כלכלת חלחול

כלכלת חִלחול או כלכלת טִפטוף (באנגלית: Trickle-down economics) היא מונח המשמש לתיאור מדיניות כלכלית המיטיבה עם בעלי ההון, בהנחה שכך הם יוציאו יותר כסף שיחלחל בסופו של דבר לשכבות הכלכליות הנמוכות יותר. מונח זה אינו מתאר תאוריה כלכלית ואינו נמצא בשימוש על ידי כלכלנים, אלא הוא מונח ביקורתי כלפי מדיניות כלכלת צד-היצע, או כלפי קפיטליזם לסה-פר.

בתקופתו של רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית, נעשה שימוש תכוף בביטוי זה על ידי מבקרי המדיניות הכלכלית שלו, שכונתה "Reaganomics". דייוויד סטוקמן, מנהל משרד הניהול והתקציב בממשל רייגן, דגל בתחילה בהפחתת מיסים לבעלי הכנסה גבוהה כפי שהציע רייגן, אך לאחר מכן שינה את דעתו. בריאיון לעיתונות אמר: "כלכלת צד ההיצע היא מימוש רעיון כלכלת החלחול כלפי מטה, אבל קצת קשה למכור לציבור "חלחול", אז המצאנו נוסחה ("עקומת לאפר") וזו הייתה הדרך היחידה לממש מדיניות מס (אנ') "מחלחלת". בפועל, כלכלת החלחול וכלכלת צד ההיצע הם מונחים זהים." יריביו הפוליטיים של ממשל רייגן נאחזו באמירה זו והשתמשו מאז ואילך במונח "כלכלת חלחול" כדי לתקוף את הממשל ולהציגו כמי שדואג רק לעשירים.^[1]

תולדות המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית, ויליאם ג'נינגס ברייאן, הציג בשנת 1896 את תאוריית כלכלת החלחול באור שלילי.

המונח "כלכלת חלחול" מתאר רעיון בסיסי שנשמע הגיוני: כדי לייצר צמיחה בת קיימא, על הממשלה להעניק הטבות לבעלי ההון, והם ישקיעו את הכסף במפעלים וחברות חדשות. באופן זה ייווצרו מקומות עבודה חדשים, וכל שכבות האוכלוסייה יוכלו ליהנות מהצמיחה.

על אף שתאוריה זו נראית דומה לתאוריות כלכליות אחרות, פעם אחר פעם הוכח שהיא איננה נכונה. כבר בשנת 1896 הציג המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית, ויליאם ג'נינגס ברייאן, את תאוריית כלכלת החלחול באור שלילי: "קיימות שתי גישות לנושא המיסוי. יש כאלה שמאמינים שאם תחוקק חוקים שיקדמו את האמידים, אז השגשוג שלהם יטפטף לשכבות הנמוכות. לעומתם, הרעיון הדמוקרטי הוא שאם תחוקק חוקים שיעזרו להמונים לשגשג, אז השגשוג שלהם ימצא את דרכו כלפי מעלה, לכל השכבות שנשענות עליהם."

הבדרן וויל רוג'רס אמר בתקופת השפל הגדול: "כל הכסף מוזרם לשכבות העליונות בתקווה שהוא יחלחל מטה, לנזקקים." אמירה זו נחשבה אז לאירונית.

השימוש במושג כמונח ביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ציין כי תאוריית כלכלת החלחול נוסתה בארצות הברית כבר בשנת 1890, וכונתה אז "תאוריית הסוס והדרור." לפי תאוריה זו, "אם תיתן מספיק גרעיני דגן לסוס, יישארו על הדרך כמה גרגרים עבור הדרורים." גלבריית הראה שתאוריית הסוס והדרור הייתה אחד מהגורמים למשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית בשנת 1896 (אנ').

לאחר שהנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון החליף את הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון בארצות הברית, אמר ג'ונסון: "הרפובליקאים פשוט לא יודעים איך לנהל את כלכלת ארצות הברית. הם כל כך עסוקים בניסיונות לממש את כלכלת החלחול, ונותנים לתאגידים העשירים כל כך הרבה הטבות מס, שכל הכלכלה פשוט הולכת לעזאזל."

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1992, המועמד העצמאי רוס פרו השתמש במונח "כלכלת חלחול" וכינה אותה "וודו פוליטי".

בניו זילנד, מנהיג מפלגת העבודה הניו זילנדית אמר "העשירים משתינים על העניים" בהציגו את תאוריית כלכלת החלחול.

בשנת 2011 מספר חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד חקרו את הפערים הכלכליים בין הכנסות העשירון והמאיון העליונים ב-22 מדינות, מתחילת המאה ה-20. תוצאות המחקר הראו שמשנת 1976 חל גידול עקבי בהכנסות של המאיון העליון, ולעומתו דריכה במקום של מעמד הביניים והעניים.^[2]

מחקר נוסף שערכה קבוצת משפטנים בשנת 2012 העלה שהקלות מיסוי על עשירים אינן גורמות לכסף לחלחל מטה ואינן גורמות לשיפור המצב הכלכלי. רווחי המס של העשירים נוטים להצטבר במקלטי מס, ומשפיעים לרעה על המצב הכלכלי של שאר משקי הבית.

בשנת 2013 ביקר האפיפיור פרנציסקוס את הכלכלנים התומכים בכלכלת חלחול, בהצהרה רשמית מטעמו.

גם בדו"ח של קרן המטבע הבינלאומית משנת 2015 נאמר שהקלות מיסוי אינן גורמות לעושר לחלחל כלפי מטה, אלא גורמות לעשירים להתעשר יותר. בדו"ח נאמר: "אם נתח ההכנסה של 20 האחוזים העליונים (העשירים) גדל, אז צמיחת התמ"ג למעשה יורדת בטווח הבינוני, דבר המצביע על כך שהרווחים אינם מחלחלים מטה. לעומת זאת, גידול בנתח ההכנסות של 20 האחוזים הנמוכים (העניים) גורם לצמיחת תמ"ג גבוהה."

בנובמבר 2021 נחקק בארצות הברית חוק ההשקעות בתשתיות ועבודות (אנ')^[3], ולאחר מכן ציין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן: "כלכלת חלחול מעולם לא עבדה. זו הסיבה שחוק ההשקעות בתשתיות ועבודות יבנה מחדש את אמריקה בעזרת אמריקאים בעלי צווארון כחול. זו הדרך היחידה שבה זה עבד אי פעם, ואנחנו הולכים לעשות את זה שוב. תזכרו את זה."^[4]

ביקורת על המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום בקונגרס בשנת 1992 הכחיש הסנטור האנק בראון את הטענה שהמפלגה הרפובליקנית דוגלת בכלכלת חלחול, ואמר שהשימוש במושג זה בדיון ציבורי הוא לא מדויק והוא "מרעיל" את הדיון.

גם הכלכלן תומאס סואל כתב מאמר בו הוא ציין ש"כלכלת חלחול" איננה תאוריה כלכלית אמיתית, ואף כלכלן רציני לא דוגל בתאוריה זו. סואל חזר על עמדה זו בפרק האחרון בספרו "יסודות הכלכלה".