker, ‏2010-07-29 (באנגלית אמריקאית)
  16. ^ 1 2 3 Paul Ronder, Francois Truffaut – An Interview, Film Quarterly, University of California Press, 1963, עמ' 3–13‏, JSTOR 1210323
  17. ^ 1 2 3 4 Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 179, ISBN 0299217043
  18. ^ 1 2 3 MTV, What's the Big Deal?: The 400 Blows (1959), MTV, ‏2 באוגוסט 2010
  19. ^ 1 2 3 Hélène Laroche Davis, François Truffaut, Reminiscing About "Shoot the Piano Player": An Interview with François Truffaut, Cinéaste 19, 1993, עמ' 30–33‏, JSTOR 41687240
  20. ^ Marilyn Fabe, Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique, אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 124, ISBN 9780520238626
  21. ^ אורלי תורן, חולה אהבה, חדשות, 12 בספטמבר 1993
  22. ^ 1 2 YVONNE BABY., " Les Quatre Cents Coups " : une chronique de l'adolescence, NOUS DIT FRANÇOIS TRUFFAUT, Le Monde, ‏5 במרץ 1959
  23. ^ Antoine De Baecque & Serge Toubiana, Truffaut: A Biography, Berkeley: University of California Press, 2000, עמ' 130
  24. ^ 1 2 Paul Sawyer, THE 400 BLOWS, Cineaste, Cineaste Publishers, Inc., עמ' 24, 28‏, JSTOR 43131992
  25. ^ FRANCOIS TRUFFAUT – French New Wave Director, www.newwavefilm.com
  26. ^ Exploring the iconic filming locations of 'The 400 Blows', Far Out Magazine, ‏5 בספטמבר 2022
  27. ^ Sam Solecki, A Truffaut Notebook, מונטריאול: אוניברסיטת מקגיל, 2015, עמ' 58
  28. ^ 1 2 EMPIRE ESSAY: The Four Hundred Blows, Empire
  29. ^ The 400 Blows, Box Office Mojo
  30. ^ Fereydoun Hoveyda, The First Person Plural, מחברות הקולנוע, Harvard University Press, יולי 1959, עמ' 53–71
  31. ^ Jean de Baroncelli, "Les 400 Coups" de François Truffaut, Le Monde, ‏מאי 1959
  32. ^ 1 2 Richard Neupert, The Musical Score As Closure Device in The 400 Blows, Film Criticism, Allegheny College, 1989, עמ' 26–32‏, JSTOR 44077578
  33. ^ Film Forum · François Truffaut's THE 400 BLOWS, Film Forum (באנגלית)
  34. ^ The 400 Blows | Distribution, BFI
  35. ^ Bosley Crowther, Screen: 'The 400 Blows'; A Small Masterpiece From France Opens, The New York Times, ‏2 באוקטובר 1959
  36. ^ The 400 Blows, Rotten Tomatoes (באנגלית)
  37. ^ 1 2 Maria Ionita, The 400 Blows, Routledge Encyclopedia of Modernism, ‏2016
  38. ^ 1 2 Aimee Ferrier, Breaking down the iconic beach scene in 'The 400 Blows', Far Out Magazine, ‏4 בינואר 2023
  39. ^ Roger Ebert, The 400 Blows movie review & film summary (1959), rogerebert.com, ‏8 באוגוסט 1999 (באנגלית)
  40. ^ Richard Schickel, All-TIME 100 Movies: The 400 Blows, TIME
  41. ^ 1 2 3 4 Alice E. Kinzler, The 400 Blows, The Harvard Crimson, ‏12 באפריל 1961
  42. ^ Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 184, ISBN 0299217043
  43. ^ Gateward, Frances K., Pomerance, Murray, 11, Where the Boys Are : Cinemas of Masculinity and Youth, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2005, עמ' 219
  44. ^ Phil de Semlyen, 100 Best Movies of All Time That You Should Watch Immediately, Time Out, ‏2 בפברואר 2023
  45. ^ Featured in Sight & Sound: The Greatest Films of All Time, The Criterion Collection (באנגלית)
  46. ^ by, Cahiers du cinéma’s 100 Greatest Films – The Pendragon Society (באנגלית אמריקאית)
  47. ^ 100 Best Classic Movies of All Time, Rotten Tomatos (באנגלית אמריקאית)
  48. ^ The 100 greatest foreign-language films, www.bbc.com (באנגלית)
  49. ^ Best Films of the 20th Century – The Pendragon Society (באנגלית אמריקאית)
  50. ^ Guardian staff reporter, As chosen by you ... the greatest foreign films of all time, The Guardian, ‏5 באפריל 2007
  51. ^ All-TIME 100 Movies, Time
  52. ^ 1 2 3 Allen Thiher, The Existential Play in Truffaut's Early Films, Literature/Film Quarterly, Salisbury University, 1977, עמ' 183–197‏, JSTOR 43795560
  53. ^ ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו: האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 98
  54. ^ Marilyn Fabe, Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique, אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 128, ISBN 9780520238626
  55. ^ לואיס ג'אנטי, תרגום: דן דאור, להבין סרטים: מבוא לאמנות הקולנוע, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 70
  56. ^ 1 2 3 4 קטע קול פסטיבל כאן, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי
  57. ^ Marilyn Fabe, Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique, אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 127, ISBN 9780520238626
  58. ^ Robert Stam, François Truffaut and Friends: Modernism, Sexuality, and Film Adaptation, Rutgers University Press, 2006, עמ' 7
  59. ^ Gateward, Frances K., Pomerance, Murray, 11, Where the Boys Are : Cinemas of Masculinity and Youth, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2005, עמ' 220
  60. ^ Marilyn Fabe, Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique, אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 126, ISBN 9780520238626
  61. ^ Peter Bradshaw, The 400 Blows review – François Truffaut’s coming-of-age masterwork, The Guardian, ‏4 בundefined 2022
  62. ^ Gateward, Frances K., Pomerance, Murray, 11, Where the Boys Are : Cinemas of Masculinity and Youth, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2005, עמ' 223
  63. ^ Landuo Tu ואחרים, The Technique of the French New Wave: Bazin and Truffaut in the 400 Blows, Advances in Social Science, Education and Humanities Research, Atlantis Press, 2022 doi: 10.2991/assehr.k.220704.230
  64. ^ Robert Stam, François Truffaut and Friends: Modernism, Sexuality, and Film Adaptation, Rutgers University Press, 2006, עמ' 8
  65. ^ 1 2 Annette Insdorf, The 400 Blows: Close to Home, The Criterion Collection (באנגלית)
  66. ^ פרט לאחת השאלות בהערכה הפסיכולוגית במוסד, אותה מציינת גיליין כחריגה מהקו הכללי של הסרט
  67. ^ Anne Gillain, Totally Truffaut: 23 Films for Understanding the Man and the Filmmaker, Oxford University Press, 2021, עמ' 11, ISBN 9780197536346
  68. ^ Robert Stam, François Truffaut and Friends: Modernism, Sexuality, and Film Adaptation, Rutgers University Press, 2006, עמ' 2
  69. ^ Gateward, Frances K., Pomerance, Murray, 11, Where the Boys Are : Cinemas of Masculinity and Youth, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2005, עמ' 224–225
  70. ^ ירון זליכה, ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 20
  71. ^ ענר פרמינגר, פרנסואה טריפו: האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 93
  72. ^ ארז פרי, הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי, רסלינג, 2020, עמ' 43
  73. ^ ארז פרי, הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי, רסלינג, 2020, עמ' 44
  74. ^ ירון זליכה, ארבע-מאות המלקות וסרטים אחרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 22
  75. ^ 1 2 Marilyn Fabe, Closely watched films: an introduction to the art of narrative film technique, אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 131, ISBN 9780520238626
  76. ^ VINCENT BOHLINGER, Echoes of The 400 Blows: Ambiguous closure in art cinema, Short Film Studies, Intellect Ltd, 2017, עמ' 67–70 doi: 10.1386/sfs.7.1.67_1
  77. ^ 1 2 לורה מאלווי, מוות 24 פעמים בשנייה, עם עובד, 2018, עמ' 77
  78. ^ David A. King, Truffaut’s ‘The 400 Blows’ an enduring masterpiece of lost youth, The Georgia Bulletin, ‏29 במאי 2015
  79. ^ 1 2 Antoine De Baecque & Serge Toubiana, Truffaut: A Biography, Berkeley: University of California Press, 2000, עמ' 135
  80. ^ David Sterritt, The 400 Blows, Cinéaste, Cineaste Publishers, 2006, עמ' 64‏, JSTOR 41690444
  81. ^ Jean-Luc Godard, “The Face of the French Cinema Has Changed”, The Criterion Collection (באנגלית)
  82. ^ James Monaco, Truffaut and the Antoine Doinel cycle, The New Wave: Truffaut, Godard, Chabrol, Rohmer, Rivette, Harbor Electronic Publishing, 1974, עמ' 14
  83. ^ Richard Neupert, A History of the French New Wave Cinema, אוניברסיטת ויסקונסין, 2007, עמ' 161, ISBN 0299217043
  84. ^ Julien Pretot, '400 Blows' star Leaud to get honorary Palme d'Or at Cannes, Reuters, ‏2 באפריל 2016
  85. ^ Julian Cornell, Why does “400 Blows” end on a freeze frame? What was influential about it?, The Take, ‏2016-09-09 (באנגלית)
  86. ^ לואיס ג'אנטי, תרגום: דן דאור, להבין סרטים: מבוא לאמנות הקולנוע, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2000, עמ' 453
  87. ^ J. Hoberman, From Teenage Rebel to Dying King, Jean-Pierre Léaud and a Life Lived on Film, The New York Times, ‏24 במרץ 2017
  88. ^ 1 2 3 4 Cinema City – Les quatre cents coups | 1959., cinemacity.org (באנגלית)
  89. ^ The day François Truffaut revolutionised French film – Festival de Cannes, Festival de Cannes, ‏3 באפריל 2019
  90. ^ 1 2 Cannes Film Festival 1959, FilmAffinity (באנגלית)
  91. ^ 1960 | Oscars.org | Academy of Motion Picture Arts and Sciences, www.oscars.org (באנגלית)
  92. ^ 1 2 Film in 1961 | BAFTA Awards, awards.bafta.org
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=400_המלקות&oldid=39776846"