ג'ו ביידן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ו ביידן
Joe Biden
הדיוקן הרשמי של סגן הנשיא ביידן
הדיוקן הרשמי של סגן הנשיא ביידן, 10 בינואר 2013
לידה 20 בנובמבר 1942 (בן 77)
סקרנטון, פנסילבניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא ג'וזף רובינט "ג'ו" ביידן הבן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת דלאוור, אוניברסיטת סירקיוז
עיסוק פוליטיקאי, משפטן
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
דת נצרות קתולית
בת זוג ניילה האנטר (1966-1972)
ג'יל ג'ייקובס (מאז 1977)
joebiden.com
סגן נשיא ארצות הברית ה־47
20 בינואר 200920 בינואר 2017
(8 שנים)
תחת הנשיא ברק אובמה
סנאטור מטעם מדינת דלאוור
3 בינואר 197315 בינואר 2009
(36 שנים)
יו"ר ועדת החוץ של הסנאט
3 בינואר 20073 בינואר 2009
(שנתיים)
6 ביוני 20013 בינואר 2003
(שנה ו-30 שבועות)
יו"ר ועדת המשפט של הסנאט
6 ביוני 19873 בינואר 1995
(7 שנים ו-30 שבועות)
פרסים והוקרה
מדליית החירות הנשיאותית מדליית החירות הנשיאותית
חתימה Joe Biden signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'וזף רובינט "ג'ו" ביידן הבןאנגלית: .Joseph Robinette "Joe" Biden Jr; נולד ב-20 בנובמבר 1942) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-47 בשנים 20092017. לפני מינויו לסגן הנשיא, כיהן ביידן במשך 36 שנים (1973–2009) בסנאט של ארצות הברית כנציג מדינת דלאוור מטעם המפלגה הדמוקרטית.

ב-1969 התמנה לעורך דין ונבחר למועצת מחוז ניו קאסל ב-1970. הוא נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית ב-1972, והיה הסנאטור השישי הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ביידן נבחר לבית העליון של הקונגרס שש פעמים נוספות, והיה הסנאטור שדורג במקום הרביעי בשנות הוותק שלו כאשר הוא התפטר למען תפקידו כסגן הנשיא ב-2009. במשך שנים רבות שימש ביידן כחבר בוועדת החוץ של הסנאט, ואף כיהן מספר פעמים כיושב הראש שלה. הוא התנגד למלחמת המפרץ ב-1991, אך צידד בהתערבות ארצות הברית ונאט"ו במלחמת בוסניה ב-1994 וגם בשנה שלאחר מכן. הוא הצביע בעד ההחלטה לצאת למלחמת עיראק ב-2001, אך התנגד לגידול בנוכחות הכוחות המזוינים של ארצות הברית בבגדאד ב-2007. ביידו כיהן כיושב ראש ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית ועסק בנושאים הקשורים למלחמה בסמים, בריסון הפשע ובחירויות אזרחיות. ביידן הוביל את המאמצים להעברת "חוק בקרת הפשע האלים ואכיפת החוק" ואת "חוק האלימות נגד נשים". ביידן ישב בראשות ועדת המשפט במהלך הדיונים על מועמדותם השנויה במחלוקת של קלרנס תומאס ורוברט בורק לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1988 וב-2008, התמודד ביידן ללא הצלחה למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית אחרי שהופעותיו היו עמומות וחסרות ברק.

ב-2008, נבחר ביידן בידי הסנאטור ברק אובמה כעמיתו למירוץ, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית. לאחר שנבחר עמו כסגן הנשיא, ביידן פיקח על שימוש בתשתיות כלכליות לריסון המיתון הגדול ועזר לגבש את המדיניות האמריקאית כלפי עיראק עד לנסיגת הכוחות המזוינים האמריקאים ב-2011. יכולתו לנהל משא ומתן עם חברי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס סייעה לממשל אובמה להעביר חקיקות שונות בהן "חוק הפיקוח על התקציב לשנת 2011" אשר פתר את משבר תקרת החוב של ארצות הברית באותה השנה ו"חוק ההקלה במס למשלם המיסים האמריקאי" מ-2012 כתגובה לצוק הפיסקלי שקרב ובא. ביידן דיווח כי הוא יעץ לנשיא אובמה לאשר את מבצע חנית נפטון אשר במסגרתו חוסל אוסאמה בן לאדן, אף על פי שחלק על המבצע עצמו. אובמה וביידן נבחרו מחדש ב-2012, והביסו את איש העסקים הרפובליקני מיט רומני ועמיתו למרוץ פול ראיין.

באוקטובר 2015, לאחר חודשים של השערות, הודיע ביידן שלא יתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2016. אחת הפעולות האחרונות שביצע הנשיא אובמה בינואר 2017, הייתה הענקת מדליית החירות הנשיאותית לביידן. לאחר שסיים את כהונתו השנייה כסגן נשיא, הצטרף ביידן לסגל אוניברסיטת פנסילבניה. באפריל 2019 הודיע באופן רשמי על התמודדותו בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף רובינט ביידן נולד ב-20 בנובמבר 1942 בבית החולים סנט מרי שבסקרנטון, פנסילבניה. הוריו היו קתרין יוג'יניה ביידן (לבית פינגן)[1] וג'וזף רובינט ביידן האב[2]. הוא היה הראשון מבין ארבעה אחים במשפחת ביידן הקתולית, כשלו אחות אחת ושני אחים. אמו הייתה ממוצא אירי, עם שורשים שונים המיוחסים למחוז לאות' ולמחוז לונדונדרי[3]. סבו וסבתו מצד אביו, מרי אליזבת (רובינט) וג'וזף הארי ביידן, איש עסקים מתחום הנפט מבולטימור שבמרילנד, היו ממוצא אנגלי, צרפתי ואירי[4]. סב-סבו של סבא רבא של ביידן, ויליאם, נולד בסאסקס שבאנגליה והיגר לארצות הברית. סבו מצד אמו, אדוארד פרנסיס בלויט[5], היה חבר בסנאט של מדינת פנסילבניה[6].

אביו של ביידן היה אמיד ובעל אמצעים קודם לכן בחייו, אך סבל מתהפוכות עסקיות עד שבנו נולד. במשך כמה שנים נאלצה המשפחה לחיות אצל הורי אמו. כאשר אזור סקרנטון חווה ירידה בערכו הכלכלי בשנות ה-50 של המאה ה-20, לא הצליח אביו של ביידן למצוא עבודה מספקת מבחינה כלכלית[7]. בשנת 1953 עברה המשפחה לדירה בקליימונט שבדלאוור, שם התגוררו שנים אחדות לפני שעברו להתגורר בווילמינגטון. ג'ו ביידן האב החל להצליח יותר בעבודתו כסוחר מכוניות משומשות, וניתן היה לומר שהמשפחה השתייכה למעמד הביניים.

ביידן למד באקדמיית ארצ'מר שבקליימונט, שם היה רץ אחורי מסוג "האף-בק" (half-back) ותופס (Wide Receiver) בנבחרת הפוטבול של בית הספר התיכון. הוא עזר להוביל את קבוצתו מנבחרת המפסידה פעם אחר פעם לנבחרת בלתי מנוצחת בשנתו האחרונה בתיכון. יתר על כן, שיחק ביידן בנבחרת הבייסבול. בשנים אלו לקח חלק בשביתה כמחאה על הפרדה גזעית בווילמינגטון. מבחינה אקדמית, הוא היה תלמיד מעל הממוצע, נחשב למנהיג טבעי בקרב התלמידים, ונבחר לנשיא הכיתה בשנותיו הראשונות והאחרונות. את לימודיו התיכוניים סיים ב-1961.

לימודים גבוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת דלאוור, עם תואר כפול בהיסטוריה ומדע המדינה, וסיים את לימודיו במקום ה-506 בכיתה מתוך 688[8]. הוא שיחק כרץ אחורי בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה, ה"בלו הנס". ב-1964, כאשר שהה באיי בהאמה בעת חופשת האביב, נפגש ביידן והתחיל לצאת עם ניילה האנטר, בת למשפחה עשירה מהכפר סקאנאיטלס שבמדינת ניו יורק, שלמדה באוניברסיטת סירקיוז. כבר אז אמר לה ביידן כי בכוונתו להיות חבר הסנאט של ארצות הברית עד גיל 30 ולאחר מכן נשיא ארצות הברית[9]. הוא זנח את תוכניותיו לשחק כמגן אחורי בנבחרת הפוטבול של האוניברסיטה כדי שיוכל להקדיש זמן רב יותר למערכת היחסים עם האנטר.

לאחר מכן הוא נרשם ללימודים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת סירקיוז, וקיבל מלגה למחצה על בסיס צרכים כלכליים בנוסף לסיוע כלכלי על בסיס השגים אקדמיים[10]. במהלך שנתו הראשונה בבית הספר למשפטים, ביידן הואשם בגניבה ספרותית של 5 מתוך 15 עמודים של מאמר ביקורת משפטי. ביידן אמר שהמקרה קרה בשוגג משום שלא ידע את כללי הציטוט בעבודות, והוא רשאי היה לחזור על הקורס לאחר קבלת ציון נכשל, אשר נשמט מאוחר יותר מרשימת ציוניו (אירוע זה משך זמן מה לאחר מכן את תשומת הלב כאשר הוטחו בו האשמות נוספות בגין גניבה ספרותית גם ב-1987)[11]. הוא קיבל תואר דוקטור במשפטים ב-1968. ביידן קיבל רישיון לעסוק בעריכת דין בדלאוור ב-1969[12].

טפסי הגיוס של ביידן אל הכוחות המזוינים של ארצות הברית נדחו בשיא מלחמת וייטנאם[13], וב-1968 הוא סווג מחדש על ידי מערכת השירות הסלקטיבי כבלתי ראוי לשירות צבאי עקב אסתמה שהייתה לו בנעוריו. הוא מעולם לא לקח חלק בהפגנות נגד המלחמה, ואחר כך ציין שבאותו הזמן הקדיש את מרב תשומת לבו למחויבותו לבת זוגו ניילה ולבית הספר למשפטים. ביידן התרשם לרעה מתופעות של שתיית משקאות חריפים במשפחתו ובשכונה שבה חי ובעקבות כך החליט להתנזר באופן מוחלט ממשקאות אלכוהוליים[14]. הוא סבל מגמגום במשך רוב שנות ילדותו ובמהלך שנות העשרים לחייו. לדבריו הוא גבר על הגמגום אחרי שבילה שעות רבות בציטוט שירה מול מראה.

קריירה פוליטית מוקדמת וחיי משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באוגוסט 1966, בעודו סטודנט למשפטים, נישא ביידן לניילה האנטר[15]. הם התגברו על הסתייגותם הראשונית של הוריה של האנטר מנישואיה לקתולי, והטקס נערך בכנסייה קתולית בכפר סקאנאיטלס. הזוג חבק שלושה ילדים: ג'וזף רובינט "בו" ביידן (1969–2015), רוברט האנטר (נולד ב-1970), ונעמי כריסטינה (נולדה ב-1971). ב-1968 עבד ביידן במשך שישה חודשים במשרד עורכי דין בווילמינגטון בראשותו של הרפובליקני המקומי הבכיר, ויליאם פריקט, ולימים יספר כי החשיב את עצמו לרפובליקני. הוא לא אהב את הפוליטיקה הגזענית השמרנית של מושל דלאוור הדמוקרטי צ'ארלס טרי, ונטה לתמוך בראסל פיטרסון, רפובליקני ליברלי יותר, שהביס את טרי ב-1968. הרפובליקנים המקומיים ניסו לגייס את ביידן לשורותיהם, אך הוא התנגד להם בשל סלידתו מהמועמד הרפובליקני לנשיאות ריצ'רד ניקסון, ונחשב לבעל נטיות עצמאיות.

ב-1969 שב ביידן לעסוק בעריכת דין בווילמינגטון, תחילה כסניגור ציבורי ואחר כך כעורך דין במשרד בראשותו של סיד באליק, דמוקרטי מקומי. באליק עירב את ביידן ב"פורום הדמוקרטי", קבוצה שניסתה לערוך במפלגה הדמוקרטית רפורמות ולהפיח בה רוח חיים מחודשת, וביידן החליף את דעותיו מעצמאי לדמוקרטי. הוא גם הקים את משרד עורכי הדין הראשון שלו: "ביידן את וולש". עם זאת, דיני תאגידים לא עניינו אותו, ועיסוק במשפט הפלילי לא השתלם לו מבחינה כלכלית. הוא עסק בניהול נכסים מקומיים על מנת להגדיל את הכנסתו.

מאוחר יותר ב-1969 ביידן רץ מטעם המפלגה הדמוקרטית לחברות במועצת מחוז ניו קאסל כשלו מצע ליברלי שכלל תמיכה בדיור ציבורי באזור הפרוורים. הוא ניצח ברוב משמעותי של אלפיים קולות במחוז שהיה רפובליקני באופן מסורתי ובשנה שנחשבה רעה לדמוקרטים בדלאוור. עוד לפני שנכנס לתפקידו, החל ביידן לדבר על ריצה לסנאט של ארצות הברית תוך שנתיים. הוא שירת במועצת המחוז מ-1970 עד 1972 במקביל להמשך עסקיו כעורך דין פרטי. בין הנושאים בהם עסק בנאומיו השונים במועצה היו התנגדותו למיזמים גדולים בכבישים המהירים שלדעתו עלולים היו לשבש את החיים בשכונות של וילמינגטון, כולל המיזמים הקשורים לכביש 95 של מערכת הכבישים הבין-מדינתיים.

קריירה בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות בצל טרגדיה ומשפחה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לסנאט של ארצות הברית בדלאוור (1972)
הסנאטור הצעיר ביידן עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בחדר הסגלגל
דיוקנו הראשון ביידן בסנאט, 1973 לערך

ביידן רץ כמועמד בבחירות לסנאט של ארצות הברית בדלאוור ב-1972, שהתקיימו תחת נסיבות פוליטיות ייחודיות. הסנאטור הרפובליקני המכהן והוותיק, ג'יימס קיילב בוגס, שקל לפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי קריירה עשירה שכללה את מושלות דלאוור וייצוגה בבית הנבחרים של ארצות הברית; בנוסף, עלו השערות לפיהן חבר בית הנבחרים, פיט דו פונט, וראש עיריית וילמינגטון, הארי האסקל הבן, יתמודדו זה מול זה במירוץ לסנאט תוך מאבק שעשוי להיות מלוכלך ועיקש. כדי למנוע זאת, נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון עזר לשכנע את בוגס להתמודד מחדש בהבטחה לתמיכה מלאה מהמפלגה הרפובליקנית. אף אחד אחר במפלגה הדמוקרטית מלבד ג'ו ביידן לא רצה להתמודד נגד בוגס, אז חבר מועצת מחוז ניו קאסל. למסע הבחירות של ביידן לא היה כמעט כסף ודומה היה שאין לו סיכוי להיבחר. מסע הבחירות נוהל בידי אחותו, ולרי ביידן אוונס (שתמשיך לנהל גם את מסעות הבחירות שלו בעתיד), אויש בסגל של בני משפחה אחרים, ונסמך בעיקר על חלוקת עלונים ומפגשים פנים אל פנים עם בוחרים.

ביידן קיבל סיוע מהסתדרות העובדים האמריקאית AFL-CIO ומהסוקר הדמוקרטי פטריק קאדל. סוגיות הקמפיין של ביידן התמקדו בנסיגה מווייטנאם, סביבתנות, זכויות אזרח, תחבורה ציבורית, מיסוי הוגן, טיפולים רפואיים וחוסר שביעות הרצון של הציבור מהפוליטיקאים הנוכחיים. במהלך הקיץ פיגר ביידן בכמעט 30% אחרי בוגס, אם כי רמת האנרגיה שלו, משפחתו הצעירה והמושכת, ויכולתו להתחבר לרגשות הבוחרים, העניקו לביידן - שהחל להתרומם בסקרים - יתרון על פני בוגס שכבר הכין עצמו לפרישה. בסופו של דבר, ביידן זכה בבחירות שהתקיימו ב-7 בנובמבר 1972 בפער של 3,162 קולות.

ב-18 בדצמבר 1972, שבועות ספורים לאחר הבחירות, נהרגו רעייתו של ביידן, ניילה, ובתם נעמי בת השנה בתאונת דרכים בעת שערכו קניות לרגל חג המולד בהוקסין שבדלאוור. המכונית המשפחתית של ניילה נפגע מקרון נגרר של טרקטור כשהיא יצאה מצומת. נהג המשאית שפגע בה זוכה מכל אשמה[א]. בניו של ביידן, בו והאנטר, שרדו את התאונה והובהלו לבית החולים במצב בינוני; בו סבל מרגל שבורה ומחבלות אחרות, בעוד האנטר סבל משבר קל בגולגולת ומחבלות ראש אחרות. הרופאים שטיפלו בהם העריכו כי שניהם יתאוששו בקרוב באופן מלא. ביידן שקל להתפטר מתפקידו כסנאטור (תפקיד שאליו עוד לא הושבע) על-מנת לטפל בהם, אך שוכנע שלא לעשות כן על ידי מנהיג הרוב בסנאט מייק מנספילד. לאחר התאונה, ביידן טען כי נהג המשאית שתה אלכוהול לפני ההתנגשות, אך טענות אלה נדחו על ידי משפחת הנהג ולא נתמכו על ידי המשטרה[17][18].

ביידן הושבע לתפקידו ב-5 בינואר 1973 על ידי פרנסיס וריאו, אז מזכיר הסנאט של ארצות הברית, בקפלה קטנה במרכז הרפואי וילמינגטון. בו היה מרותק לכיסא גלגלים והרגל השבורה שלו הייתה בתהליכי הבראה. האנטר, שכבר שוחרר, נכח בהשבעה גם כן וכמוהו בני משפחה מורחבת. נוסף עליהם, עדים ומצלמות טלוויזיה נכחו בקפלה והאירוע זכה לתשומת לב לאומית[19].

בגיל 30 (הגיל המינימלי הדרוש כדי לכהן בסנאט), ביידן הפך לסנטור השישי בצעירותו בהיסטוריה של ארצות הברית, ואחד מ-18 הסנאטורים שנכנסו לתפקידם לפני שהגיעו לגיל 31[20]. אך ביידן עדיין היה בתהליכי התאוששות מהטרגדיה. התאונה הותירה אותו מלא בכעס ובמשבר אמונה: "אהבתי להסתובב בשכונות מצוקה בלילה, כשחשבתי שיש סיכוי טוב יותר למצוא שם מאבק [...] לא ידעתי שאני מסוגל להיות נתון לזעם שכזה [...] הרגשתי שאלוהים עבד עליי בעיניים באופן נוראי". כדי להיות בבית כל יום עבור בניו הצעירים, ביידן נהג לנסוע כל יום ברכבת אמטרק במשך שעה וחצי לכל כיוון מביתו שבפרוורי וילמינגטון לוושינגטון הבירה, מנהג אותו יישם לאורך הקריירה שלו בסנאט. לאחר התאונה, הוא התקשה להתמקד בעבודה, ודומה היה שאת הפעולות שהיה צריך לבצע כסנאטור עשה על "אוטומט". בזיכרונותיו, ביידן ציין כי בסגל שלו הימרו על כמה זמן יחזיק מעמד[21]. כאב יחיד במשך חמש שנים, הוא נתן פקודות קבועות לפיהן על הסגל שלו להפריע ולהודיע לו בכל עת אם אחד מבניו מתקשר. לזכר אשתו ובתו, ביידן אינו עובד ב-18 בדצמבר, היום בו אירעה התאונה.

בנו הבכור של ביידן, בו, נבחר לתובע הכללי של דלאוור ולאחר מכן שירת כשופט בצבא ארצות הברית בעיראק. בנו הצעיר, האנטר, הוא עורך דין ושדלן בוושינגטון הבירה. ב-30 במאי 2015 הלך בו לעולמו בגיל 46 לאחר מאבק בן שנתיים בסרטן המוח[22]. לפני מותו, בו היה צפוי לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית למושל דלאוור ב-2016[23]. ב-1975 פגש ביידן את ג'יל טרייסי ג'ייקובס, ילידת פנסילבניה ואז מורה בדלאוור. הם נפגשו בבליינד דייט שארגן אחיו של ביידן, אם כי התברר שביידן כבר הבחין בתצלום שלה בפרסומת של פארק מקומי בווילמינגטון. ביידן מייחס לג'יל את חידוש התעניינותו בפוליטיקה ובחיים כאחד. ב -17 ביוני 1977, ביידן וג'ייקובס נישאו זה לזו על ידי כומר קתולי בקפלה במטה האומות המאוחדות שבניו יורק. ב-1981 נולדה בתם המשותפת הראשונה והיחידה, שנהפכה לעובדת סוציאלית ואשת צוות במחלקת השירותים החברתיים לילדים, לנוער ולמשפחה של ממשלת דלאוור.

ראשית פעילותו בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביידן (משמאל) עם הסנאטור פרנק צ'רץ' ונשיא מצרים אנואר סאדאת בטקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, 27 במרץ 1979

בשנותיו הראשונות בסנאט התמקד ביידן בחקיקה בנושאי הגנת הצרכן וסוגיות סביבתיות, וקרא ליותר לקיחת אחריות מצד הממשלה הפדרלית של ארצות הברית. באמצע 1974, הסנטור הצעיר ביידן נכלל ברשימת "200 הפנים אל העתיד" של מגזין טיים, ובפרופיל שנבנה לו הוזכרה הטרגדיה שאירעה למשפחתו וביידן אופיין כ"בטוח בעצמו" ו"שאפתן כפייתי"[24].

ב-1981 נהיה ביידן לחבר הבכיר בוועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית[ב]. ב-1984 נמנה בין האחראיים במפלגה הדמוקרטית להעברת חוק השליטה המקיפה בפשע. עם הזמן, חלקים מהחוק הפכו לשנויים במחלוקת וביקורת הושמעה לגבי הוראות החוק שהקשיחו את יחס הממשל לפשע והשפיעו באופן לא מידתי, לטענת המבקרים, על האוכלוסייה השחורה. ביידן עצמו הכיר בביקורת ב-2019 והגדיר את חלקו בחקיקה זו כ"טעות גדולה". עם זאת, חלק מתומכיו של ביידן שיבחו אותו על שינוי הוראות החוק הקשוחות ביותר וראו בכך את ההישג החקיקתי החשוב ביותר שלו בשלב זה. באותה השנה שקל להתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1984, אם כי בסופו של דבר החליט לא להציג את מועמדותו.

במהלך העשור הראשון שלו בסנאט, בכל הנוגע למדיניות חוץ, התמקד ביידן בסוגיות של בקרה על יצור והפצה של כלי נשק[25]. בתגובה לסירובו של הקונגרס האמריקאי לאשרר את הסכם סאל"ט השני שנחתם ב-1979 על ידי המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב והנשיא ג'ימי קרטר, יזם ביידן פגישה עם שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, לימד אותו אודות חששות ואינטרסים אמריקאים והבטיח עריכת מספר שינויים כדי להתמודד עם התנגדויות ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית. כשממשל רונלד רייגן רצה לפרש את הסכם סאל"ט הראשון באופן מקל למען קידום יוזמת ההגנה האסטרטגית, ביידן תמך בעמידה קפדנית בתנאי ההסכם. הוא התנצח שוב עם ממשל רייגן ב-1986 כשתמך בסנקציות כלכליות נגד דרום אפריקה בניגוד לעמדת הממשל. הוא זכה לתשומת לב רבה כשביקר את מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' שולץ בעת שימוע בסנאט בשל תמיכת הממשל במדינה שהמשיכה להנהיג את מדיניות האפרטהייד בשטחיה.

מסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל מסע הבחירות של ביידן לנשיאות
ביידן בבית הלבן, 1987

ב-9 ביוני 1987 הכריז ביידן באורח רשמי בתחנת הרכבת בוילמינגטון על התמודדותו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות ב-1988[26]. הוא שאף להפוך לנשיא הצעיר ביותר מאז ג'ון פיצג'רלד קנדי. בראשית מסע הבחירות, נחשב ביידן למועמד פוטנציאלי חזק בגלל דימויו המתון, יכולתו לשאת נאומים מלהיטים, יכולתו למשך מצביעים בני דור הבייבי בום, תשומת הלב הלאומית הצפויה לו כיושב ראש ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית במהלך הדיונים הקרבים אודות אישור מועמדותו של רוברט בורק לבית המשפט העליון של ארצות הברית ויכולתו לגייס תרומות[27]. הוא גייס מיליון ושבע מאות אלף דולר אמריקני ברבעון הראשון של 1987, יותר מכל מועמד אחר.

באוגוסט 1987, מסע הבחירות של ביידן, שהמסר המרכזי שלו היה מבלבל לנוכח היריבויות הפנימיות בסגל שלו, החל לפגר מאחורי מייקל דוקאקיס ודיק גפהארדט, אף על פי שגייס כספים רבים יותר מכל יתר המועמדים להוציא את דוקאקיס, וזכה להצלחה בסקרים לקראת אספות הבחירה באיווה. בספטמבר נקלע מסע הבחירות לצרות נוספות כאשר הואשם ביידן בגנבת נאום שנכתב מוקדם יותר באותה שנה על ידי ניל קינוק (אנ'), מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית[28]. הנאום של קינוק כלל את השורות הבאות:

מדוע אני הראשון מבני משפחת קינוק בת אלפי הדורות שמסוגל להגיע לאוניברסיטה? [ואז מצביע על אשתו שיושבת בקהל] מדוע גלניס היא האישה הראשונה במשפחתה בת אלפי הדורות המסוגלת להגיע לאוניברסיטה? האם זה מפני שכל קודמינו היו סתומים?

בעוד שנאומו של ביידן הכיל את השורות הבאות:

התחלתי לחשוב כשבאתי לכאן. למה ג'ו ביידן הוא הראשון במשפחתו שהלך אי פעם ללמוד באוניברסיטה? [ואז מצביע על אשתו שיושבת בקהל] מדוע רעייתי היושבת שם בקהל היא הראשונה במשפחה שלה ללכת ללמוד במכללה? האם זה מפני שהאבות והאמהות שלנו לא היו פיקחים? האם משום שאני הראשון מבני משפחת ביידן בת אלפי הדורות לקבל תואר אקדמי אומר שאני חכם יותר מכל השאר?

למעשה, ביידן ציטט את קינוק כמקורו לניסוח הנאום בהזדמנויות קודמות[29]. עם זאת, הוא לא התייחס למקורות הנאומים שנשא בעימות הבחירות הדמוקרטי באיווה ב-23 באוגוסט וגם לא בזה שנשא ב-26 באוגוסט בראיון לאגודת החינוך הלאומית. יתר על כן, בשעה שנאומיו תאמו במסרים ובשפה שלהם לנאומים אחרים פעמים תכופות, השימוש של ביידן היה תחת בדיקה יתרה מאחר שזייף היבטים של רקעו המשפחתי כדי להתאים לזה של קינוק. עד מהרה נודע כי ביידן כבר העתיק קטעים מנאום של רוברט קנדי מ-1967 (במקרה זה לקחו עוזריו של ביידן אחריות על ההעתקה), וכן ביטוי קצר מנאום השבעתו של ג'ון פיצג'רלד קנדי מ-1961.

כמה ימים לאחר מכן, מקרה הגניבה הספרותית של ביידן בבית הספר למשפטים נודע לציבור ובתקשורת. נוסף על כך, וידאו שפורסם הציג את ביידן שנשאל על ידי תושב ניו המפשייר אודות ציוניו בבית הספר למשפטים, והראשון ענה כי הוא סיים את לימודיו ב"חצי העליון" של כיתתו, למד בבית הספר למשפטים במלגה מלאה, וכי קיבל שלושה תארים אקדמיים במכללה; כל אחת מהצהרות אלו היו או שגויות או הגזמה של הישגיו בפועל. השפעת הגילויים אודות העתקת הנאום מקינוק ומסירת פרטים לא מדויקים על הישגיו הלימודיים התעצמה נוכח הכמות המוגבלת של חדשות אחרות על המרוצים הפנימיים לנשיאות במפלגות, כאשר רוב הציבור עדיין לא הקדיש תשומת לב לאף אחד ממסעות הבחירות המוקדמים. לביידן חסרה תמיכה מקבוצה דמוגרפית או פוליטית חזקה על-מנת לעזור לו לשרוד את המשבר. ביידן פרש מהמירוץ ב-23 בספטמבר 1987, ואמר כי "הצל המוגזם" של טעויות העבר שלו האפיל על מועמדותו[30].

לאחר שביידן פרש מהמירוץ, התגלה כי מטה הבחירות של מייקל דוקאקיס ערך בחשאי סרטון המדגיש את ההשוואה בין הנאום של ביידן וזה של קינוק והפיץ אותו לרשתות הטלוויזיה בארצות הברית. מאוחר יותר ב-1987, מועצת האחריות המקצועית בבית המשפט העליון של דלאוור דנה בתלונות לגבי מעמדו של ביידן כעורך דין לאור הגילויים על העתקה במהלך לימודיו. המועצה ניקתה את ביידן מאשמה וקבעה כי הוא לא הפר את הכללים[31].

בראשות ועדת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית
דיוקן רשמי של הסנאטור ביידן

ביידן היה חבר ותיק בוועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית. הוא ישב בראשה בשנים 1987–1995 והיה בה החבר הבכיר מטעם מפלגת המיעוט בשנים 1981–1987 ולאחר מכן בשנים 1995–1997.

בעת כהונתו כיושב ראש הוועדה, ביידן ניהל שניים מהדיונים הפולמוסיים ביותר לאישור מועמדים לבית המשפט העליון של ארצות הברית בהיסטוריה האמריקאית: רוברט בורק ב-1987 וקלרנס תומאס ב-1991. ביידן הצהיר על התנגדותו למינוי של בורק זמן קצר אחרי שהנשיא רונלד רייגן הודיע שבורק הוא מועמדו לבית המשפט העליון. בריאיון שנתן שנה לפני כן, ביידן התייחס למועמדות היפותטית של בורק לתפקיד והביע את תמיכתו. העובדה שביידן חזר בו הכעיסה נציגים שמרנים, שחשבו שאין ביכולתו לנהל את הדיונים באופן נטול פניות. למרות זאת, בגמר הדיונים זכה ביידן לשבחים על ניהול ההליכים בצורה הוגנת, בהומור טוב ובאומץ, תוך כדי שמסע הבחירות שלו לנשיאות ב-1988 קרס[32]. ביידן דחה טיעונים נגד בורק שלא נראו לו ענייניים, וניסח את התנגדותו למינוי כמחלוקת עקרונית על תפקידה של החוקה. הוא סבר שיש לפרש את חוקת ארצות הברית באופן רחב, שחורג מהנוסח המפורש ומהכוונות המקוריות של מנסחי החוקה, וכך לכלול בה זכויות לחירות ולפרטיות, בעוד שבורק הביע את תמיכתו בגישה הפוכה, אוריגינליסטית, החותרת לפרשנות החוקה על פי משמעותה המקורית. המינוי של בורק נדחה בוועדה ברוב של 5–9, ולאחר מכן נדחה בסנאט, שנשלט על ידי הדמוקרטים, ברוב של 58-42[33].

במהלך הדיונים על המועמדות של קלרנס תומאס, השאלות של ביידן על סוגיות חוקתיות היו - פעמים תכופות - ארוכות ומסובכות מדי, עד שלעיתים שכח תומאס את השאלה שהופנתה כלפיו. היו מי שצפו בדיונים המתוקשרים על מועמדותו של תומאס והביעו תסכול מהסגנון של ביידן[34]. תומאס כתב מאוחר יותר שלמרות הבטחותיו הקודמות של הסנאטור, השאלות של ביידן הרגישו לו יותר כמתקפה ופחות כתשאול[35]. הוועדה סיימה את דיוניה לגבי המועמדות של תומאס ללא המלצה, עם התנגדותו של ביידן. במהלך הדיונים ביידן הסתייג מעיסוק בחייו הפרטיים של תומאס, בין השאר כיוון שזכר את ההשמצות האישיות שהוא עצמו ספג במהלך מסע הבחירות לנשיאות ב-1987. ביידן שיתף את הוועדה במידע אודות האישומים של אניטה היל בדבר מעשים מגונים נגדה מצדו של תומאס, אך הוא נמנע בתחילה מלשתף את הציבור בתואנה שהיא עדיין לא מוכנה להעיד. אחרי שהיל מסרה את עדותה, ביידן לא אפשר לעדים פוטנציאליים אחרים, כגון אנג'לה רייט (שהטיחה בתומאס האשמות דומות) ומומחים להטרדות מיניות, להעיד במטרה לחזק את העדות של היל. ביידן אמר כי הוא שואף לשמר את זכותו של תומאס לפרטיות ולהליך הוגן. בסופו של דבר, המינוי של תומאס אושר בסנאט ברוב של 48–52, בעוד ביידן נמנה בין המתנגדים. במהלך הדיונים ולאחריהם, ביידן היה נתון לביקורת חריפה מצד קבוצות משפטיות ליברליות וקבוצות נשים על כך שלא ניהל היטב את השימועים ולא עשה דיו כדי לתמוך בהיל. בעקבות הביקורת ביידן חיפש נשים שישרתו בוועדת המשפט והדגיש סוגיות הנוגעות לנשים בסדר היום החקיקתי של הוועדה.

ביידן היה מעורב בעיצוב חוקים פדרליים רבים העוסקים בפשיעה ואכיפה. הוא הוביל את הליכי החקיקה של "חוק בקרת פשעי אלימות ואכיפת החוק" משנת 1994, הידוע גם בשם "חוק הפשע של ביידן", שכלל את האיסור הפדרלי על נשיאת נשק לחימה (AWB), שתוקפו פג ב-2004 לאחר תום תקופת שקיעה בת עשר שנים ואי-חידוש האיסור[36]. החוק כלל גם את חוק האלימות נגד נשים (VAWA), אשר מכיל מגוון רחב של אמצעים למאבק באלימות במשפחה. ב-2000, בפסק הדין של בית המשפט העליון "ארצות הברית נגד מוריסון", נקבע כי סעיף בחוק האלימות נגד נשים המאפשר פתרון אזרחי-פדרלי עבור קורבנות של אלימות מגדרית חורג מסמכות הקונגרס של ארצות הברית ולכן אינו חוקתי. הקונגרס אישר מחדש את חוק ה-VAWA ב-2000 וב-2005[37]. ביידן אמר: "אני רואה בחוק האלימות נגד נשים את החקיקה החשובה ביותר שהובלתי במהלך 35 שנות כהונתי בסנאט"[38].

ביידן מתח ביקורת על הפעולות של התובע העצמאי קנת' סטאר בעת שחקר את פרשת מוניקה לווינסקי ואת פרשת וייטווטר. הוא הצביע בעד זיכוי של ביל קלינטון משתי ההאשמות שהוטחו בו במסגרת הליך ההדחה של הנשיא.

בראשות ועדת החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – ועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית
ביידן נושא דברים בכנס הפורום הכלכלי העולמי בירדן, 22 ביוני 2003
ביידן מנהל דיון בוועדת החוץ בעניין עיראק, 11 בספטמבר 2007

נוסף על חברותו בוועדת המשפט, היה ביידן חבר ותיק בוועדת החוץ של הסנאט של ארצות הברית. ב-1997 הוא היה לחבר הבכיר בוועדה מטעם מפלגת המיעוט, וישב בראשה מיוני 2001 עד ינואר 2003. ביידן שב לראשות הוועדה מינואר 2007 עד ינואר 2009 לאחר שהמפלגה הדמוקרטית נטלה את הרוב בסנאט מהמפלגה הרפובליקנית, בעקבות בחירות אמצע הכהונה ב-2006. באופן כללי, נקט ביידן עמדות אינטרנציונליסטיות-ליברליות בכל הנוגע למדיניות חוץ. עמדותיו תאמו לרוב את הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, אך הוא שיתף פעולה גם עם סנאטורים רפובליקנים, כגון ריצ'רד לוגאר וג'סי הלמס, ולעיתים נקט בעמדות שלא היו מקובלות על חלק מחברי מפלגתו[39]. ביידן היה גם יו"ר-משותף של קבוצת המשקיפים על ארגון האמנה הצפון-אטלנטית בסנאט. רשימה חלקית מתקופתו בוועדה מראה כי ביידן נועד עם כ-150 מנהיגים מ-60 מדינות וארגונים בינלאומיים[40]. ביידן ערך דיונים תכופים כיושב ראש הוועדה, וכן ניהל דיונים רבים בוועדות המשנה לענייני אירופה[25].

ביידן גילה עניין במלחמות יוגוסלביה לאחר ששמע על התעללויות מצד סרבים במהלך מלחמת העצמאות של קרואטיה ב-1991. עם פרוץ מלחמת בוסניה, ביידן היה בין הראשונים שדגלו במדיניות "הסר ותקוף" שכללה סיוע לבוסניאקים באמצעות הסרה של האמברגו על מכירת כלי נשק, הכשרה צבאית, תקיפות אוויריות של נאט"ו, וחקירת פשעי מלחמה. הן ממשל ג'ורג' הרברט ווקר בוש והן ממשל ביל קלינטון מיאנו ליישם את המדיניות, מחשש להסלמה בחבל הבלקן[25]. באפריל 1993 ערך ביידן ביקור בן שבוע בחבל הבלקן וקיים פגישה מתוחה בת שלוש שעות עם מנהיג הסרבים סלובודן מילושביץ'. ביידן סיפר שאמר למילושביץ' "אני חושב שאתה פושע מלחמה ארור ואתה צריך להישפט ככזה". ביידן כתב תיקון חקיקתי ב-1992 כדי לאלץ את ממשל בוש לחמש את הבוסניאקים. הוא ריכך את עמדתו ב-1994 באופן שתאם לגישה של ממשל קלינטון, זאת לפני שחתם על צעד קשוח יותר שקודם על ידי הסנאטורים ג'ו ליברמן ובוב דול[41]. החקיקה שקידמו ליברמן ודול סייעה למאמצי שמירת השלום של נאט"ו באזור. ביידן תיאר את תפקידו בהשפעה על המדיניות כלפי הבלקן באמצע שנות התשעים כ"רגע הגאווה בחיי הציבוריים". ב-1999, במהלך מלחמת קוסובו, צידד ביידן במסע ההפצצות של נאט"ו על סרביה ומונטנגרו. בשיתוף פעולה עם חברו ג'ון מקיין העביר את "החלטת קוסובו ביידן-מקיין", שהפצירה בשיא קלינטון להשתמש בכל הכוח המזוין הדרוש לריסון הלחימה בבלקן, כולל עימות עם מילושביץ' על התוקפנות הסרבית בקוסובו.

ב-1991 התנגד ביידן ליציאת הכוחות המזוינים של ארצות הברית למלחמת המפרץ, בצוותא עם 45 מתוך 55 הסנאטורים הדמוקרטים. הוא האמין שארצות הברית נושאת כמעט לבדה את מרבית הנטל בקואליציה האנטי-עיראקית. עם זאת, ביידן היה תומך נלהב במלחמת אפגניסטן ב-2001 ואמר כי "לא משנה במה זה כרוך, עלינו לעשות זאת"[42]. לגבי מלחמת עיראק, הצהיר ביידן ב-2002 כי סדאם חוסיין מהווה איום על הביטחון הלאומי, ואין ברירה אלא לחסל את האיום. באוקטובר 2002 הצביע ביידן בעד ההחלטה שהסמיכה את הנשיא להשתמש בכוח צבאי נגד עיראק והצדיקה את המלחמה. אולם, הוא הפך עד מהרה למבקר של המלחמה. הוא הגדיר את הצבעתו בעדה כ"טעות", אבל לא דרש נסיגה של הכוחות האמריקאים. הוא תמך בהקצבת כספים של הקונגרס לצורך מימון הכיבוש, אך טען כי יש להפוך את המלחמה ליותר בינלאומית, להגדיל את מספר החיילים המשתתפים, וכי על ממשל ג'ורג' ווקר בוש לשתף את העם האמריקאי במידע לגבי העלות הכלכלית של הסכסוך ואורכו[43].

בשלהי 2006, תפיסתו של ביידן את מלחמת עיראק השתנתה. הוא התנגד להגדלת מספר החיילים האמריקאים בעיראק ב-2007, ואמר שהגנרל דייוויד פטראוס טועה לחלוטין בהאמינו שהגדלת מספר החיילים תוכל להועיל. הוא תמך בחלוקת עיראק לאיחוד פדרלי של שלוש קבוצות אתניות[44]. בנובמבר 2006, ביידן ולסלי ה. גלב, נשיא המועצה ליחסי חוץ בדימוס, פרסמו אסטרטגיה מקיפה לסיום האלימות הבין-דתית בעיראק. במקום להמשיך בגישה הנוכחית או לסגת מעיראק, האסטרטגיה פרשה "דרך שלישית": הפיכת עיראק למדינה פדרלית המחולקת בין השיעים, הסונים והכורדים. בספטמבר 2007 עברה החלטה בלתי מחייבת של הסנאט המאשרת תוכנית כזו. עם זאת, הרעיון לא זכה לתמיכה פוליטית והכרה מצד ציבור הבוחרים ולא תורגם למדיניות מעשית[45]. ההנהגה הפוליטית של עיראק התאחדה בגינוי ההחלטה וראתה בה חלוקה דה פקטו של המדינה, והשגרירות האמריקאית בבגדאד פרסמה הודעה המתנכרת להחלטה[46].

במרץ 2004 הבטיח ביידן את שחרור האסיר הפוליטי והפעיל למען הדמוקרטיה בלוב, פתחי אלג'אהמי, לאחר שנפגש עם מנהיג לוב מועמר קדאפי בטריפולי[47]. אולם, אלג'אהמי נאסר שוב זמן קצר לאחר שחרורו. במאי 2008 ביקר ביידן בחריפות את הנשיא ג'ורג' ווקר בוש על נאומו בכנסת שבירושלים, שבו הנשיא השווה בין קריאות הדמוקרטים לקיום משא ומתן עם נשיא איראן מחמוד אחמדינז'אד לניסיון לפייס את אדולף היטלר לפני מלחמת העולם השנייה[48]. ביידן הגיב להשוואה של בוש באומרו "זה בולשיט. זה שטויות. זה שערורייתי. זה שערורייתי בשביל נשיא ארצות הברית ללכת למדינה זרה, לשבת בכנסת ... ולמסור את ההצהרה המגוחכת הזאת". מאוחר יותר התנצל ביידן על השימוש במילות הגידוף שהטיח בבוש.

ייצוג ענייני דלאוור[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפטן אנדרו מולנר מעביר לסנאטור ביידן סיור בבסיס חיל האוויר דובר, 10 באוקטובר 1997

ביידן היה תומך נלהב בהגברת המימון לתאגיד רכבות הנוסעים הלאומי ("אמטרק") ולאבטחת מסילות רכבת בדלאוור. הוא נהג לנסוע באופן יומיומי ברכבת בין ביתו לבין הקפיטול, אירח מפגשי מנגל וארוחת ערב חגיגית שנתית לצוותי אמטרק, ולעיתים היו צוותים אלו עוצרים את הרכבת האחרונה של הלילה למשך דקות אחדות כדי שיוכל להספיק לעלות עליה ולשוב לביתו[49]. כתוצאה מכך, הוא קיבל את הכינוי "אמטרק ג'ו" (ובשנת 2011, תחנת הרכבת של אמטרק בווילמינגטון נקראה בשם "תחנת הרכבת ג'וזף ר. ביידן" לכבוד 7,000 הנסיעות שעשה מתחנה זו)[50]. הוא היה תומך נלהב במתקנים צבאיים בדלאוור, בהם בסיס חיל האוויר דובר ובסיס חיל האוויר של המשמר הלאומי בדלאוור בניו קאסל.

על אף שהחוק שדרש הפרדה גזעית בבתי הספר בווילמינגטון בוטל ב-1954 בעקבות פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, בתי הספר נותרו מופרדים בפועל, תופעה שנסמכה על ההפרדה הגאוגרפית בין שחורים ללבנים ועל שרטוט מחוזות הרישום לבתי הספר. בשנות ה-70 גישה ליברלית רווחת הייתה שיש לפעול לביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר על ידי שרטוט מחדש של מחוזות הרישום והקמה של מערכות הסעה לתלמידים בין המחוזות. מדיניות זו כונתה "באסינג" (desegregation busing). ב-1975 סטה ביידן מגישה זו כשפעל נגדה בחקיקה בדלאוור. לטענתו, הגישה הזו לביטול ההפרדה "פשטה את הרגל" ומפרה את הכללים הבסיסיים של השכל הישר. הוא טען שהתנגדותו תקל על ליברלים אחרים ללכת בעקבותיו. הנושא המשיך להיות במחלוקת בשנים לאחר מכן, כשהחלטה של בית המשפט פדרלי קבעה שיש לפעול נגד ההפרדה על ידי הסעה של תלמידים מאזורים שחורים בווילמינגטון לבתי ספר לבנים ברובם בפרברים, ועל ידי הסעה של תלמידים לבנים לבתי ספר באזורים שהאוכלוסייה בהם שחורה ברובה. ב-1978, התוכנית עוררה סערה, וביידן ניסה לחוקק פתרון פשרה, שלא הביא אף אחד מהצדדים על סיפוקו. כתוצאה מכך, ביידן מצא עצמו מנוכר לזמן מה גם מציבור הבוחרים האפרו-אמריקאי וגם מציבור הבוחרים הלבן[51].

החל מ-1991 שימש ביידן כמורה מן החוץ בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וידנר, בית הספר למשפטים היחיד בדלאוור. הוא לימד שם סמינר למשפט חוקתי[52]. הסמינר נחשב לאחד מהפופולריים ביותר בבית הספר, ולעיתים תכופות מספר הנרשמים הגבוה הצריך רשימת המתנה. ביידן בדרך כלל לימד את הסמינר עם פרופסור אחר, ולפעמים היה צריך לשוב לארצות הברית כאשר שהה מחוץ לה על-מנת ללמדו[53] .

ב-2007, ביידן ביקש והשיג הקצבות ייעודיות מהקונגרס בשווי 67 מיליון דולר אמריקני, עבור מיזמים שמשרתים את ציבור הבוחרים שלו בדלאוור.

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של הסנאטור ביידן, ספטמבר 2005

לאחר בחירתו הראשונה ב-1972 נבחר ביידן לשש תקופות כהונה נוספות ב-1978, 1984, 1990, 1996, 2002 ו-2008, כשהוא זוכה בדרך כלל בכ-60% מהקולות. הוא מעולם לא ניצב בפני התנגדות חזקה למועמדותו. ביידן היה במשך 28 שנים סנאטור זוטר[ג] בשל הוותק של עמיתו ויליאם רות' הרפובליקני. לאחר שרות' הובס בבחירות לסנאט ב-2000 בידי טום קרפר, ביידן נהפך לסנאטור הבכיר של דלאוור. לאחר מכן הוא היה לסנאטור שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר מטעם דלאוור. נכון ל-2018 רק 17 סנאטורים בהיסטוריה של ארצות הברית כיהנו משך זמן ארוך יותר מביידן.

עם שווי אישי הנאמד בין 59,000 ל-366,000 דולר אמריקני, וכמעט ללא הכנסה מלבד עבודתו כסנאטור או השקעות, ביידן דורג באופן קבוע כאחד החברים הפחות עשירים בסנאט[54]. ביידן הצהיר שהוא חבר הקונגרס השני בעוניו; הוא לא היה גאה בזה, וייחס את מצבו הכלכלי לכניסתו המוקדמת אל הסנאט האמריקאי. ביידן הבין בשלב מוקדם בקריירה שלו כסנאטור שנבחרי ציבור שאינם עשירים נתונים להצעות כלכליות ולתרומות כספיות בתמורה לתמיכה במדיניות, והוא תמך ברפורמה בחוקי מימון הבחירות בתקופת כהונתו הראשונה.

בשנותיו כסנאטור, ביידן צבר מוניטין של פטפטן ודברן[55][56], עקב שאלותיו והערותיו המייגעות והארוכות במהלך שימועים ודיונים שנערכו בסנאט[57]. הוא היה נואם ומתעמת מהוקצע ומתארח תדיר בתוכניות האירוח של בוקר יום ראשון. בהופעות פומביות, ביידן נודע בסטייתו מהדברים אותם תכנן לשאת לפי רצונו המשתנה[58]. לדברי האנליסט הפוליטי מארק הלפרין, ביידן הראה "נטייה מתמשכת להגיד דברים מטופשים, פוגעניים ומעוררי אי-נוחות"[59]. במאמר שפורסם בעיתון "ניו יורק טיימס" נכתב כי "המסננים החלשים של ביידן גורמים לו לפלוט כל דבר"[60].

מסע הבחירות לנשיאות ארצות הברית (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמודדות למועמדות המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמליל מסע הבחירות הנשיאותי של ביידן ב-2008
ביידן משוחח עם קווין מקארתי על רקע כרזת מסע הבחירות שלו באיווה, ספטמבר 2007

ביידן שקל ריצה מחודשת לנשיאות ארצות הברית במספר הזדמנויות מאז כישלון מסע הבחירות ב-1988[ד]. הוא הכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית ב-31 בינואר 2007[63]. הוא מסר על כך הודעה רשמית בתוכנית "פגוש את העיתונות" בהנחייתו של טים ראסרט, ואמר כי הוא יהיה "ה'ביידן' הטוב ביותר שיוכל להיות"[64]. לו היה נבחר, ביידן היה לנשיא קתולי הראשון מאז ג'ון פיצג'רלד קנדי, והראשון להיוולד במהלך מלחמת העולם השנייה (ביל קלינטון נולד ב-1946, שנה אחרי שוך קרבות המלחמה).

במהלך מסע הבחירות התמקד ביידן במלחמת עיראק ותמיכתו ביישום "תוכנית ביידן-גלב". הוא שיווק את עצמו תוך הדגשה של ניסיונו בסנאט כיושב ראש של הוועדות המשפיעות והחשובות ביותר ושל ניסיונו בתחום מדיניות החוץ. בניגוד לספקולציות רבות בנושא, ביידן דחה את הרעיון שיתחרה על תפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית, והתמקד בנשיאות בלבד. באירוע של מסע הבחירות ב-2007 אמר: "אני יודע שרבים מהמתנגדים שלי שם בחוץ אומרים שאני אהיה מזכיר מדינה דגול. ברצינות, כל אחד מהם. האם אתם צופים באחד מעימותי הבחירות? ג'ו צודק, ג'ו צודק, ג'ו צודק"[65]. תגובות של מועמדים אחרים לאמירה "ג'ו צודק" היו לנושא מרכזי בעימותי הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית. ביידן הדגיש את מומחיותו בתחום מדיניות החוץ בהשוואה לאובמה, ואמר "אני חושב שהוא יכול להיות מוכן [לנשיאות], אבל כרגע איני מאמין שהוא אכן מוכן. הנשיאות היא לא משהו שמוכשרים אליו תוך כדי העבודה"[66]. נוסף על כך, ביידן אמר שאובמה העתיק כמה מהאידאולוגיות שלו במישור החוץ. ביידן נודע בעבור אחת מאמירות הדגל שלו במסע הבחירות על ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני, המועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית, בעימות שנערך ב-30 באוקטובר 2007 בפילדלפיה: "יש רק שלושה דברים שהוא מזכיר במשפט: שם עצם, פועל ופיגועי 11 בספטמבר"[67].

ביידן, הידוע בפליטות הפה שלו[68], אמר במהלך מסע הבחירות מספר הערות מעוררות מחלוקת. ביום בו הודיע באורח רשמי על מועמדותו, התייחס ביידן ליריבו ברק אובמה באופן שנתפס כגזעני: "זהו האפרו-אמריקאי הראשון מהזרם המרכזי שהוא רהוט דיבור, מבריק, נקי ונאה. זהו איש מהספרים"[63][ה]. אמירה זו פגעה במסע הבחירות שלו באופן מידי ופגעה בצורה ניכרת ביכולתו לגייס כספים. לאחר מכן דורגה האמירה במקום השני ברשימת "עשר פליטות הפה של מסעות הבחירות לשנת 2007" של מגזין טיים[70]. ביולי 2006 היה נתון ביידן פעם נוספת לביקורת על הערה מעוררת מחלוקת על תמיכתו בקהילת ההודים-אמריקאים: "היה לי קשר נהדר, בדלאוור, שם הגידול הרב ביותר באוכלוסיית ההודים-אמריקאים המגיעה מהודו. אתה לא יכול ללכת לסבן אילבן או לדאנקן דונאטס אלא אם כן יש לך מבטא הודי עדין, אני לא מתלוצץ"[71]. ביידן אמר מאוחר יותר כי ההערה לא נועדה להוות כינוי גנאי.

באופן כללי, ביידן התקשה לגייס כספים, נאבק למשוך אנשים לאספות הבחירות שלו, ולא הצליח להאפיל על הפופולריות הגוברת של יריביו הסנאטורים ברק אובמה והילרי קלינטון. אחוז התומכים בו מעולם לא טיפס מעל לספרות בודדות בסקרים הלאומיים. ב-3 בינואר 2008, סיים ביידן במקום החמישי את אספות הבחירה באיווה, והרוויח פחות מאחוז תמיכה ממשתתפי אספות הבחירה. ביידן פרש מהמירוץ באותו ערב ואמר, "אין בי שום דבר עצוב הלילה [...] אין לי אף חרטה". חרף חוסר ההצלחה בבחירות המקדימות, מעמדו של ביידן בעולם הפוליטי האמיר כתוצאה ממסע הבחירות שניהל ב-2008. בפרט, היא שינתה את היחסים בין ביידן לאובמה. אף על פי שהשניים שירתו יחד בוועדת החוץ של הסנאט, הם לא היו קרובים: ביידן התרעם על עלייתו המהירה של אובמה ככוכב פוליטי מוביל, ואובמה תפס את ביידן כפטרוני ומתנשא. במהלך המירוץ, אובמה למד להעריך את סגנון מסע הבחירות של ביידן ואת יכולתו לפנות לבוחרים ממעמד הפועלים; ביידן מצדו השתכנע שאובמה הוא "הדבר האמיתי".

מועמד לסגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביידן נואם בספרינגפילד שבאילינוי לאחר הודעת אובמה על בחירתו כעמיתו למירוץ, 23 באוגוסט 2008
ג'ו ביידן לצד ברק אובמה, לאחר ההכרזה על ביידן כעל שותפו של אובמה למירוץ לנשיאות
סגן הנשיא דיק צ'ייני נפרד לשלום מסגן הנשיא הנבחר ביידן במעגל מצפה הכוכבים מס' 1, נובמבר 2008

זמן קצר לאחר שביידן פרש מהמירוץ הדמוקרטי לנשיאות, אמר לו ברק אובמה באופן פרטי כי הוא מעוניין למצוא לו מקום חשוב בממשל העתידי לכשיקום[72]. תחילה ביידן דחה את הבקשה של אובמה שישמש עמיתו למירוץ וייקח על עצמו את תפקיד סגן נשיא ארצות הברית, מחשש שקבלת התפקיד תפחית ממעמדו הנוכחי ומיכולתו להשפיע בסנאט, אך לאחר מכן שינה את דעתו[73]. ב-22 ביוני 2008, בעת ריאיון עיתונאי בתוכנית "פגוש את העיתונות" של רשת הטלוויזיה NBC, אישר ביידן כי על אף שלא פעל כדי להבטיח לעצמו מועמדות כסגן נשיא, הוא יקבל את המועמדות לתפקיד אם תוצע לו[74]. בראשית אוגוסט נפגשו אובמה וביידן בחשאי כדי לדון בריצה משותפת פוטנציאלית, וב-22 באוגוסט 2008 הודיע ​​ברק אובמה באורח רשמי כי ביידן יהא עמיתו למירוץ[75]. העיתון "ניו יורק טיימס", לצד עיתונים אחרים, דיווח כי האסטרטגיה שמאחורי הבחירה בביידן כסגן הנשיא שיקפה את הרצון של אובמה לאזן את היעדר הניסיון שלו בזירה הבינלאומית[76] - ולא במטרה לסייע למפלגה הדמוקרטית לזכות במדינות מתנדנדות או להדגיש את מסר ה"שינוי" של אובמה[77]. פרשנים אחרים הדגישו את הפופולריות של ביידן בקרב מצביעים מהמעמד הבינוני וממעמד הצווארון הכחול, כמו גם את נכונותו לאתגר באגרסיביות את המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין[78]. ביידן היה למועמד הרשמי של המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-27 באוגוסט אחרי שמועמדותו אושרה בהצבעה קולית בכינוס הוועדה הדמוקרטית הלאומית בדנוור שבקולורדו[79].

לאחר שנבחר למועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא, ביידן היה נתון לביקורת מטעם האחראי על הדיוקסיה הקתולית של וילמינגטון, הבישוף מייקל אנג'לו סלטרלי, על אי-התנגדותו של ביידן להפלות מלאכותיות[80]. אנשי הדת אישרו כי אם ייבחר לסגן הנשיא, ביידן לא יורשה לשאת דברים בבתי ספר קתוליים[81]. עד מהרה נאסר על ביידן לערוך את סקרמנט האויכריסטה (Eucharist) על ידי הבישוף של עיר הולדתו סקרנטון שבפנסילבניה, בשל תמיכתו בזכויות הפלה[82]. חרף זאת, ביידן המשיך לקבל את הסקרמנט (פולחן דתי נוצרי שבו מציינים את סעודתו האחרונה של ישו על ידי קידוש לחם ויין) בקהילת הכנסייה המקומית שלו בדלאוור. ההחלטה בסקרנטון הפכה לנקודת מחלוקת בתחרות על מצביעים קתולים במדינות מתנדנדות. היא עוררה ויכוח בין קבוצות קתוליות ליברליות, שסברו כי נושאים חברתיים אחרים צריכים להיחשב כיותר חשובים או שווי ערך לענייני הפלות, לבין קתולים שמרניים יותר שסברו שנושא ההפלות הוא בעל חשיבות מכרעת. ביידן אמר שהוא מאמין שהחיים החלו בהפריה, אבל הוא לא יכפה את השקפותיו הדתיות האישיות על אחרים[83].

קמפיין סגן הנשיאות של ביידן זכה לתשומת לב עיתונאית מעטה יחסית, שכן מרבית העיתונות התמקדה במועמדת הרפובליקנית לסגנית הנשיא, מושלת אלסקה שרה פיילין[84]. כך למשל, במהלך שבוע אחד בספטמבר 2008, מצא המיזם לעיתונאות מצוינת של מרכז המחקר Pew כי שמו של ביידן נכלל רק בחמישה אחוזים מהסיקור החדשותי של המירוץ הנשיאותי, הרבה פחות משלושת המועמדים העיקריים האחרים (אובמה, מקיין ופיילין)[85]. בכל זאת, ביידן מיקד את מסע הבחירות שלו באזורים מאותגרים-כלכלית במדינות מתנדנדות ופעל לחיזוק התמיכה של אנשי הצווארון הכחול במפלגה הדמוקרטית, בעיקר אלה שתמכו בהילרי קלינטון. ביידן תקף את מקיין בחריפות, על אף הידידות האישית ארוכת השנים בין השניים[ו]. על מקיין אמר: "הבחור שהכרתי, אינו עוד. וזה ממש מעציב אותי". עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, חוק החירום לייצוב כלכלת ארצות הברית לשנת 2008 היה לנושא מרכזי במסע הבחירות. ביידן הצביע בעד החלטת הקונגרס של ארצות הברית לנתב 700 מיליארד דולר אמריקני לייצוב כלכלת ארצות הברית, אשר עברה בסנאט ברוב של 25–74.

ב-2 באוקטובר 2008 השתתף ביידן ב"עימות הסגנים" מול פיילין[87]. סקרים שפורסמו אחרי העימות הצביעו על כך שבעוד פיילין חרגה מהציפיות של רבים מהבוחרים[88][89], ביידן ניצח בעימות באופן כללי[90][91]. ב-5 באוקטובר השהה ביידן את אירועי מסע הבחירות לימים אחדים בעקבות מותה של חמותו[92]. במהלך ימיו האחרונים של מסע הבחירות, התמקד ביידן באזורים פחות מאוכלסים, בעלי אוכלוסייה מבוגרת יותר וקשת-יום בעיקר בפלורידה, אוהיו ופנסילבניה. לפי סקרי דעת קהל ביידן היה פופולרי באזורים אלה, בניגוד לאובמה[93]. נוסף על כך, ביידן ניהל אירועי בחירות גם במדינות רפובליקניות באורח מסורתי (קרוליינה הצפונית, וירג'יניה ומיזורי), כמו גם באזורים עם אוכלוסיות קתוליות גדולות[94].

בהוראת מטה הבחירות של אובמה, ביידן נשא את נאומיו בקצרה וניסה להימנע מלהביע דעות שנויות במחלוקת וחריגות, בין היתר לאחר שאמר כי הוא משער שגורמים זרים עוינים ינסו לבחון את אובמה אם וכאשר ייבחר לנשיא, הערה שמשכה תשומת לב שלילית[95]. בחוגים פרטיים הביע אובמה את תסכולו מפליטות הפה של ביידן באומרו: "כמה פעמים ביידן ילך להגיד משהו מטופש?" אנשי מטה הבחירות של אובמה כינו את פליטות הפה של ביידן "פצצות ג'ו" ומידרו את ביידן מדיונים אסטרטגיים חשובים, מה שעורר את חמתו של ביידן בסופו של דבר[96]. היחסים בין שני מטות הבחירות של אובמה וביידן נעשו מתוחים במשך חודש, עד שביידן התנצל בפני אובמה בשיחת טלפון והשניים טיפחו שותפות חזקה יותר. יועץ התקשורת של אובמה, דייוויד אקסלרוד, אמר כי המשקל של ההערות הבלתי צפויות של ביידן קטן בהשוואה לתרומה החיובית של הפופולריות שלו בקרב מצביעים.

ב-4 בנובמבר 2008 נבחר ברק אובמה לנשיא ארצות הברית, וביידן נבחר לסגן נשיא ארצות הברית[97]. אובמה וביידן זכו ל-365 מקולות חבר האלקטורים בעוד מקיין ופיילין זכו ב-173. מקיין ופיילין זכו ב-46% מקולות האזרחים בעוד אובמה וביידן זכו ב-53%[98].

ביידן התמודד למושב בסנאט ולתפקיד סגן הנשיא במקביל[99], כפי שמותר על ידי החוק בדלאוור[ז]. הוא זכה גם במירוץ לסנאט אחרי שהביס את מועמדת המפלגה הרפובליקנית כריסטין אודנל. לאחר שזכה בשתי מערכות הבחירות, ביידן עיכב את התפטרותו מהסנאט, כדי שיספיק להישבע לתקופת כהונתו השביעית בסנאט ב-6 בינואר 2009. הוא הפך לסנאטור הצעיר ביותר שהחל אי-פעם את תקופת כהונתו השביעית, ואמר: "כל חיי, הכבוד הגדול שהוענק לי היה לשרת את תושבי דלאוור כנציגם בסנאט של ארצות הברית. ביידן הצביע בפעם האחרונה בסנאט ב-15 בינואר, בעד ניתוב 350 מיליארד דולר לתוכנית הסיוע לנכסים בעייתיים במסגרת המאמצים לייצב את הכלכלה האמריקאית. ביידן התפטר מהסנאט מאוחר יותר באותו יום ונשא דברי פרידה נרגשים במליאת הסנאט, שם בילה את רוב שנותיו הבוגרות. בכך נחתמה כהונתו בת 36 השנים של ביידן בסנאט[100].

סגן נשיא ארצות הברית (2009–2017)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת חילופי ממשל בוש-אובמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביידן מושבע לסגן הנשיא בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ג'ון רוברטס, 20 בינואר 2009

עם תחילת תקופת המעבר בין ממשלו היוצא של ג'ורג' ווקר בוש לממשלו הנכנס של הנשיא הנבחר אובמה, ביידן אמר שהוא נמצא בפגישות יומיומיות עם אובמה וכי מקיין היה ונותר ידיד נפשו[101]. שם הקוד שהוענק לביידן ביד השירות החשאי של ארצות הברית היה "קלטי", בשל שורשיו האיריים של ביידן[102].

ביידן בחר במשפטן הדמוקרטי הבכיר ועוזרו, רון קליין, לראש הסגל שלו (אשר כיהן בעבר כראש הסגל של סגן הנשיא אל גור)[103], ובראש לשכת מגזין טיים בוושינגטון הבירה, ג'יי קארני, למנהל התקשורת שלו[104]. הוא התכוון לבטל חלק מהתפקידים שמיסד קודמו בתפקיד, דיק צ'ייני, שהפך את התפקיד למרכז כוח אוטונומי[105]. ביידן אמר שהוא לא יבסס את תקופתו כסגן הנשיא לפי מישהו מקודמיו, ושהוא ישאף לספק ייעוץ והמלצות בכל החלטה קריטית שאובמה יידרש לקבל[106]. ביידן סיפר שהוא היה מעורב בכל פגישות הקבינט של ארצות הברית שנערכו במהלך תקופת המעבר. הוא נקרא גם לעמוד בראש כוח המשימה החדש של הבית הלבן לענייני משפחות עובדות, יוזמה שמטרתה לשפר את הרווחה הכלכלית של המעמד הבינוני[107]. במעשהו האחרון כיו"ר ועדת החוץ של הסנאט, ביידן יצא למסע בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן בשבוע השני של ינואר 2009, ופגש מנהיגים ממדינות אלה[108].

כהונה ראשונה (2009–2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוקן הרשמי של ביידן בכהונתו הראשונה כסגן הנשיא, אוגוסט 2009
ביידן לוחץ ידו של הנשיא אובמה בחדר הסגלגל אחרי שיחת טלפון עם יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית ג'ון ביינר, אשר הודיע לו כי חוק השליטה בתקציב עבר בבית הנבחרים, 31 ביולי 2011

ב-20 בינואר 2009 נהיה ביידן לסגן נשיא ארצות הברית ה-47. הוא הושבע לתפקיד לצד הנשיא ברק אובמה. ביידן הוא סגן הנשיא הראשון מדלאוור[109] והקתולי הראשון שהחזיק במשרה זו[110]. נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, ג'ון פול סטיבנס, ניהל את ההשבעה לתפקיד של ביידן[111].

בחודשים הראשונים של ממשל אובמה, ביידן לקח על עצמו תפקיד של יועץ מרכזי מאחורי הקלעים[112]. תפקיד אחד היה לגשר במחלוקות בין אנשי הצוות של הנשיא. הנשיא השווה את מאמציו של ביידן לשחקן כדורסל "שמבצע דברים שונים שלא מופיעים בסופו של דבר בדף הסטטיסטיקות". ביידן מילא תפקיד מפתח בהשגת תמיכת הסנאט בחקיקה שממשל אובמה קידם, והוא תרם באופן משמעותי למאמצים לשכנוע הסנאטור הרפובליקני ארלן ספקטר לעבור למפלגה הדמוקרטית[113]. ביידן הפסיד בעימות פנים-ממשלתי עם מזכירת המדינה של ארצות הברית הילרי קלינטון, כאשר התנגדותו לשליחת 21,000 חיילים נוספים למלחמת אפגניסטן לא התקבלה. מאוחר יותר במהלך 2009, כשאובמה שקל מחדש את האסטרטגיה באפגניסטן, הגישה הספקנית של ביידן לגבי המלחמה קיבלה ביטוי בולט יותר בבית הלבן.

ביידן ערך ביקורים בעיראק אחת לחודשיים, כולל נסיעות לבגדאד באוגוסט וספטמבר 2009 כדי לדון עם ראש ממשלת עיראק נורי אל-מאלכי ולהציג את עמדת ארצות הברית בנוגע לעתידה של עיראק[114]. בתקופה זו היה ביידן לאיש הממשל האחראי להעברת מסרים להנהגה העיראקית. באופן כללי יותר, הפיקוח על המדיניות האמריקאית בעיראק היה בתחום אחריותו של ביידן. ביידן אמר כי הטיפול בעיראק "יכול להיות אחד ההישגים הגדולים של הממשל הזה". הביקור של ביידן בעיראק בינואר 2010, בעיצומה של סערה פוליטית בנוגע למועמדים שנפסלו להתמודדות בבחירות לפרלמנט העיראקי, הביא להחזרת 59 מועמדים מתוך כמה מאות מועמדים שנפסלו. עד 2012, ביידן ערך שמונה נסיעות לשם, אך מעורבותו בפיקוח על המדיניות האמריקאית בעיראק פחתה עם הסגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מהמדינה ב-2011[115].

ביידן היה אחראי גם על פיקוח על יישום "חוק השיקום וההשקעה" (American Recovery and Reinvestment Act of 2009), שסיפק חבילת תמריצים לכלכלה האמריקאית ונועד לסייע בנטרול המיתון המתמשך. הוא הדגיש כי רק מיזמים ראויים צריכים לקבל מימון[116]. הוא שוחח עם מאות מושלים, ראשי ערים וגורמים מקומיים אחרים במסגרת אחריות זו. כאשר סיים את תפקידו בתחום זה בפברואר 2011 הוא הביע שביעות רצון מכך שלא היו מקרים רבים של בזבוז פדרלי או שחיתות[117].

לא לקח זמן רב עד שאובמה וביידן מסרו מסרים שונים בעקבות פליטות הפה של האחרון. בשלהי אפריל 2009, ביידן סטה מהמסר הרשמי של הממשל כשאמר שהוא נוטה להמליץ לבני משפחתו להמעיט בנסיעות במטוסים וברכבות תחתיות בעקבות התפרצות מגפת השפעת. המסר של ביידן נסתר במהרה בתגובה של הבית הלבן. התקרית הדגישה את המוניטין של ביידן כבעל נטייה לפליטות פה, וגרמה לו להיות מושא למערכוני סאטירה בתוכניות הלילה המאוחרות, שהציגו אותו כמוקיון בעל לשון משוחררת. על רקע עלייה מתמשכת בשיעור האבטלה בסביבות יולי 2009, הודה ביידן כי הממשל "פירש בצורה לא נכונה את המצב הכלכלי", אך באותה נשימה חיזק את ממשל אובמה וטען שחבילת התמריצים תיצור מספר רב יותר של מקומות עבודה. באותו חודש, מזכירת המדינה הילרי קלינטון מיהרה להתנער מדבריו של ביידן שהביעו זלזול במעמדה של רוסיה כמעצמה. למרות תקריות אלה, האמון שאובמה נתן בביידן לא נפגע וההשפעה של ביידן בממשל התרחבה. ב-23 במרץ 2010, בטקס החתימה הרשמי על חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה קלטו המיקרופונים של העיתונאים שנכחו שבטקס את ביידן לוחש באוזנו של אובמה "זה ביג פאקינג דיל"[118]. דובר הבית הלבן, רוברט גיבס, התייחס לפליטת הפה של ביידן ברשת החברתית "טוויטר" כשצייץ "וכן אדוני סגן הנשיא, אתה צודק". עמיתו לשעבר של ביידן בסנאט, הסנאטור לינדזי גרהאם מקרוליינה הדרומית, אמר: "לולא פליטות הפה, לא היה ג'ו. זה מישהו שאי אפשר שלא לחבב". חרף המזג והאופי השונה שלהם, פיתחו אובמה וביידן במהלך כהונתם את הידידות ביניהם, בין השאר הודות לקשר בין סשה אובמה (בתו של אובמה) ומייסי ביידן (נכדתו של ביידן), שלמדו יחד בדלאוור.

ביידן נהג לאמץ גישה ביקורתית ולהטיל ספק בהנחות המוצא של הצעות מדיניות, מנהג שסייע לתהליכי קבלת ההחלטות בממשל[119]. אובמה אמר כי "הדבר הטוב ביותר אצל ג'ו הוא שכאשר אנו מתכנסים כולם ביחד, הוא באמת מאלץ אנשים לחשוב ולהגן על עמדותיהם, להסתכל על דברים מכל נקודת מבט אפשרית, וזה בעל ערך רב עבורי". יועץ בכיר אחר של אובמה העיד גם הוא על ביידן ואמר שהוא "מוכן תמיד להיות 'הבואש בטוזיג המשפחתי' כדי לוודא שאנחנו כנים מבחינה אינטלקטואלית ככל האפשר".

ביידן היה פעיל מאוד בקמפיין הדמוקרטי לקראת בחירות אמצע הכהונה ב-2010, ושמר על אופטימיות לנגד תחזיות של הפסד צורב למפלגה הרפובליקנית. בעקבות ההישגים של הרפובליקניים בבחירות ועזיבתו של ראש סגל הבית הלבן, רם עמנואל, נהפכו יחסי העבר של ביידן עם הרפובליקנים בקונגרס לחשובים הרבה יותר[120]. ביידן הוביל את המאמץ הממשלתי המוצלח לזכייה בהסכמת הסנאט להסכם סטארט החדש. ביידן תמך במציאת שביל ביניים בין הרפובליקנים לדמוקרטים בנוגע למדיניות המס. עמדה זו, אותה הביע בבית הלבן, ולאחר מכן במשא ומתן הישיר שניהל עם מנהיג המיעוט הרפובליקני בסנאט מיץ' מקונל, סייעו ביצירת חבילת מס מפושרת, שהרחיבה באופן זמני את קיצוצי המס שהנהיג ממשל ג'ורג' ווקר בוש.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012
הדיוקן הרשמי של הנשיא אובמה וסגנו ביידן, יולי 2012

באוקטובר 2010, הצהיר ביידן כי אובמה ביקש ממנו להישאר עמיתו למירוץ לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2012[121]. עם זאת, בעקבות ירידה בפופולריות של אובמה, ערך ראש סגל הבית הלבן ויליאם דיילי בשלהי 2011 סקר סודי וקבוצות מיקוד בנוגע לרעיון שמזכירת המדינה הילרי קלינטון תחליף את ביידן בתפקידו[122]. הרעיון נזנח כיוון שהתוצאות לא הראו שיפור משמעותי לטובת אובמה, ופקידים בבית הלבן אמרו מאוחר יותר שאובמה מעולם לא חיבב את האפשרות[123].

במאי 2012 ביידן הצהיר, ללא תיאום עם הבית הלבן, כי הוא תומך בנישואים חד-מיניים. ההצהרה על עמדתו של ביידן זכתה לתשומת לב ציבורית ניכרת בהשוואה לעמדה של הנשיא אובמה, שתוארה כ"מתפתחת"[124]. ההצהרה עוררה את חמת אובמה ואנשיו, מאחר שאובמה תכנן לשנות את עמדתו בנושא חודשים אחדים לאחר מכן בכינוס הוועדה הדמוקרטית הלאומית, וכיוון שביידן ייעץ בעבר לנשיא להימנע מלהביע את דעתו בנושא פן ייפגעו הבוחרים הקתולים. ממשל אובמה ניסה בתחילה להמעיט בחשיבות ההצרה של ביידן, אך תומכי זכויות להט"ב חגגו את ההצהרה ובתוך ימים נאלץ ​​אובמה להודיע שגם הוא תומך בנישואים חד-מיניים[125]. ביידן התנצל בפני אובמה באופן פרטי על שהצהיר על עמדתו בנושא ללא תיאום עמו[126], בעוד אובמה אישר בפומבי שתמיכתו בנישואים חד-מיניים מגיעה מלבו[127].

ב-6 בספטמבר 2012 נהיה ביידן למועמד הרשמי לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית בהצבעה קולית שנערכה בכינוס הוועדה הדמוקרטית הלאומית אשר התקיימה בשארלוט שבקרוליינה הצפונית[128].

ב-11 באוקטובר 2012 נערך העימות היחיד בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא, ביידן וחבר הקונגרס פול ריאן, בדנוויל שבקנטקי. העימות נערך בהנחיית מרתה רדץ[129] ועסק הן במדיניות פנים והן במדיניות חוץ. בעקבות תבוסתו של אובמה בעימות הקודם והירידה בפופולריות של אובמה בסקרים בעקבות כן, קיוו במטה המפלגה הדמוקרטית שביידן יצליח לגבור על פול ראיין ובכך יקטין את המומנטום שהשיג רומני[130]. הדיון כלל שאלות הנוגעות להתקפה על הקונסוליה האמריקנית בלוב, איראן, מלחמת האזרחים בסוריה, ואפגניסטן. חלק של הדיון שעסק במדיניות פנים כללו שאלות הנוגעות לבריאות, הפלות, החוב הלאומי, הביטוח הלאומי, הביטוח הרפואי והמסים. ביידן נראה הרבה יותר נינוח בעימות מאשר ראיין, והיה התקפי בהרבה. אחת מההתבטאויות של ביידן הייתה "זה שטויות" ("This is a bunch of malarkey") כדי לסתור את דבריו של ראיין[131][132]. בסופו של דבר לא היה מנצח ברור בעימות. רוב הסקרים שנערכו לאחר מכן בתקשורת האמריקנית הראו כי ביידן הצליח להאט את המומנטום שצבר הקמפיין של רומני בעימות הבחירות הקודם[133][134].

ב-6 בנובמבר 2012 נבחרו הנשיא אובמה וסגנו ביידן לתקופת כהונה שנייה[135]. אובמה וביידן זכו ל-332 קולות מחבר האלקטורים והם זכו ב-51% מקולות הבוחרים בעוד רומני וראיין זכו ב-47%.

כהונה שנייה (2013–2017)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא אובמה עם סגנו ביידן בחדר הסגלגל, פברואר 2015
סגן הנשיא ביידן הדומע מעוטר במדליית החירות הנשיאותית בידי הנשיא אובמה, חדר האוכל הממלכתי, 12 בינואר 2017

ב-20 בינואר 2013, ארבע שנים בדיוק לאחר השבעתם הראשונה, הושבעו אובמה וביידן לתפקידיהם כנשיא וכסגן הנשיא בהתאמה. ביידן הושבע בטקס צנוע במעונו הרשמי על ידי שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית סוניה סוטומיור (טקס ההשבעה הציבורי נערך ב-21 בינואר)[136].

ביידן עמד בראש צוות שניסה לגבש רפורמה בנוגע לפיקוח ובקרה על נשק בעקבות הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק[137], אך החקיקה שלמענה פעל לא אושרה בסנאט[138]. הצוות בהנהגתו של ביידן דרש לחזק את בדיקות הרקע הנפשיות שנעשות לרוכשי הנשק ולהגביר את הענישה של מי שייתפס מחזיק נשק ליד בתי ספר ומי שימסור כלי-נשק לקטינים[139].

בדצמבר 2012 גיבש ביידן פשרה בסנאט בעניין הצוק הפיסקלי, שאושרה אחרי חצות ברוב מוחלט[140]. ביידן לא מילא תפקיד משמעותי בדיונים באוקטובר 2013 אודות חוק ההקצבות המתמשכות ל-2014, אשר פתר את השבתת הממשל בארצות הברית ב-2013 ואת משבר תקרת החוב של ארצות הברית באותה השנה. מנהיג הרוב בסנאט, הסנאטור הארי ריד מנבדה, ומנהיגים דמוקרטיים אחרים מידרו את סגן הנשיא משיחות ישירות עם הקונגרס, כיוון שחשבו שביידן הסכים ליותר מידי ויתורים במשא ומתן הקודם[141].

"חוק האלימות נגד נשים" של ביידן אושר מחדש ב-2013. האישור מחדש הוביל להתפתחויות נוספות הקשורות ביצירת מועצת הבית הלבן לנשים ונערות, אשר נוסדה בכהונתו הראשונה, וכוח המשימה של הבית הלבן להגנה על תלמידים מתקיפה מינית, שהחל את פעילותו בינואר 2014. ביידן עמד בראש הצוות לצד ואלרי ג'רט (אנ')[142]. לביידן עמדה איתנה בכל הנוגע לתקיפות מיניות. לדוגמה, ביידן הצהיר בפני קורבן לתקיפה מינית באוניברסיטת סטנפורד: "עשית את זה [...] בתקווה שהכוח שלך ימנע פשע כזה כלפי מישהו אחר. האומץ שלך עוצר נשימה"[143].

ב-2 באוקטובר 2014 אמר ביידן בבית הספר ג'ון פיצג'רלד קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, כי פעולות שנקטו טורקיה, איחוד האמירויות הערביות ובעלות-ברית מזרח תיכוניות אחרות במטרה לסייע לקבוצות האופוזיציה הנלחמות נגד משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד מחזקות באופן לא מכוון את ארגון הטרור המדינה האסלאמית[144]. ב-6 באוקטובר התנצל ביידן בפני נסיך הכתר באבו דאבי מוחמד בן זאיד אאל נהיאן ובפני נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן על הערות אלו[145].

במהלך שנת 2015, סדרה של אירועים ותקריות בהם ביידן הניח את ידיו על נשים ונערות ושוחח איתן מקרוב משכה את תשומת הלב של העיתונות ושל המדיה החברתית בארצות הברית[146]. ב-18 בפברואר 2015, בעת השבעתו של אשטון קרטר למזכיר ההגנה של ארצות הברית, הניח ביידן את ידיו על כתפי הרעייה של קרטר, סטפני, חרף אי-הנוחות הרבה ששידרה[147][148]. במקרה אחר, אחרי שניסה ביידן לנשק את בתו הצעירה של הסנאטור כריס קונס מדלאוור, אמר קונס: "לא, היא [הבת שלו] לא חושבת שסגן הנשיא הוא סוטה"[149]. ב-17 בינואר 2015, סוכני השירות החשאי של ארצות הברית שמעו יריות מסוג בלתי ידוע של נשק בקרבת ביתו של ביידן שבדלאוור, אם כי ביידן ורעייתו ג'יל שהו במגוריהם שבוושינגטון הבירה[150].

ב-30 במאי 2015 הלך לעולמו בו ביידן, התובע הכללי של דלאוור ובנו הבכור של ביידן, אחרי התמודדות ארוכה עם סרטן המוח[151]. בהודעה שנמסרה ממשרד סגן הנשיא נכתב כי "משפחת ביידן כולה עצובה מעבר למה שמלים יכולות לתאר"[152]. המחלה וחומרתה לא נחשפו לציבור; ביידן דאג להפחית מהעומס של סדר יומו הציבורי על מנת לבלות יותר זמן עם בנו, וזאת מבלי לעורר תשומת לב ציבורית. ימים אחדים אחר מותו של בו, שלחו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג את תנחומיהם למשפחה של סגן הנשיא[153]. מותו של בו הכה גלים בארצות הברית, הן בשל היותו בנו של סגן הנשיא המכהן והן בשל העובדה שתכנן להתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד מושל דלאוור ב-2016[154].

ב-12 בינואר 2017 העניק אובמה לביידן, בהפתעה גמורה, את מדליית החירות הנשיאותית במהלך מסיבת עיתונאים בחדר האוכל הממלכתי שבבית הלבן לרגל פרידה מביידן ורעייתו ג'יל[155]. אובמה אמר שהמדליה מוענקת לו על "האמונה באמריקאים, אהבת הארץ ושירות ארוך שנים שיחקק לדורות"[156]. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה בה אובמה העניק את מדליית החירות הנשיאותית עם אות הוקרה, כבוד ששלושת קודמיו שמרו רק לנשיא לשעבר רונלד רייגן, למזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר קולין פאוול ולאפיפיור יוחנן פאולוס השני.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגן הנשיא היוצא ביידן בשיחה עם סגן הנשיא הנבחר מייק פנס, 10 בנובמבר 2016

במרבית תקופת כהונתו השנייה, מסר ביידן כי הוא שוקל התמודדות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016. משפחתו, חבריו ותורמים פוליטיים החלו לעודד אותו כבר באמצע 2015 להודיע על הצטרפותו למירוץ אל הבית הלבן[157]. על רקע הצניחה בסקרים של הילרי קלינטון, שנבעה בין היתר בעקבות "פרשת המיילים" והאחוז הגבוה בציבור האמריקאי שהאמין כי אינה אמינה, דווח בתקשורת הלאומית כי ביידן שוקל ברצינות התמודדות בבחירות לנשיאות[158].

ב-11 בספטמבר 2015, עם התקרב מועד ההתמודדויות הפנימיות במפלגה הדמוקרטית, ביידן עדיין לא הודיע באורח רשמי על התמודדותו. ביידן ייחס את מותו הטרי של בנו כנטל גדול על האנרגיה הרגשית שלו, ואמר כי "לאף אחד אין זכות להתמודד למשרה זו אלא אם כן הוא מוכן לתת לו 110 אחוז מעצמו". ב-21 באוקטובר, על דוכן נואמים בגן הוורדים של הבית הלבן לצד הנשיא רעייתו ג'יל והנשיא אובמה, ביידן הודיע ​​על החלטתו שלא להצטרף למירוץ הנשיאותי במפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2016[159]. בינואר 2016, ביידן אמר כי בחירתו לא להתמודד לנשיאות היא ההחלטה הנכונה, אך הודה כי הוא מצטער על שנבצר ממנו להתמודד לתפקיד ב"כל יום"[160].

עד לשלהי ינואר 2016, ביידן ואובמה לא הביעו את תמיכתם במועמד דמוקרטי כלשהו לנשיאות. במקום קיום מסורתו לנסוע אל ננטקט כל חג ההודיה, בחר ביידן בשנה זו לטוס לאירופה ולהיוועד עם כמה ממנהיגי היבשת. ביידן קיים פגישות עם מרטין אומאלי, לאחר שנפגש קודם לכן עם ברני סנדרס, אם כי אף אחת מהפגישות הללו לא נחשבה כתמיכה רשמית במועמדותם לנשיאות, שכן ביידן אמר שהוא ייפגש עם כל מועמד דמוקרטי לנשיאות שרק יבקש[161]. אובמה הכריז על תמיכתו בהילרי קלינטון ב-9 ביוני 2016, וביידן עשה כמוהו מאוחר יותר באותו היום[162]. ביידן וקלינטון היו אמורים להתכנס יחד במהלך מסע הבחירות בסקרנטון ב-8 ביולי, אך ההופעה המשותפת שלהם בוטלה על ידיה בעקבות רצח השוטרים בדאלאס יום קודם לכן.

לאחר תמיכתו הגלויה בקלינטון, הציג ביידן בפומבי את חילוקי הדעות שלו עם המדיניות של דונלד טראמפ, מועמד המפלגה הרפובליקנית. ב-20 ביוני ביקר ביידן את הצעתו של טראמפ לחסום באופן זמני את כניסתם של מוסלמים לארצות הברית, וכן את כוונתו המוצהרת להקים חומה בגבול מקסיקו-ארצות הברית, והוסיף כי הצעתו של טראמפ לענות או להרוג בני משפחה של טרוריסטים מהווה פגיעה בערכים האמריקאים ו"תפגע באופן חמור בביטחון שלנו"[163]. בריאיון עיתונאי שהעניק לג'ורג' סטפנופולוס בכינוס הוועדה הדמוקרטית הלאומית ב-26 ביולי, הצהיר ביידן כי מצביעים "מוסריים וממוקדים" לא יצביעו לטראמפ[164].

לאחר כהונתו כסגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2017 הצטרף ביידן לסגל אוניברסיטת פנסילבניה כפרופסור למדיניות חוץ, דיפלומטיה וביטחון לאומי, תוך שהוא מוביל את מרכז פן ביידן לדיפלומטיה ולמעורבות גלובלית[165]. בעודו משתתף בכנס של מרכז פן ביידן לדיפלומטיה ולמעורבות גלובלית ב-30 במרץ 2017, שאל סטודנט את ביידן מה ברצונו לייעץ לנשיא דונלד טראמפ, וביידן הגיב ואמר שעל הנשיא להתבגר ולחדול מ"לצייץ" ברשת החברתית טוויטר על מנת שיוכל להתמקד במשרתו[166]. בריאיון שנתן ביידן לתוכנית "CBS הבוקר הזה" ב-18 באוקטובר 2018 אמר כי נדמה כי ממשל טראמפ מרגיש צורך לפנק מנהיגים אוטוקרטים ודיקטטורים כמו מנהיגי סעודיה, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, המנהיג העליון של קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און ונשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה[167]. באותו החודש אמר ביידן שאם המפלגה הדמוקרטית תיטול את הרוב בבית הנבחרים של ארצות הברית בבחירות לקונגרס, הוא מקווה שהדמוקרטים לא יפתחו בהליך הדחה נגד הנשיא טראמפ[168].

ב-5 בדצמבר 2016, במהלך סיור שערך בסנאט של ארצות הברית עם כתבים לקראת סיום כהונתו כסגן הנשיא, מיאן ביידן לשלול התמודדות פוטנציאלית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020[169]. לו ירוץ ב-2020, יהא ביידן בן 77 ביום הבחירות ובן 78 ביום ההשבעה שייערך ב-21 בינואר 2021[170]. ב-7 בדצמבר הדגיש שוב את האמביוולנטיות שלו לגבי התמודדות פוטנציאלית בתוכנית "לייט שואו עם סטיבן קולבר", בה הוא הצהיר "לעולם אל תגיד לעולם" בהתייחסו להתמודדות אל הבית הלבן ב-2020, ובנוסף הודה שהוא לא רואה תרחיש בו הוא יתמודד אל הבית הלבן בפעם השלישית[171]. ב-13 בינואר 2017, הודיע, בדיוק שבוע לפני תום תקופת כהונתו כסגן הנשיא, כי לא יתמודד. אולם, כעבור ארבעה ימים, ב-17 בינואר, דומה היה כאילו חזר בו מהחלטתו, ואמר: "אני ארוץ אם אוכל ללכת". ועדת פעולה פוליטית הידועה בשם "הזמן לביידן" ("Time for Biden") הוקמה בינואר 2018, והיא פועלת למען הצטרפותו של ביידן למירוץ הנשיאותי[172].

בשלהי אפריל 2019 דווח באמצעי התקשורת כי ביידן צפוי להודיע על התמודדותו בבחירת המקדימות במפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020[173]. אף על פי שטרם הודיע באורח רשמי על התמודדותו, סקרי דעת קהל נערכו על אודות הצטרפותו למירוץ הנשיאותי ובכולם ניצב במקום הראשון כשאחריו ברני סנדרס[174]. ב-25 באפריל 2019 פרסם ביידן סרטון ברשתות החברתיות ובו הודיע באורח רשמי על כוונתו להתמודד בבחירות לנשיאות[175].

מסע הבחירות לנשיאות 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

עמדות ודעות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביידן, דצמבר 2017

אחת השיטות שבהן משתמשים חוקרי מדע המדינה כדי לאמוד את העמדות האידאולוגיות של פוליטיקאים היא להשוות בין הדירוגים השנתיים של הארגון "אמריקאים לפעולה דמוקרטית" ("Americans for Democratic Action") לדירוגי "האיחוד השמרני האמריקאי" ("American Conservative Union"). ביידן זכה לציון של 72% ליברלי מארגון האמריקאים לפעולה דמוקרטית עד 2004, בעוד שהאיחוד השמרני האמריקאי העניק לביידן את הציון 13% שמרני עד 2008[176]. במדד אחר, ביידן זכה לציון ליברלי ממוצע של 77.5%, על פי ניתוח של נשיונל ג'ורנל (אנ'), אשר מיקם אותו מבחינה אידאולוגית בצד המרכזי של חברי הסנאט של ארצות הברית הדמוקרטיים[177]. ספר הייעץ "The Almanac of American Politics" מעריך את ההצבעות בקונגרס כליברליות או שמרניות על הקשת הפוליטית, בשלושה תחומים: חברה, כלכלה ומדיניות חוץ. בין השנים 2005–2006, הדירוג הממוצע של ביידן היה כדלקמן: הדירוג הכלכלי היה 80% ליברלי ו-13% שמרני, הדירוג החברתי היה 78% ליברלי ו-18% שמרני, ודירוג מדיניות החוץ היה 71% ליברלי ו-25% שמרני. הדירוג לא השתנה רבות במרוצת הזמן; דירוגו הליברלי באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 היה גם הוא בטווח של 70-80%.

קבוצות אינטרסים שונות העניקו לביידן ציונים או דירוגים בהתייחס להתאמה בין עמדותיו והצבעותיו בסנאט לעמדות ולאינטרסים של כל קבוצה. האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות העניק לו ציון חיים של 80%, וציון 91% בהתייחס לקונגרס ה-110 של ארצות הברית.

ביידן מתנגד לקידוח ימי של נפט בשמורת הטבע הארקטית הלאומית ותומך במימון ממשלתי כדי למצוא מקורות אנרגיה חדשים. ביידן מאמין שיש לפעול נגד התחממות כדור הארץ. הוא נתן את חסותו להחלטת הסנאט האמריקאי הקוראת לארצות הברית להיות חלק משיחות האומות המאוחדות בדבר התחממות כדור הארץ ולחוק ההתחממות העולמית והפחתת הזיהום פרי חקיקתם של ברברה בוקסר וברני סנדרס, החוק הסביבתני המחמיר ביותר שהוצע בסנאט של ארצות הברית[178]. ביידן תומך בנישואים חד-מיניים, וב-2006 העניק לו הקמפיין לזכויות אדם ציון של 78%. ביידן הצביע בעד הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה.

ביידן, ישראל והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגן הנשיא ביידן משוחח עם נשיא מדינת ישראל שמעון פרס במשכן הנשיא, 13 בינואר 2014
סגן הנשיא ביידן משוחח עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בבית אגיון, 13 בינואר 2014
ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים, 9 במרץ 2016

ביידן הביע הצהרות נחרצות לגבי ישראל, באומרו לערוץ הטלוויזיה היהודית "שלום TV" כי "אני ציוני" וכי "ציוני לא חייב להיות יהודי", כשהוא ממשיך לספר באותו ראיון על אשת בנו, יהודייה שומרת מצוות ועל פגישותיו עם גולדה מאיר כסנאטור צעיר. אולם, יש המציינים את החלשות אהדתו כלפי ישראל, בעיקר מאז תחילת מלחמת עיראק וקריאתו כי על "ארצות הברית לגלות מדיניות מאוזנת יותר במזרח התיכון"[179][180]. במהלך הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, דיווח גיל תמרי מערוץ 10, כי על אף הצהרותיו האוהדות, היסטוריית ההצבעות שלו בסנאט מצביעה על מיעוט הצבעות לטובת ישראל[181]. מנגד, בעיתון ג'רוזלם פוסט נטען כי לביידן היסטוריית הצבעות מעולה עבור ישראל, חרף התנגדותו לבנייה ישראלית בשטחי יהודה ושומרון[182].

הוא נחשב לאוהד של מדינת ישראל ורואה את ישראל כבעלת ברית אסטרטגית חשובה במזרח התיכון. באוקטובר 2008 הצהיר ביידן כאשר נועד עם מצביעים יהודים בפלורידה, מדינה חשובה מבחינה אלקטורלית, כי "ככל שאמריקה חזקה יותר, כך ישראל בטוחה יותר"[183]. בנאום שנשא בפני כמה מאות יהודים אמריקאים מבוגרים בקהילה גמלאית בפלורידה, הדגיש ביידן כי הוא וברק אובמה תומכים מאוד בישראל. ביידן אמר: "אני יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. אני נותן לכם את המילה שלי: לא הייתי מוותר על התפקיד הזה כדי להיות סגן הנשיא של ברק אובמה אם לא הייתי בטוח בבטני, בלבי, ובראשי שהשקפת העולם של אובמה לגבי ישראל תואמת להשקפת עולמי". באותו מפגש הוא הבטיח "להפוך את ישראל לבטוחה יותר". ביידן מתח ביקורת גם על נשיאותו של ג'ורג' ווקר בוש, וציין כי "על פי כל עובדה אובייקטיבית, ישראל פחות בטוחה כיום מאשר לפני שמונה שנים"[184].

במהלך שיחת ועידה עם אנשי התקשורת היהודית ב-3 בספטמבר 2008, התייחס ביידן לתקיפה פוטנציאלית של צבא ההגנה לישראל על מתקני הגרעין של איראן באומרו כי "אין זו שאלה עבורנו לומר לישראלים מה הם יכולים ומה אינם יכולים לעשות. יש לי אמונה בדמוקרטיה של ישראל, והם יגיעו להחלטה הנכונה. עם זאת, ביידן הצהיר כי יש לעשות מאמצים דיפלומטיים נוספים כדי למנוע את הצורך בפעולה צבאית. בספטמבר 2008, ביידן דיבר בוועידת וושינגטון של המועצה היהודית הדמוקרטית הלאומית. לדברי ביידן, "במשך 35 שנים מהקריירה שלי עסקתי בנושאים הקשורים לישראל. התמיכה שלי בישראל מתחילה בבטן, הולכת אל הלב שלי ומסתיימת בראשי". ביידן הכחיש בתוקף טענה של קואליציית היהודים הרפובליקנים לפיה ניסה פעם להפסיק את סיוע החוץ לישראל.

במהלך העימות הבחירות שנערך בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008 בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא, ביידן ושרה פיילין, אמר ביידן כי "אף אחד בסנאט של ארצות הברית לא היה חבר טוב יותר לישראל מאשר ג'ו ביידן, לעולם לא הייתי חובר לאובמה אם לא הייתי בטוח לחלוטין שברק אובמה שותף לתשוקה שלי"[185]. בנובמבר 2010 היה ביידן הנואם המרכזי בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, שם הצהיר כי "ממשל אובמה יעמוד לצד ישראל. זה האינטרס האישי שלנו, מעבר לכך שהוא צורך מוסרי מוחלט". הוא גם חידש את תמיכתו בשיחות השלום עם הרשות הפלסטינית ואמר כי "אין תחליף למשא ומתן ישיר, פנים אל פנים, שיוביל בסופו של דבר לשתי מדינות לשני עמים - מדינת ישראל היהודית ומדינת פלסטין העצמאית. זוהי הדרך היחידה להביא לידי גמר את המרדף בן עשרות השנים אחר ביטחון העם הישראלי, והדרך היחידה למימוש השאיפה הלגיטימית של הפלסטינים להגדרה עצמית".

בינואר 2014 היה נציג ארצות הברית בהלוויתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון[186]. בהלוויה ספד ביידן לשרון: "כשמדינה קרובה כמו ישראל מאבדת אדם כמו רה"מ שרון, אין התחושה כמו אובדן של מנהיג – אלא כמו מוות בתוך המשפחה[187]. הוא שינה את הנסיבות שבהן ישראל אינה יותר בסיכון גאוגרפי, אלא עומדת בזכות עצמה, בכוח יוצא מן הכלל"[188]. לאחר ההלוויה נועד ביידן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם נשיא המדינה שמעון פרס.

ב-17 בספטמבר 2014 חולל ביידן סערה לאחר שהתבטא תוך שימוש בכינוי גנאי סטריאוטיפי לדמותו של היהודי המלווה בריבית. בוועידה לציון 40 שנה לארגון משפטנים אמריקאי, הזכיר ביידן את שירותו הצבאי של בנו בעיראק וסיפר כי היו לבנו חברים בצבא שנאלצו להתמודד במהלך ימי לחימתם גם עם בעיות משפטיות וכלכליות באמריקה. בהתייחסו לסיפורי בנו על חבריו שנקלעו לבעיות של חובות ועיקולים, אמר ביידן: "ה'שיילוקים' האלה ניצלו את החיילים האלה כששירתו מעבר לים"[189]. במחזה "הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר מהמאה ה-16, שיילוק הוא יהודי מלווה בריבית שמאלץ את הסוחר אנטוניו לשלם את חובותיו בבשרו. הדמות של שיילוק מייצגת במאות השנים האחרונות סטריאוטיפ אנטישמי[190].

במרץ 2015 החליט ביידן להיפגש עם יושב ראש האופוזיציה והמחנה הציוני יצחק הרצוג[191] ולהחרים את נאום בנימין נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית[192]. ב-9 במרץ 2016 הגיע ביידן לביקור בירושלים, שם נפגש עם נתניהו ועם הנשיא ראובן ריבלין[193]. כמו כן, הוא מתח ביקורת על כך שאבו מאזן לא גינה את הפיגועים שאירעו בישראל במהלך ביקורו[194]. בפגישה עם ריבלין אמר ביידן כי מיגור הטרור הפלסטיני לא ייפסק רק באמצעות כוח הזרוע וקרא לפתירת הסכסוך בשיחות שלום[195]. באפריל אותה השנה, בנאום שנשא בפני ג'יי סטריט, אמר כי קיים תסכול רב בוושינגטון על רקע הקיפאון המתמשך בשיחות השלום בין ישראל והפלסטינים[196].

ב-10 בנובמבר 2016 נשא ביידן דברים בארוחת ערב של הקונגרס היהודי העולמי לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו באותו החודש. הוא התייחס בנאומו לעתיד יחסי ארצות הברית-ישראל במהלך נשיאות טראמפ, ואמר כי לא תהא "הפחתה בתמיכה [האמריקאית בישראל]" בממשל הבא[197]. בשלהי דצמבר 2016 הכחיש ביידן את הידיעות לפיהן שידל מנהיגי מדינות זרים להצביע בעד החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם. העובדה שארצות הברית לא הטילה וטו על ההחלטה, שקבעה שההתנחלויות הישראליות בשטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים אינן חוקיות, נתפסה כביטוי לשפל ביחסי ארצות הברית-ישראל[198]. לדבריו של פקיד בכיר פרו-ישראלי העובד עם גורמים שונים בקונגרס של ארצות הברית, ביידן שידל את נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו ואת ראש ממשלת אוקראינה וולודימיר גרויסמן להצביע בעד ההחלטה[199]. לעומת זאת, ביידן צפה כי הימנעות אמריקאית מלהטיל וטו או מלהתנגד להחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם תוביל לתגובה חריפה הן מצד הקונגרס והן מצד המערכת הפוליטית בישראל[200].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של סגן הנשיא ביידן
  • Michael Barone and Richard E. Cohen, The Almanac of American Politics, Washington: National Journal, 2008, ISBN 0-89234-116-5
  • Ethan Bronner, Battle for Justice: How the Bork Nomination Shook America, W. W. Norton & Company, 1989, ISBN 0-393-02690-6
  • Jack Germond and Jules Witcover, Whose Broad Stripes and Bright Stars? The Trivial Pursuit of the Presidency 1988, Warner Books, 1989, ISBN 0-446-51424-1
  • John Heilemann and Mark Halperin, Game Change: Obama and the Clintons, McCain and Palin, and the Race of a Lifetime, New York: HarperCollins, 2010, ISBN 0-06-173363-6
  • Jane Mayer and Jill Abramson, Strange Justice: The Selling of Clarence Thomas, Houghton Mifflin, 1994, ISBN 0-395-63318-4
  • Charles Moritz, Current Biography Yearbook 1987, New York: H. W. Wilson Company, 1987
  • Paul Taylor, See How They Run: Electing the President in an Age of Mediaocracy, Alfred A. Knopf, 1990, ISBN 0-394-57059-6
  • Jules Witcover, Joe Biden: A Life of Trial and Redemption, New York City: William Morrow, 2010, ISBN 0-06-179198-9
  • Richard Wolffe, Renegade: The Making of a President, New York: Crown Publishers, 2009, ISBN 0-307-46312-5

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביידן טען לפחות בשתי הזדמנויות כי נהג המשאית היה נתון תחת השפעת אלכוהול, אולם לא היה זה המקרה[16].
  2. ^ בסנאט של ארצות הברית, "חבר בכיר" (Ranking member) הוא החבר הבכיר ביותר בוועדה קבועה של הקונגרס מטעם מפלגת המיעוט. בוועדות רבות מכהן החבר הבכיר, יחד עם יושב ראש הוועדה, כחבר בכל ועדות המשנה של הוועדה. כאשר מפלגת המיעוט נוטלת את הרוב באחד מבתי הקונגרס ממפלגת הרוב לאחר בחירות אמצע הכהונה, החבר הבכיר עשוי - אם כי לא תמיד - להתמנות ליושב ראש הוועדה.
  3. ^ בסנאט של ארצות הברית, לכל מדינה שני נציגים: האחד בכיר (senior senator) והשני זוטר (junior senator). בזכות מערכת החטיבות בסנאט של ארצות הברית (אנ'), לא יכול להיווצר מצב בו שני סנאטורים המייצגים מדינה כלשהי הם זוטרים או בכירים.
  4. ^ ביידן בחר שלא להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992 בין היתר משום שהצביע נגד ההחלטה שהותירה לממשלת ארצות הברית לפתוח במלחמת המפרץ. הוא שקל להצטרף אל המירוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004, אולם באוגוסט 2003 בחר שלא להצטרף למירוץ, ואמר שאין לו מספיק זמן וכל ניסיון להצטרף יגזול ממנו זמן רב ויקר[61]. בשלהי 2004, עלה שמו של ביידן כמועמד פוטנציאלי לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בממשלו של ג'ון קרי אם וכאשר היה נבחר[62].
  5. ^ בלשנים ופרשנים פוליטיים אחדים טענו כי התמלול הנכון של האמירה כולל פסיק אחרי המילה "אפרו-אמריקאי", אשר לטענת אחד מהם "תשנה באופן משמעותי את המשמעות (ואת מידת העלבון) של ההערה של ביידן"[69].
  6. ^ ביידן העריץ את מקיין הן מבחינה פוליטית והן באורח אישי; במאי 2004 הוא דחק במקיין להציע את מועמדותו לסגן נשיא ארצות הברית כעמיתו למירוץ של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ון קרי, ואמר כי כרטיס נשיאותי בין-מפלגתי יסייע בשיפור "השסע האכזר" בפוליטיקה של ארצות הברית[86].
  7. ^ ביידן היה האדם הרביעי להתמודד הן לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית והן לבחירה חוזרת לסנאט של ארצות הברית, אחרי לינדון ג'ונסון, לויד בנטסן וג'ו ליברמן, והשני מאז ג'ונסון שזכה בשתי הבחירות בהן התמודד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רנדל צ'ייס, Vice President Biden's Mother, Jean, Dies at 92, באתר WITN-TV‏, 9 בינואר 2010 (באנגלית)
  2. ^ Joseph Biden Sr. died in 86, באתר בולטימור סאן, 3 בספטמבר 2002 (באנגלית)
  3. ^ Number two Biden has a history over Irish debate, באתר בלפסט טלגרף, 9 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  4. ^ מייגן סמולניאק, Joey From Scranton – Vice President Biden’s Irish Roots, באתר איריש אמריקה, אפריל-מאי 2013 (באנגלית)
  5. ^ Vice President Joe Biden Discusses American Innovation, באתר Lafayette College‏, 3 במאי 2012 (באנגלית)
  6. ^ בוריס קרוצניוק, Remembering his roots, באתר Wayback Machine‏, 24 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  7. ^ מייקל רובינקם, Biden's Scranton childhood left lasting impression, באתר פוקס ניוז, 27 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  8. ^ A timeline of U.S. Sen. Joe Biden's life and career, מאורכב מתוך אתר סן פרנסיסקו כרוניקל, 23 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  9. ^ קרל פ. לאובסדרוף, Lifelong ambition led Joe Biden to Senate, White House aspirations, מאורכב ב-Wayback Machine מתוך אתר דאלאס מורנינג ניוז, 23 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  10. ^ יוג'ין ג'וזף דיון, Biden Admits Errors and Criticizes Latest Report, באתר ניו יורק טיימס, 22 בספטמבר 1987 (באנגלית)
  11. ^ דייוויד גרינברג, The Write Stuff?, באתר סלייט, 25 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  12. ^ ג'ו ביידן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
  13. ^ רנדל צ'ייס, Biden got 5 draft deferments during Nam, as did Cheney, באתר ניוזדיי, 1 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  14. ^ מארק ליבוביץ', Riding the Rails With Amtrak Joe, באתר ניו יורק טיימס, 16 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  15. ^ ראיין דה אגוסטינו, Things My Father Taught Me: An Interview with Joe and Hunter Biden, באתר Popular Mechanics‏, 19 במאי 2016 (באנגלית)
  16. ^ A Senator's Past: The Biden Car Crash, באתר Wayback Machine (מאורכב מתוך אתר Inside Edition)‏, 27 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  17. ^ בוב אור, Driver In Biden Crash Wanted Name Cleared, באתר CBS‏, 24 במרץ 2009 (באנגלית)
  18. ^ קארל המילטון, Daughter of man in ’72 Biden crash seeks apology from widowed Senator, באתר Newark Post‏, 30 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  19. ^ Oath Solemn, באתר Spokane Daily Chronicle‏, 6 בינואר 1973 (באנגלית)
  20. ^ רוברט בירד ווונדי וולף, Senate, 1789-1989: Historical Statistics, 1789-1992, Volume 4, משרד ההדפסות הממשלתי, 1993, עמ' 285 (באנגלית)
  21. ^ On Becoming Joe Biden, באתר NPR‏, 1 באוגוסט 2007 (באנגלית)
  22. ^ רן דגוני, ‏בו ביידן, בנו של סגן נשיא ארה"ב, מת בגיל 46 מסרטן, באתר גלובס, 31 במאי 2015
  23. ^ יצחק בן-חורין, עוד טרגדיה לג'ו ביידן: בנו מת בגיל 46, באתר ynet, 31 במאי 2015
  24. ^ 200 הפנים אל העתיד, באתר מגזין טיים, 15 ביולי 1974 (באנגלית)
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 מייקל ר. גורדון, In Biden, Obama chooses a foreign policy adherent of diplomacy before force, באתר ניו יורק טיימס, 24 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  26. ^ יוג'ין ג'וזף דיון, Biden Joins Campaign for the Presidency, באתר ניו יורק טיימס, 10 ביוני 1987 (באנגלית)
  27. ^ רובין טומר, Biden, Once the Field's Hot Democrat, Is Being Overtaken by Cooler Rivals, באתר ניו יורק טיימס, 31 באוגוסט 1987 (באנגלית)
  28. ^ מורין דוד, Biden's Debate Finale: An Echo From Abroad, באתר ניו יורק טיימס, 12 בספטמבר 1987 (באנגלית)
  29. ^ ג'יימס ריזן ורוברט שוגאן, Differing Versions Cited on Source of Passages : Biden Facing New Flap Over Speeches, באתר לוס אנג'לס טיימס, 16 בספטמבר 1987 (באנגלית)
  30. ^ יוג'ין ג'וזף דיון, Biden Withdraws Bid for President in Wake of Furor, באתר ניו יורק טיימס, 24 בספטמבר 1987 (באנגלית)
  31. ^ AP‏, Professional Board Clears Biden In Two Allegations of Plagiarism, באתר ניו יורק טיימס, 29 במאי 1989 (באנגלית)
  32. ^ לינדה גרינהאוס, Washington Talk: The Bork Hearings; For Biden: Epoch of Belief, Epoch of Incredulity, באתר ניו יורק טיימס, 8 באוקטובר 1987 (באנגלית)
  33. ^ Senate's Roll-Call On the Bork Vote, באתר ניו יורק טיימס, 24 באוקטובר 1987 (באנגלית)
  34. ^ דייוויד וון דרהל, Let There Be Joe, באתר מגזין טיים, 10 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  35. ^ ג'ן קרופורד גרינברג, Clarence Thomas: A Silent Justice Speaks Out, באתר ABC‏, 30 בספטמבר 2007 (באנגלית)
  36. ^ מייקל שרר, The Next Gun Fight, באתר מגזין טיים, 28 בינואר 2013 (באנגלית)
  37. ^ דנה באש, Senate votes to allow compensation for terror victims, re-authorizes Violence Against Women Act, באתר CNN‏, 11 באוקטובר 2000 (באנגלית)
  38. ^ Domestic Violence, באתר הרשמי של הסנאטור ביידן (באנגלית)
  39. ^ נועם ל. לוי ופול ריצ'טר, On foreign policy, he's willing to go his own way, באתר לוס אנג'לס טיימס, 24 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  40. ^ גלן קסלר, Meetings with Foreign Leaders? Biden's Been There, Done That, באתר וושינגטון פוסט, 23 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  41. ^ גלן קסלר, Biden Played Less Than Key Role in Bosnia Legislation, באתר וושינגטון פוסט, 7 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  42. ^ מייקל קרולי, HawkDown, באתר ניו ריפבליק, 24 בספטמבר 2009 (באנגלית)
  43. ^ אליזבת' הולמס, Biden, McCain Have a Friendship -- and More -- in Common, באתר וול סטריט ג'ורנל, 25 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  44. ^ טום שנקר, Divided They Stand, but on Graves, באתר ניו יורק טיימס, 19 באוגוסט 2007 (באנגלית)
  45. ^ ג'יימס טראוב, After Cheney, באתר ניו יורק טיימס מגזין, 24 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  46. ^ נד פארקר וראהים סלמאן, U.S. vote unites Iraqis in anger, באתר לוס אנג'לס טיימס, 1 באוקטובר 2007 (באנגלית)
  47. ^ קרייג ס. סמית', For a Critic, Libya's Nascent Openness Doesn't Apply, באתר ניו יורק טיימס, 27 בדצמבר 2004 (באנגלית)
  48. ^ שחר אילןבוש בכנסת: שנית מצדה לא תיפול, באתר הארץ, 16 במאי 2008
  49. ^ ננסי דויל פאלמר, Joe Biden: “Everyone Calls Me Joe”, באתר וילימנגטוניאן, 1 בפברואר 2009 (באנגלית)
  50. ^ Vice President Biden Gets Wilmington Amtrak Station Named For Him, באתר הפינגטון פוסט, 19 במרץ 2011 (באנגלית)
  51. ^ ג'ון מ. ברודר, Biden’s Record on Race Is Scuffed by 3 Episodes, באתר ניו יורק טיימס, 17 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  52. ^ Faculty: Joseph R. Biden, Jr, באתר בית הספר למשפטים של אוניברסיטת וידנר (באנגלית)
  53. ^ קתלין א. קרי, For Widener Law students, a teacher aims high, מאורכב מאתר Delaware County Daily Times‏, 27 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  54. ^ ג'ון מ. ברודר, Biden Releases Tax Returns, in Part to Pressure Rivals, באתר ניו יורק טיימס, 3 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  55. ^ THE SITUATION ROOM, באתר CNN‏, 12 בינואר 2006 (באנגלית)
  56. ^ ג'ייק טאפר, A Biden Problem: Foot in Mouth, באתר ABC‏, 31 בינואר 2007 (באנגלית)
  57. ^ קתרין ק. סילי, Senate Struggles to Pay Attention to the Remapping of NATO, באתר ניו יורק טיימס, 19 במרץ 1998 (באנגלית)
  58. ^ בן סמית', Biden, enemy of the prepared remarks, באתר פוליטיקו, 2 בדצמבר 2008 (באנגלית)
  59. ^ מארק הלפרין, Halperin on Biden: Pros and Cons, באתר מגזין טיים, 23 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  60. ^ מארק לבוביץ', Meanwhile, the Other No. 2 Keeps On Punching, באתר ניו יורק טיימס, 19 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  61. ^ Sen. Biden not running for president, באתר CNN‏, 12 באוגוסט 2003 (באנגלית)
  62. ^ ג'רארד בייקר, Kerry to opt for the senator who copied Kinnock, באתר הטיימס, 29 באוקטובר 2004 (באנגלית)
  63. ^ 63.0 63.1 יצחק בן-חורין, סנאטור ביידן הכריז על מועמדות - והרס את סיכוייו, באתר ynet, 1 בפברואר 2007
  64. ^ אלכס קופלמן, The "best Biden" for president?, באתר Wayback Machine (מאורכב מתוך אתר "סאלון", 8 בינואר 2007) (באנגלית)
  65. ^ Biden says he wouldn't be secretary of state, מתוך גיליון העיתון Milwaukee Journal Sentinel‏, 30 בנובמבר 2007 (באנגלית)
  66. ^ TRANSCRIPT: The Democratic Debate, באתר ABC‏, 19 באוגוסט 2007 (באנגלית)
  67. ^ ג'ולי פארל, 'A noun, a verb and 9/11', באתר Wayback Machine (מאורכב מתוך אתר קונקורד מוניטור), 1 בנובמבר 2007 (באנגלית)
  68. ^ עידן דורנר‏, ג'ו ביידן ממשיך לפלוט סודות מדינה, באתר וואלה! NEWS‏, 18 במאי 2009
  69. ^ מארק ליברמן, Language Log: Biden's Comma, באתר Language Log‏, 1 בפברואר 2007 (באנגלית)
  70. ^ כריסטין לים, Top 10 Campaign Gaffes for 2007, באתר מגזין טיים, 9 בדצמבר 2007 (באנגלית)
  71. ^ ג'ניפר הור, Biden's Comments Ruffle Feathers, באתר CBS‏, 7 ביולי 2006 (באנגלית)
  72. ^ ראיין ליזה, Biden’s Brief, באתר ניו יורקר, 20 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  73. ^ ג'ין קומינגס, 'The skunk at the family picnic', באתר פוליטיקו, 16 בספטמבר 2009 (באנגלית)
  74. ^ אלכסנדר מוני, Biden: I'd say yes to being VP, באתר CNN‏, 23 ביוני 2008 (באנגלית)
  75. ^ נטשה מוזגוביהאובמה: ג'ו ביידן יהיה סגן נשיא גדול, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2008
  76. ^ נטשה מוזגוביהמי הוא ג'ו ביידן, סגן הנשיא המיועד של אובמה?, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2008
  77. ^ ג'ף זלני ואדם נגורני, Obama Chooses Biden as Running Mate, באתר ניו יורק טיימס, 23 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  78. ^ יוג'ין ג'וזף דיון, Tramps Like Us: How Joe Biden will reassure working class voters and change the tenor of this week's convention, באתר ניו ריפבליק, 25 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  79. ^ אלן גארי, Democrats Formally Nominate Barack Obama for US Presidency, באתר ניוז-בלייז, 29 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  80. ^ מת'יו קולימן הופמן, Scranton Bishop Says He will Refuse Communion to Joseph Biden, באתר Life Site News‏, 2 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  81. ^ ג'ון הנרי וסטן, Biden’s Bishop Will not Permit Him, Even if Elected VP, to Speak at Catholic Schools, באתר קתוליק אקסצ'יינג', 28 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  82. ^ דייוויד קיקפטריק, Abortion Issue Again Dividing Catholic Votes, באתר ניו יורק טיימס, 16 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  83. ^ קייט פיליפס, As a Matter of Faith, Biden Says Life Begins at Conception, באתר ניו יורק טיימס, 7 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  84. ^ ג'ייק טייפר, Joe Who?, מאורכב מתוך אתר ABC‏, 14 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  85. ^ מארק יורוקביץ', Northern Exposure Still Dominates the News, באתר Pew Research Center‏, 15 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  86. ^ רויטרס, McCain urged to join Kerry ticket, מאורכב מתוך אתר MSNBC‏, 16 במאי 2004 (באנגלית)
  87. ^ יצחק בן-חורין, עימות המועמדים לסגני נשיא: הכלכלה במוקד, באתר ynet, 3 באוקטובר 2008
  88. ^ איתן גלבוע, עימות הסגנים: שרה פיילין לא קרסה, באתר ynet, 3 באוקטובר 2008
  89. ^ דן בלץ, וושינגטון פוסט, פיילין שוב אגרסיבית, ביידן סיפק את הניסיון, באתר nrg‏, 3 באוקטובר 2008
  90. ^ יצחק בן-חורין, אפקט פיילין: עימות הסגנים שבר שיא צפייה, באתר ynet, 4 באוקטובר 2008
  91. ^ סוכנות הידיעות הצרפתית, אובאמה על המשבר: האם פיילין שמעה חדשות?, באתר ynet, 3 באוקטובר 2008
  92. ^ סוכנויות הידיעות, ביידן ביטל אירועים בעקבות מות חמותו, באתר nrg‏, 6 באוקטובר 2008
  93. ^ ג'ון מ. ברודר, Hitting the Backroads, and Having Less to Say, באתר ניו יורק טיימס, 30 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  94. ^ ויקטוריה מקגריין, Where have you gone, Joe Biden?, באתר פוליטיקו, 3 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  95. ^ קארן טומולטי, Hidin' Biden: Reining In a Voluble No. 2, באתר מגזין טיים, 29 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  96. ^ מארק ליבוביץ', For a Blunt Biden, an Uneasy Supporting Role, באתר ניו יורק טיימס, 8 במאי 2012 (באנגלית)
  97. ^ יצחק בן-חורין, ארה"ב אמרה את דברה: אובאמה נבחר לנשיא, באתר ynet, 5 בנובמבר 2008
  98. ^ עופר קניג, הבחירות בארצות הברית: ברק אובמה, ובגדול, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 5 בנובמבר 2008
  99. ^ רנדל צ'ייז, Biden wages 2 campaigns at once, באתר פוקס ניוז, 24 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  100. ^ ברני בקר, Biden and Clinton Say Goodbye to Senate, באתר ניו יורק טיימס, 15 בינואר 2009 (באנגלית)
  101. ^ אלכסנדר מקיורדט, Biden talks transition, says McCain's 'still my friend', באתר CNN‏, 6 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  102. ^ 'Secret' Obama code name revealed, באתר BBC‏, 13 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  103. ^ סטיב הולנד, Biden picks former Gore aide as chief of staff, באתר רויטרס, 13 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  104. ^ מייקל קלדרון, Carney joins Biden team, באתר פוליטיקו, 15 בדצמבר 2008 (באנגלית)
  105. ^ קרול א. לי, Biden to shrink VP role — big time, באתר פוליטיקו, 14 בדצמבר 2008 (באנגלית)
  106. ^ Biden says he'll be different vice president, באתר CNN‏, 22 בדצמבר 2008 (באנגלית)
  107. ^ ג'וש לבס ואד הורניק, What Obama promised Biden, באתר CNN‏, 21 בדצמבר 2008 (באנגלית)
  108. ^ קרול א. לי, 'Senator' Biden's trip raises concerns, באתר פוליטיקו, 6 בינואר 2009 (באנגלית)
  109. ^ Think you know your election trivia?, באתר CNN‏, 3 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  110. ^ [ניקול גוואדיאנו, VP's home awaits if Biden chooses, באתר דלאוור אונליין, 8 בנובמבר 2008 (באנגלית)
  111. ^ סוכנות הידיעות האמריקאית, In culminating moment, Biden is vice president, באתר אורגון לייב, 20 בינואר 2009 (באנגלית)
  112. ^ מארק לבוביץ', Speaking Freely, Biden Finds Influential Role, באתר ניו יורק טיימס, 28 במרץ 2009 (באנגלית)
  113. ^ קרול א. לי, Biden worked on Specter '100 days', באתר פוליטיקו, 28 באפריל 2009 (באנגלית)
  114. ^ סוכנויות הידיעותסגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, נחת בעיראק לביקור פתע, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2009
  115. ^ סוכנויות הידיעות, ביידן לממשלה בעיראק: פתרו את הבעיות בינכם, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2011
  116. ^ מייקל שרר, What Happened to the Stimulus?, באתר מגזין טיים, 1 ביולי 2009 (באנגלית)
  117. ^ קארן טרייברס, 'Sheriff Joe' Biden Touts Recovery Act Success – and Hands Over His Badge, באתר ABC‏, 17 בפברואר 2011 (באנגלית)
  118. ^ ביידן לחש על אוזנו של אובמה: "זה ביג פאקינג דיל", באתר של "רשת 13", 24 במרץ 2010 (במקור, מאתר "nana10")
  119. ^ הולי ביילי, JOE BIDEN, WHITE HOUSE TRUTH TELLER, באתר ניוזוויק, 10 באוקטובר 2009 (באנגלית)
  120. ^ הלן קופר, As the Ground Shifts, Biden Plays a Bigger Role, באתר ניו יורק טיימס, 11 בדצמבר 2010 (באנגלית)
  121. ^ שאריל גיי סטולברג, Vice President Tries to Energize Democrats, באתר ניו יורק טיימס, 12 באוקטובר 2010 (באנגלית)
  122. ^ ג'ונתן מרטין, Book Details Obama Aides’ Talks About Replacing Biden on 2012 Ticket, באתר ניו יורק טיימס, 31 באוקטובר 2013 (באנגלית)
  123. ^ ג'ונתן אלן, W.H.: Obama never considered dropping Joe Biden, מאורכב מתוך אתר פוליטיקו, 1 בנובמבר 2013 (באנגלית)
  124. ^ קריסטי פרסונס, Biden 'comfortable' with equal rights for gays who wed, באתר לוס אנג'לס טיימס, 6 במאי 2012 (באנגלית)
  125. ^ סוכנויות הידיעות, הנשיא אובמה: תומך בנישואים חד מיניים, באתר nrg‏, 9 במאי 2012
  126. ^ Biden apologizes to Obama for marriage controversy, אתר CNN‏, 10 במאי 2012 (באנגלית)
  127. ^ AP‏, AP source: Biden apologizes to Obama over comments, באתר פוקס ניוז, 10 במאי 2012 (באנגלית)
  128. ^ אלייז סיגל, Beau Biden Speech Kicks Of Motion To Nominate Father Joe Biden For Vice President, באתר הפינגטון פוסט, 6 בספטמבר 2012 (באנגלית)
  129. ^ Martha Raddatz to Moderate VP Debate, באתר ABC‏, 13 באוגוסט 2012 (באנגלית)
  130. ^ נייט סילבר, In Polls, Biden Gets a Hold, באתר ניו יורק טיימס, 12 באוקטובר 2012 (באנגלית)
  131. ^ סרטונים Biden to Ryan: 'That's a Bunch of Malarkey', קטע מתוך עימות המועמדים לתפקיד סגן הנשיא, 11 באוקטובר 2012, באתר יוטיוב
  132. ^ יעל אבן-אור‏, העקיצות ההדדיות בעימות הסגנים: "גיבוב שטויות", באתר וואלה! NEWS‏, 12 באוקטובר 2012
  133. ^ יצחק בן-חורין, עידוד לאובמה: ביידן עצר את הסחף, תיקו בעימות, באתר ynet, 12 באוקטובר 2012
  134. ^ לוסי מדיסון, Who won the VP debate? Why the polls were so different, באתר CBS‏, 12 באוקטובר 2012 (באנגלית)
  135. ^ יצחק בן-חורין, אמריקה בחרה - ברק אובמה לכהונה שנייה, באתר ynet, 7 בנובמבר 2012
  136. ^ רוברטה רמפטון, Vice President Biden sworn in to office for second term, באתר רויטרס, 20 בינואר 2013 (באנגלית)
  137. ^ רויטרס‏, אובמה על הטבח: נגבש רפורמה בחוקי הנשק עד ינואר, באתר וואלה! NEWS‏, 22 בדצמבר 2012
  138. ^ ג'ונתן ויצמן, Senate Blocks Drive for Gun Control, באתר ניו יורק טיימס, 17 באפריל 2013 (באנגלית)
  139. ^ רויטרס‏, דיווח: ארה"ב תקים מאגר לאומי לפיקוח על כלי נשק, באתר וואלה! NEWS‏, 6 בינואר 2013
  140. ^ רויטרס‏, הסנאט אישר את הפשרה למניעת נפילה מ"המצוק הפיסקלי", באתר וואלה! NEWS‏, 1 בינואר 2013
  141. ^ ניקול גוואדינו, Biden mostly out of sight as shutdown drags on, באתר USA Today‏, 13 באוקטובר 2013 (באנגלית)
  142. ^ משרד דובר הבית הלבן, Memorandum -- Establishing a White House Task Force to Protect Students from Sexual Assault, באתר הבית הלבן, 22 בינואר 2014 (באנגלית)
  143. ^ דניאל וייט, Joe Biden to Stanford Sexual Assault Victim: 'A Lot of People Failed You', באתר מגזין טיים, 9 ביוני 2016 (באנגלית)
  144. ^ UAE surprised at US Vice President Joe Biden's remarks, asks for clarification, באתר אקונומיק טיימס, 5 באוקטובר 2014 (באנגלית)
  145. ^ צ'לסי ג'. קרטר, Vice President Joe Biden apologizes to Turkey, UAE, באתר CNN‏, 6 באוקטובר 2015 (באנגלית)
  146. ^ ‏מערכת NEXTER, ‏50 גוונים של קריפ: הרשת לועגת לחרמנות של ג'ו ביידן, באתר ‏mako‏‏, ‏18 בפברואר 2015‏
  147. ^ "הסגן הסוטה": ארה"ב סוערת בגלל הידיים של ג'ו ביידן, באתר גלובס, 19 בפברואר 2015
  148. ^ סגן הנשיא ביידן התקרב מדי לאשתו של שר ההגנה, ועורר מהומה בארצות הברית, באתר הארץ, 19 בפברואר 2015
  149. ^ אוריה כנף‏, מול כל האומה: סגן הנשיא שלח ידיים - אשת השר התחלחלה. צפו, באתר וואלה! NEWS‏, 18 בפברואר 2015
  150. ^ דנאל לושי, אלמונים ירו בקרבת ביתו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן – ונמלטו, באתר החדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 18 בפברואר 2015
  151. ^ בו ביידן, בנו של סגן נשיא ארה"ב, מת מסרטן בגיל 46, באתר וואלה! NEWS‏, 31 במאי 2015
  152. ^ רויטרסבנו של סגן נשיא ארה"ב, בו ביידן, מת מסרטן, באתר הארץ, 31 במאי 2015
  153. ^ בישראל מנחמים את ביידן: "מורשתו של בו היא דוגמא בולטת לפטריוטיזם ומדינאות", באתר החדשות 13 (לשעבר ערוץ עשר), 31 במאי 2015
  154. ^ ארה"ב מתרגשת: בנו הקטן של ביידן מנהל רומן עם אלמנת אחיו, באתר ynet, 2 במרץ 2017
  155. ^ הגרדיאןסגן הנשיא ביידן קיבל מאובמה את מדליית החירות - והתייפח מהתרגשות, באתר הארץ, 12 בינואר 2017
  156. ^ AP, בדמעות: ביידן קיבל במפתיע את מדליית החירות, באתר ynet, 13 בינואר 2017
  157. ^ יצחק בן-חורין, ביידן שוקל להתמודד לנשיאות ארה"ב, באתר ynet, 2 באוגוסט 2015
  158. ^ יצחק בן-חורין, רשת "פוקס": ג'ו ביידן החליט לרוץ לנשיאות, באתר ynet, 19 באוקטובר 2015
  159. ^ AP‏‏, ארצות הברית: סגן הנשיא ג'ו ביידן הכריז שלא יתמודד לנשיאות, באתר וואלה! NEWS‏, 22 באוקטובר 2015
  160. ^ סופיה רוזנבאום, Biden has made peace with not running for president, באתר ניו יורק טיימס, 11 במאי 2016 (באנגלית)
  161. ^ פיטר בייקר ומגי הברמן, Joe Biden Skips Thanksgiving in Nantucket; Meets With Martin O'Malley, באתר ניו יורק טיימס, 24 בנובמבר 2015 (באנגלית)
  162. ^ סוכניות הידיעות‏, הנשיא אובמה הודיע רשמית על תמיכתו בקלינטון: "אני איתה", באתר וואלה! NEWS‏, 10 ביוני 2016
  163. ^ סוכנויות הידיעות‏, ביידן: מדיניות החוץ של טראמפ "תעורר גל אנטי-אמריקני", באתר וואלה! NEWS‏, 20 ביוני 2016
  164. ^ סוזן קלארק, Vice President Joe Biden: ‘Moral’ Sanders Supporters ‘Can’t Vote for Trump’, באתר ABC‏, 27 ביולי 2016 (באנגלית)
  165. ^ ג'רמי ברקה, Here's what Joe Biden will do after 8 years as vice president, באתר Business Insider‏, 7 בפברואר 2017 (באנגלית)
  166. ^ טיילור לורנז, Biden to Trump: 'Grow up' and 'stop tweeting', באתר The Hill‏, 30 במרץ 2017 (באנגלית)
  167. ^ ג'ון וגנר, Biden knocks Trump for 'coddling' Saudi leaders after Khashoggi's disappearance, באתר לוס אנג'לס טיימס, 18 באוקטובר 2018 (באנגלית)
  168. ^ ארלטה סינז, Biden hopes Democrats don't impeach Trump right away, באתר CNN‏, 18 באוקטובר 2018 (באנגלית)
  169. ^ מארק עבאדי, Joe Biden floats a potential 2020 presidential run, באתר Business Insider‏, 6 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  170. ^ מייקל א. ממולי, Joe Biden wouldn't count out a 2020 run for president. But he was asked in an emotional moment, באתר לוס אנג'לס טיימס, 5 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  171. ^ קיידי לאנג, Joe Biden Discussed Running in 2020 With Stephen Colbert: 'Never Say Never', באתר מגזין טיים, 7 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  172. ^ מייגן נו, Quad City men launch super PAC to support Joe Biden, באתר WQAD‏, 10 בינואר 2018 (באנגלית)
  173. ^ רויטרס, ‏ג'ו ביידן צפוי להודיע השבוע על מועמדותו לנשיאות ארה"ב ב-2020, באתר מעריב השבוע, 23 באפריל 2019
  174. ^ רויטרס, ביידן יודיע על ריצה לנשיאות - ומוביל בסקרי הדמוקרטים, באתר ynet, 24 באפריל 2019
  175. ^ רויטרסג'ו ביידן הכריז על התמודדות בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2020, באתר הארץ, 25 באפריל 2019
  176. ^ האיגוד השמרני האמריקאי, 2008 U.S. Senate Votes, מאורכב בתוך אתר Wayback Machine‏, 30 במרץ 2009 (באנגלית)
  177. ^ Biden's Senate Vote Record, מאורכב מתוך אתר נשיונל ג'ורנל ב-Wayback Machine‏, 23 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  178. ^ A look at the environmental record of Joe Biden, Barack Obama’s running mate, באתר גריסט, 30 באוגוסט 2007 (באנגלית)
  179. ^ יצחק בן-חורין, סגנו של אובאמה בראיון מ-2007: אני ציוני, באתר ynet, 23 באוגוסט 2008
  180. ^ עומר כרמון, ברק אובאמה בחר סגן; יוסי ביילין מרוצה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 23 באוגוסט 2008
  181. ^ רקורד ההצבעות של ג'ו ביידן בסנאט, באתר on The Issues (באנגלית)
  182. ^ רון קמפיס ואריק פינגרהוט, JOE BIDEN AND THE JEWS, באתר ג'רוזלם פוסט, 25 באוגוסט 2008 (באנגלית)
  183. ^ סוכנויות הידיעותג'ו ביידן: ככל שאמריקה חזקה יותר, כך ישראל בטוחה יותר, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2008
  184. ^ עמי עדן, Biden in Florida, באתר סוכנות הידיעות היהודית, 3 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  185. ^ Transcript of Palin, Biden debate, באתר CNN‏, 2 באוקטובר 2008 (באנגלית)
  186. ^ אטילה שומפלבי, מביידן ועד פניוטופולוס: מי יגיע להלוויה?, באתר ynet, 12 בינואר 2014
  187. ^ מערכת ישראל היום, ‏ביידן ספד: "שרון עזב מוקדם מדי", באתר ישראל היום, 13 בינואר 2014
  188. ^ נועם (דבול) דביר, ביידן: בזכות שרון ישראל לא בסיכון גיאוגרפי, באתר ynet, 13 בינואר 2014
  189. ^ עמית ולדמן, ‏מה אמר סגן נשיא ארה"ב ביידן שעיצבן את היהודים?, באתר ‏mako‏‏, ‏17 בספטמבר 2014‏
  190. ^ שלמה זינגר, ‏סערה בארה"ב בעקבות ביטוי אנטישמי של סגן הנשיא ג'ו ביידן, באתר JDN‏, 14 בספטמבר 2018
  191. ^ איתמר אייכנר ומורן אזולאי, ביידן יחרים את נתניהו אבל פגש את הרצוג, באתר ynet, 7 בפברואר 2015
  192. ^ יצחק בן-חורין, מכה לנתניהו: סגן הנשיא ביידן יחרים את נאומו, באתר ynet, 7 בפברואר 2015
  193. ^ סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נחת בישראל לביקור בן יומיים, באתר הארץ, 8 במרץ 2016
  194. ^ ברק רבידביידן מתח ביקורת על עבאס שלא גינה את הפיגועים, באתר הארץ, 9 במרץ 2016
  195. ^ עמרי נחמיאס‏, ביידן לריבלין: "הטרור לא ייפסק רק בכוח הזרוע", באתר וואלה! NEWS‏, 9 במרץ 2016
  196. ^ רויטרס‏, ביידן: "קיים תסכול רב בארצות הברית מהממשלה הישראלית", באתר וואלה! NEWS‏, 19 באפריל 2016
  197. ^ אלי מאלוי, Biden: Trump administration will stand with Israel, באתר CNN‏, 10 בנובמבר 2016 (באנגלית)
  198. ^ אדם קרדו, Biden Denies Lobbying Foreign Leaders to Back Anti-Israel U.N. Resolution, באתר Free Beacon‏, 26 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  199. ^ מייקל וורן, Did Joe Biden Lobby For the Anti-Israel UN Resolution?, באתר The weekly Standard‏, 27 בדצמבר 2016 (באנגלית)
  200. ^ סוכנויות הידיעות‏, ביידן הזהיר, אבל לאובמה לא היה מה להפסיד: מאחורי ההצבעה באו"ם, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בדצמבר 2016