יעקב לוצ'אנסקי

יעקב לוצ'אנסקי
לידה	1876; ויניצה, אוקראינה
פטירה	1978 (בגיל 102 בערך); גבעת ברנר, ישראל
מקום קבורה	גבעת ברנר
לאום	ישראלי
תחום יצירה	פיסול
פרסים והוקרה	פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול

יעקב לוצ'אנסקי (1876 – 1978), פסל יהודי. חי ויצר בפריז. אחרי הקמת מדינת ישראל, בגיל 73, עלה לישראל והשתקע בקיבוץ גבעת ברנר, שם יצר עוד שנים רבות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוצ'אנסקי נולד בעיר ויניצה שבאוקראינה בשנת 1876. בגיל עשרים החל ללמוד פיסול בבית הספר לאמנות באודיסה. עם סיום לימודיו גויס לצבא הרוסי.

בשנת 1903 עקר לפריז. התקבל לאקול נסיונל סופרייר דה בוזאר, שם השתלם ועבד בסדנה של הפסל הצרפתי אנטונן מרסייה (Antonin Mercié). יצירותיהם של הפסלים אוגוסט רודן, אריסטיד מאיול (Aristide Maillol) ושרל דספיו (Charles Despiau) הותירו בו רושם עמוק.

לוצ'אנסקי הציג את יצירותיו בתערוכות שונות בפריז. כמו כן ערך מסעות באירופה (בין השאר היה באיטליה, בהולנד ובשווייץ) ובשנים 1931/2 שהה בארצות הברית, שם יצר והציג תערוכות בכמה ערים.

בימי מלחמת העולם השנייה נמלט מפריז לדרום צרפת ומצא מסתור בחווה מרוחקת. הוא המשיך ליצור גם בתקופה זו, למרות תנאי המחסור והרעב. עם סיום המלחמה שב לפריז ואף הצליח להעביר לפריז את היצירות שפיסל בימי המלחמה.

זמן-מה אחרי שחזר לשגרת היצירה נפגש בפריז עם כמה אנשים מארץ ישראל ובהם אהרן ציזלינג אשר עוררו בו רצון לעלות לארץ ישראל וליצור בה. בראשית מלחמת העצמאות שהה לוצ'אנסקי בארץ במשך כמה חודשים ואחר כך שב לפריז כדי לאסוף את רכושו ולשוב לארץ ישראל. כבר בזמן היעדרו מהארץ נערכו תערוכותיו הראשונות בארץ בבצלאל בירושלים, באולם "ביתנו" בחיפה ובמשכן לאמנות בעין חרוד.

בראשית 1949, בגיל 73, עלה לוצ'אנסקי ארצה והביא עמו את כל רכושו ויצירתו. מאות מיצירותיו מסר למשכן לאמנות על שם חיים אתר בקיבוץ עין חרוד איחוד.

לוצ'אנסקי עצמו השתקע בגבעת ברנר, שם הוקם בשבילו "בית לוצ'אנסקי" ובו אטלייה ויחידת מגורים. הוא המשיך לפסל וליצור במשך יותר מעשרים וחמש שנים במקומו החדש. כיום, (2009), סגור הבית, אך מספר פסלים של לוצ'אנסקי מפוזרים ברחבי הקיבוץ.

בשנת 1976 זכה לוצ'אנסקי בפרס על שם מאיר דיזנגוף לאמנות.

לוצ'אנסקי נפטר בשנת 1978 בגבעת ברנר והוא בן 102.

על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא העיקרי ביצירתו של לוצ'אנסקי היה האדם. הוא הרבה לפסל דמויות של בני אדם על פי המסורת הקלאסית תוך חדירה אל סוד אידיאל היופי היווני רומאי, ומבחינה זו היה לו ייחוד בין האמנים היהודיים של זמנו. הדיוקנאות שלו ממזגים את התכונות הגופניות והנפשיות של המודל; הוא מבקש לשלב את התוכן והצורה, לבטא את הממד הנפשי בערכים פלסטיים. כל אלה מקנים חמימות אנושית ליצירותיו. בדמויות הנשים שלו יש מידה מסוימת של תעלומה ודומה שהן נמצאות על הגבול שבן המינים.

התמורות הגדולות שהתחוללו בעולם בתקופת יצירתו, ובכלל זאת שתי מלחמות עולם, לא זעזעו את עבודותיו.

לוצ'אנסקי פיסל במגוון רחב של חומרים ובכלל זאת: ברונזה, עץ, בזלת, גרניט, אבן, טֶרָקוֹטָה וגבס.

אויגן קולב, שהיה מנהל מוזיאון תל אביב לאמנות בשנות ה-50, סיכם את יצירתו של לוצ'אנסקי במשפטים אלה:

יצירותיו של לוצ'אנסקי הן פשוטות כל כך וטבעיות כל כך, עד שלעיתים אתה שוכח למראיהן מה רבה ה"פליאה" במה שאנו קוראים "טבע פשוט". היצירות האלה הן בעת ובעונה אחת עליזות ורציניות, הרמוניות ומעמיקות יסוד, חומר ורוח ... סודו הגדול ביותר של לוצ'אנסקי הוא בכך שיצירותיו ניתנות לעין ולחוש המישוש כתופעה מובנת מאליה, משכנעת כל כך, עד כי בשעה שאתה נהנה מהן אין אתה מהרהר אף רגע אחד, איזו משמעת עבודה קשה צפונה בהן.

— אויגן קולב, סוף שנות ה-50, כפי שמופיע בספר פסלים של יעקב לוצ'אנסקי