ויליאם ג'נינגס ברייאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם ג'נינגס בריאן

ויליאם ג'נינגס בריאןאנגלית: William Jennings Bryan;‏ 19 במרץ 1860 - 26 ביולי 1925) היה פוליטיקאי אמריקאי. הוא היה מנהיג האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, והתמודד מטעמה במירוץ לנשיאות ארצות הברית שלוש פעמים (ב-1896, 1900 ו-1908). הוא ייצג את מדינת נברסקה בקונגרס של ארצות הברית ושירת בתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית תחת הנשיא וודרו וילסון בשנים 1913–1916.

ברייאן השתייך לזרם הפרסביטריאניזם בנצרות והיה נוצרי אדוק, תומך בדמוקרטיה עממית, יריב של תומכי תקן הזהב, הבנקים ותאגידי מסילות הרכבת, מנהיג תנועת הכסף החופשי, פעיל שלום, תומך בחוק היובש, ומתנגד לדרוויניזם מסיבות דתיות. באמצעות קולו העמוק וסיוריו ברחבי המדינה, הוא נודע בתור אחד מהנואמים המבריקים ביותר של אותה תקופה. בשל אמונתו בטובם ובצדקתם של האנשים הפשוטים, הוא כונה "הפשוט הגדול".

בבחירות הצמודות של 1896 ו-1900 הוא נוצח בידי ויליאם מקינלי, אולם שמר על שליטה במפלגה הדמוקרטית. כשהוא נואם מעל 500 נאומים ב-1896, ברייאן ביסס את המנהג של מועמדים לנשיאות לנאום ברחבי המדינה, בתקופה שבה מועמדים אחרים נשארו בביתם. בשלוש התמודדויותיו לנשיאות, הוא קידם את מדיניות הכסף החופשי ב-1896, התנגדות לאימפריאליזם ב-1900 וחיסול מונופולים ב-1908, כשהוא קורא לדמוקרטים להילחם נגד התאגידים והבנקים ולאמץ את הרפובליקניזם. הנשיא וילסון מינה אותו להיות מזכיר המדינה ב-1913, אולם מדיניותו של וילסון כלפי גרמניה לאחר הטבעת ה"לוסיטניה" ב-1915 גרמה לו להתפטר במחאה. ב-1920 הוא היה מבין התומכים הגדולים ביותר של התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית, ותקף את הדרוויניזם ואת תורת האבולוציה, במיוחד במשפט הקופים ב-1925. חמישה ימים לאחר שזכה במשפט, ברייאן מת בשנתו.

רקע וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייאן בצעירותו

ויליאם ג'נינגס ברייאן נולד באילינוי, לסילאס לייארד ברייאן ולמריה אליזבת' ג'נינגס ברייאן. אמו של ברייאן הייתה ממוצא אנגלי. אמו הצטרפה לכנסייה הבפטיסטית, כך שברייאן נכח בכנסייה המתודיסטית בבקרי ראשון ובכנסייה הבפטיסטית בצהריים. בגיל 14, הצטרף לפרסביטריאניזם. אביו, סילאס, היה ממוצא סקוטי-אירי, והיה מתומכי הגישה הדמוקרטית של אנדרו ג'קסון. סילאס נבחר לסנאט של אילינוי, אולם ב-1860 לא הצליח להיבחר שוב.

עד לגיל 10, ברייאן חונך בביתו, ומצא בתנ"ך תמיכה בהתנגדות להימורים ולאלכוהול. ב-1874, נשלח לג'קסונוויל כדי ללמוד. לאחר סיום לימודיו, למד משפטים בשיקגו. לקראת סיום התואר שלו, פגש את מרי אליזבת' ביירד, איתה התחתן ב-1884. לאחר שנהיה עורך דין, עבר ללינקולן, נברסקה. ב-1890, לאחר ניצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס, נבחר לקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ונבחר לכהונה נוספת ב-1892. ב-1894, ניסה לרוץ לסנאט, אולם הפסיד.

בחירות ראשונות ב-1896[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה רפובליקנית שלועגת לנאום "צלב הזהב" של ברייאן

לברייאן היה כישרון בנאום. בעקבות נאומים ופגישות שערך, נוסדה ליגת הכסף הלאומית. מטרתה של הליגה הייתה להצמיד את הדולר גם למתכת הכסף, על מנת לאפשר הדפסה של יותר דולרים. באותה תקופה, חוואים רבים תמכו בהעלאת כמות הכסף על מנת שיוכלו לקבל מחירים גבוהים יותר עבור התוצרת שלהם, בניגוד לבנקאים שפחדו מאינפלציה. תומכי הכסף החופשי הצליחו להשתלט על כמה סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית.

השאלה המרכזית הייתה נושא הצמדת המטבע למתכת, שהייתה נושא חשוב מאז 1873. תומכי הכסף החופשי רצו לאפשר המרת זהב וכסף בשיעור של 16 ל-1, כנהוג לפני 1873, כדי לגרום לאינפלציה שתעלה את כמות הכסף ותקל על אנשים לשלם את חובותיהם. מתנגדי ההליך טענו שהוא יפגע ביציבות המטבע ובסחר הבינלאומי.

ברייאן עצמו לא התעניין בתחילה בעניין, והדמוקרטים המובילים דחו את הרעיון. אולם לאחר היבחרו לקונגרס, הוא התחיל להיות מהתומכים הבולטים בעניין.

כשהנשיא גרובר קליבלנד נכנס לתפקידו, הכלכלה הייתה בצרות. הממשלה קנתה מטבעות כסף ונייר בזהב, שהלך ואזל. מחירי המניות צללו ומיתון התחיל. קליבלנד התנגד לרכישת הכסף, וברייאן תמך בה. התמיכה של קליבלנד בתקן הזהב גרמה לניתוק ממפלגתו שלו, בעיקר לאחר ששלח את הצבא לפזר שביתות. בחירות אמצע הקדנציה ב-1894 היו קשות לדמוקרטים, ואפילו הדרום, שתמך בעיקר בהם, בחר בפופוליסטים.

הפופוליסטים הציעו חזרה לתקן דו-מתכתי, ודרשו את רכישת הכסף. החקלאים וכורי הכסף בדרום ובמערב תמכו בכך, ואילו הבנקאים מהמזרח התנגדו לכך.

הוועידה הדמוקרטית ונאום צלב הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחגג את יום הולדתו ה-35, ובכך הגיע לגיל המינימלי עבור מועמד לנשיאות, ברייאן התחיל ליצור בריתות פוליטיות עם תומכי הכסף החופשי כדי להפוך למועמד הדמוקרטי. ברייאן נאלץ להתפשר עם מנהיגים פופוליסטיים כדי למנוע מהמפלגה הפופוליסטית להציב נגדו מועמד. מסע הבחירות שלו לקראת הוועידה היה ללא יחסי ציבור מיוחדים, מלבד נאומיו, עליהם התחיל לגבות תשלום. לא היה לו תקציב בחירות, הוא היה אלמוני, ללא ניסיון ציבורי ושנוא בידי ממשל קליבלנד. בנוסף, הוא בא מנברסקה, מדינה קטנה שמעולם לא תמכה בדמוקרטים. הוועידות המקומיות תמכו בנושא הכסף החופשי ושלחו את תומכי הנושא לוועידה בשיקגו. הצירים מצפון-מזרח המדינה תמכו בזהב. לאחר שהרפובליקנים תמכו בוויליאם מקינלי, הרפובליקנים תומכי הכסף נטשו אותו ותמכו בברייאן.

אף מועמד לא נראה כמועמד מוביל במהלך הועידה. הנשיא קליבלנד איבד שליטה במפלגה. המשלחת מנברסקה תמכה בברייאן, שהחל להשמיע את קולו. עד עתה שמר על פרופיל נמוך, אולם כעת היה חיוני לאחד מאחוריו את תומכי הכסף החופשי, שרובם היו חדשים בוועידה.

ביומיים הראשונים נאמו בעיקר תומכי הכסף החופשי. ברייאן הלך אל הועדה שהחליטה על המצע לקראת הבחירות והשפיע עליה לתמוך בהצמדת הדולר לכסף. תומכי תקן הזהב התנגדו, ודרשו מצע שתמך בתקן הזהב.

בבוקר ה-9 ביולי, החל העימות בנוגע למצע. נאומים של תומכי הכסף החופשי לא היו גדולים מדי, שכן הם הציגו את העניין כעניין מקומי ולא לאומי. תומכי הזהב נאמו נאומים בזכות תקן הזהב, ואז ברייאן עלה לנאום. ברייאן הכריז שנושא הכסף החופשי קשור לרווחת האדם. עם כל משפט שסיים, הקהל הריע. הוא טען שאנשי העסקים משתמשים בטיעונים שגויים, ושהעובדים הם אנשי עסקים כמו הבוסים. ברייאן טען שאינו מהפכן, כיוון שהעם יעצור את העריצות, והילל את אנדרו ג'קסון שלחם בבעלי ההון. לטענתו, על המפלגה היה לבחור בין עזרה לבעלי ההון או עזרה להמונים, שהיו הבסיס למפלגה. בסיום הנאום, הכריז ברייאן שבשם הפועלים, על המפלגה להגיד לתומכי תקן הזהב שלא ירשו לקשור לעובדים את כתר הקוצים. "לא נרשה לכם לצלוב את האנושות על צלב של זהב". לאחר מכן פרש את ידיו לצדדים, והועידה השתתקה כשחזר למקומו.

מיד לאחר מכן, התחילה התפרעות, כשהצירים הרימו את בריאן על כתפיהם ברחבי האולם. הצירים קראו לבחור בו מיד, אולם ברייאן העדיף לחכות ולראות אם התמיכה בו תימשך. המפלגה אישרה את התמיכה בכסף החופשי ויצאה להפסקה. למחרת היום, ברייאן נשאר במלון ודרש לאפשר חופש הצבעה לצירים. המדינות הדרומיות תמכו בו והעניקו לו 135 קולות בסיבוב הראשון. מועמד שתמך בתקן הזהב הגיע למקום הראשון בסיבובים הראשונים, עד שברייאן לקח את ההובלה בסיבוב הרביעי, כשהמשלחת מאילינוי עברה לתמוך בו. בסיבוב החמישי, מדינות אחרות תמכו בו והוא זכה במועמדות. לסגנו נבחר ארתור סוול, פעיל מפלגתי מהמזרח שתמך בכסף חופשי. הוא היה עשיר ויכול היה לממן את מסע הבחירות. תומכי תקן הזהב סירבו להצביע.

מסע הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת בחירות דמוקרטית

דמוקרטי הבורבון, האגף הפרו עסקי של המפלגה שתמך בנשיא גרובר קליבלנד, נוצחו, והצירים הכפריים ותומכי הכסף החופשי תמכו בברייאן, שנהיה המועמד הצעיר ביותר שהיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם מפלגה גדולה- הוא היה בן 36, מבוגר בשנה אחת מהגיל המינימלי שנדרש מאדם כדי להיות הנשיא. דמוקרטי הבורבון הקימו מפלגה עצמאית והעמידו נגד ברייאן את ג'ון פלמר. הממסד הדמוקרטי דחה את ברייאן, וכינה אותו סוציאליסט פנאט ודמגוג. העיתונות הדמוקרטית לא תמכה בו. הדרום, לעומת זאת, תמך בו, וכך גם המערב.

תומכי מקינלי האמינו שנושא מכסי המגן הוא החשוב. בשלושת השבועות מאז היבחרו ועד להיבחרו של ברייאן, מקינלי נאם אך ורק על מכסי מגן ודחה את האפשרות שברייאן יהיה המועמד. הרפובליקנים היו בטוחים שיהיה להם קל לנצח אותו. אולם היבחרו של ברייאן גרמה להתלהבות גדולה. העם האמריקני תמך בהצמדת הדולר לכסף, יותר ממכסי המגן של מקינלי. הרפובליקנים היו בחופש והיו שקועים בשאננות. לאחר שהפופוליסטים תמכו בברייאן, הכרזתו שיערוך סיור נאומים בכל רחבי המדינה, ותמיכה ברעיונות הכסף החופשי במעוזים רפובליקניים, מקינלי נאלץ לפעול.

הפופוליסטים ידעו שהרפובליקנים לעולם לא יתמכו בכסף החופשי, וחששו מניצחונו של ברייאן. הם נאלצו לבחור בין תמיכה בברייאן ואיבוד זהותם, לבין עצמאות בבחירות ופילוג הקולות. תמיכת המפלגה בברייאן חיסלה את המפלגה. בניסיון לשמור על עצמאות, בחרו הפופוליסטים בתומאס ווטסון כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, בתקווה שברייאן ינטוש את סוול. התמיכה מצד הפופוליסטים גרמה לחשש מקיצוניותו של ברייאן, ולחשש מחוסר יציבות לאחר ניצחונו של ברייאן. גם רפובליקנים שתמכו בכסף תמכו בברייאן.

ברייאן מוצג כנחש פופוליסטי שבולע את המפלגה הדמוקרטית

בניו יורק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חזרתו הביתה, ברייאן נח מעט ותכנן את מסע הבחירות שלו. הוא היה זקוק למימון רחב, והארגון המפלגתי לקה בחסר. ללא כסף, ללא ארגון ועם עוינות מצד העיתונות, נאומיו של ברייאן היו הנכס שלו. הוא דרש להגיע אל לב המצביעים באמצעות הנאומים. הוא הגיע למדיסון סקוור גארדן וקיבל את המועמדות שלו. בדרכו לשם נאם 38 פעמים, לפעמים מתוך קרון רכבת, לבוש בכותונת לילה. באוהיו, ברייאן התארח אצל מקינלי. היום היה חם, אולם קהל רב הגיע לשם כדי לצפות בנאום. ברייאן חשש מנאום מאולתר, שאותו תוכל העיתונות לסלף. הוא נאם נאום ממלכתי ומתוסרט, שאכזב את תומכיו. לאחר מכן חזר ברייאן לנברסקה, ובדרך נאם לכבוד יום העבודה בשיקגו, כשהוא תומך ברגולציה על עסקים.

לאחר שפלש לטריטוריה עוינת, ברייאן חזר אל הדרום, למקום בו זכה לתמיכה הרחבה. הוא נחשב למועמד בעל סיכוי רציני לנצח.

נסיעה ברכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייאן החליט לנסוע ברכבת ברחבי המדינה ולנאום בפני תומכיו. מקינלי סירב לנסות להשתוות על ברייאן, שהיה דובר מעולה ויוכל תמיד להגיע לרחבי ארצות הברית בשיטות עממיות יותר. במקום, מקינלי נאם ממרפסת ביתו, נאומים מתוכננים מראש למבקרים. אנשי העסקים תמכו בכך ומימנו דוברים ועלונים בזכות תקן הזהב. לדמוקרטים היה הרבה פחות כסף. בין תומכיו של ברייאן היה ויליאם רנדולף הרסט.

ב-11 בספטמבר, ברייאן עלה על הרכבת ונסע בה עד ה-1 בנובמבר. בתחילה נסע בתחבורה הציבורית וארגן את לוח הזמנים שלו, כשהוא אף סוחב את תיקיו מתחנת הרכבת למלון. באוקטובר, הוא כבר היה שחוק, ואחרים ארגנו זאת בשבילו. ברייאן דיבר על נושא הכסף החופשי, ועל עניינים שקסמו למקומיים. הוא לא ערך מסע בחירות בימי ראשון, אולם בשאר הימים דיבר בין עשרים לשלושים פעמים ביום. תומכיו באו לראות אותו שעות מראש. ברייאן דרש מהעם לשלוט שוב בממשלה בתחנה האחרונה שלו. הבוחרים התעניינו במסע הבחירות.

ברייאן כמעט ולא דיבר על נושאים מלבד הכסף החופשי, מחשש לפלג את מפלגתו. באוקטובר הוא דיבר כנגד פסילת מס ההכנסה בידי בית המשפט העליון. הוא הבטיח לאכוף חוקים נגד מונופולים ולתקן את החוקה. הוא הגיע ל-27 מתוך 45 מדינות, כשהוא נוסע 29,000 קילומטרים ונואם 600 נאומים לחמישה מיליון תומכים.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים טענו שברייאן היה פופוליסט, ואף מטורף. ברייאן התעלם מההתקפות עליו. בנוסף, טענו הרפובליקנים שתעשיות הכסף מממנות את ברייאן. זאת למרות המשבר בתעשיית הכסף שמנע מהם לממן אותו. ברייאן דרש שכל אחד יתרום מה שיוכל.

הדמוקרטים שתמכו בתקן הזהב ניסו לבחור בקליבלנד, שסירב לכך. מטרתם הייתה לגרום לתבוסתו של ברייאן ולהשתלט שוב על המפלגה. הועידה תמכה בג'ון פאלמר בן ה-79, גנרל בצבא האיחוד לשעבר, וכסגנו בסימון באקנר, שהיה גנרל בן 73 מצבא הקונפדרצייה. הרפובליקנים סייעו לדמוקרטים תומכי הזהב, שעצמם טענו שלא יפגעו אם העם יתמוך במקינלי.

הדרום והמערב נחשבו לאזורים בטוחים בעבור ברייאן, לעומת צפון-מזרח המדינה שתמך במקינלי. לכן המערב התיכון היה המקום בו שני המועמדים התמקדו. ברייאן בילה שם את רוב אוקטובר ועצר שם ב-160 מתוך 250 פעמים במסע הרכבת שלו. הסקרים הרפובליקנים הראו שברייאן מוביל, והעיתונות הרפובליקנית התמקדה באזורים הללו. בסוף ספטמבר, התמיכה בנושא הכסף החופשי החלה להיחלש בזכות הארגון המעולה של הרפובליקנים. לאחר מכן, הרפובליקנים חזרו להתמקד בנושא מכס המגן.

בנובמבר, ברייאן חזר לנברסקה כדי לתמוך במועמדים הדמוקרטים לקונגרס. הוא נאם 27 נאומים, והגיע בחזרה לביתו לאחר פתיחת הקלפיות.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקינלי זכה ב-51% מהקולות (7.1 מיליון) לעומת 47% לברייאן (6.5 מיליון). מבחינת האלקטורים, מקינלי זכה ב-271 אלקטורים לעומת 176 לברייאן. המזרח והמערב התיכון תמכו במקינלי, בעוד ברייאן ניצח בדרום ובמערב. במדינות הגבול, מקינלי הצליח. ברייאן טען שמעסיקים איימו על עובדיהם כדי שיתמכו ברפובליקנים.

ברייאן הצליח בקרב הכפרים, אולם פחות בקרב הערים. הערים התעשייתיות תמכו במקינלי. המקומות החקלאיים תמכו בברייאן. הדמוקרטים שמרו על שליטה מקומית במזרח בעזרת המנגנון המפלגתי ותמיכת הקהילה האירית. ברייאן עלה להם בגרמנים-אמריקנים, שתמכו בעיקר בדמוקרטים, אולם התנגדו לכסף החופשי. ברייאן בירך את מקינלי (המועמד הראשון שעשה כן), בטענה שרצון העם הוא החוק. לעומת זאת, ברייאן טען שהקרב הזה לא יהיה האחרון.

מלחמה ושלום: 1898–1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייאן תמך במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898, וטען ששלום עולמי לא יבוא עד שהצדק ישלוט במדינות העולם. ברייאן התנדב לצבא אך בגלל מחלה לא נלחם. לאחר המלחמה, ברייאן התנגד לסיפוח הפיליפינים, וטען שארצות הברית לא צריכה להצטרף למירוץ האימפריאליסטי.

הבחירות ב-1900[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייאן מציג לדוד סם את המצע הדמוקרטי

ברייאן רץ כמועמד אנטי-אימפריאליסטי ב-1900, ומצא את עצמו באותו צד כמו המיליונרים שהתנגדו אליו. הרפובליקנים לעגו לברייאן ואמרו שהוא לא החלטי, ואף קישרו אותו עם דמות האריה הפחדן מהספר "הקוסם מארץ עוץ". ברייאן הפסיד בבחירות שוב וגם איבד את השליטה בכמה ממדינות המערב. הפעם מקינלי זכה ב-296 אלקטורים לעומת 155.

הבחירות ב-1908[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייאן נואם ב-1908

ב-1908, ברייאן ניסה שוב לזכות בנשיאות. ברייאן רץ נגד המועמד הרפובליקני, שנבחר בידי הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט - ויליאם האוורד טאפט.

הרפובליקנים הדגישו את ממשל רוזוולט, יצירת שירות הדואר, הכסף היציב, מתן האזרחות לתושבי פוארטו ריקו, הרגולציה לעסקים ומכסי המגן. ברייאן תקף את ביזבוז הכספים שנעשה בידי הקונגרס, בחירתו הלא דמוקרטית של טאפט למועמד המפלגה הרפובליקנית, ותמיכת הרפובליקנים במונופולים. אך בזמן שגשוג, ותחת מדיניות חיסול המונופולים הרפובליקנית, ברייאן זכה רק ב-162 אלקטורים לעומת 321.

מזכיר המדינה: 1913–1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1913 מינה אותו וודרו וילסון, הנשיא שבבחירתו תמך, למזכיר המדינה. הוא צידד בנייטרליות מוחלטת לגבי הסכסוכים באירופה ובפרט במלחמת העולם הראשונה, וניסה לקבוע אמנה של בוררות חובה בין מדינות השוקלות מהלך צבאי. הוא תמך בהתערבות במלחמת האזרחים במקסיקו. ברייאן התפטר ביוני 1915 משסבר שממשלתו תוקפנית מדי כלפי גרמניה.

למרות דעותיו הליברליות, בהן תמיכה במס הכנסה פרוגרסיבי ובזכות בחירה לנשים, הוא היה נוצרי שמרן. דבר זה הפך אותו לתומך באיסור על מכירת משקאות חריפים ובאיסור לימוד תורת האבולוציה, עקרונות שלמענם הקדיש את העשור האחרון לחייו. ב-1925 התנדב לעזור לצוות התביעה במשפט הקופים, שבו הואשם המורה ג'ון סקופס בלימוד תורת דרווין בטנסי. ברייאן טען כי תורת האבולוציה כופרת בערכי הנצרות השורשית, ומובילה להשחתה מוסרית ולדרוויניזם חברתי. בריאן נפטר חמישה ימים אחרי תום המשפט מסיבוכים של מחלת הסוכרת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]