מיכאיל פרונזה
 | |
| פרונזה בשנת 1920 | |
| לידה |
2 בפברואר 1885 בישקק |
|---|---|
| פטירה |
31 באוקטובר 1925 (בגיל 40) מוסקבה |
| מקום קבורה |
בית הקברות של חומת הקרמלין  |
| מדינה |
ברית המועצות |
| השכלה |
המכון הפוליטכני בסנקט פטרבורג |
| צאצאים |
Timur Frunze, Tatyana Frunze |
| השתייכות |
 ,  |
| תקופת הפעילות | 1918–1925 (כ־7 שנים) |
| דרגה |
גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד בצבא אדום | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת האזרחים ברוסיה | |
| עיטורים | |
| עיטור הדגל האדום (פעמיים) | |
  | |
מיכאיל וסילייביץ' פרונזה (ברוסית: Михаил Васильевич Фрунзе; 21 בינואר (הלוח היוליאני, 2 בפברואר הלוח הגרגוריאני) 1885 - 31 באוקטובר 1925) היה מהפכן, מראשי הצבא האדום במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה וקומיסר עממי לענייני צבא בשנת 1925.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרונזה נולד למשפחת חובש צבאי בבישקק (אז בתחומי האימפריה הרוסית, היום בקירגיזיה). אביו היה ממוצא מולדובני ואמו הייתה רוסיה. לאחר סיום הלימודים באלמטי, פרונזה עבר לסנקט פטרבורג והתחיל קורס לימודים בטכניון המקומי. בשנת 1904 הוא התקבל למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית וכבר בנובמבר אותה שנה נעצר בפעם הראשונה. במהלך אירועי יום ראשון העקוב מדם פרונזה השתתף בהפגנה על כיכר הארמון ונפצע.
פרונזה היה פעיל מאוד במהלך מהפכת 1905. הוא היה מראשי השביתה הכללית באיוואנובו והשתתף בהתקוממות מזוינת בדצמבר 1905 במוסקבה. בשנת 1907 הוא נעצר ונשפט ל-4 שנות עבודות פרך. על ניסיונות לרצוח שוטרים פרונזה נשפט פעמיים לעונש מוות שהומר לעבודות פרך. בשנת 1914 הוא נשלח לגלות ללא מועד שחרור לכפר בסביבת אירקוטסק. בשנת 1915 הוא נמלט לצ'יטה, קיבל זהות חדשה והחל לעבוד במוסד ממשלתי. בשנת 1916 פרונזה תחת זהות בדויה (מיכאילוב) עבר למוסקבה ואחר כך למינסק. באפריל 1916 בהתאם להנחיות המפלגה פרונזה החל לעבוד במשרד העורף של הצבא.
תקופת המהפכה ומלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-4 במרץ 1917 פרונזה (תחת זהות בדויה) מונה לראש כוחות המיליציה בעיר מינסק. תוך זמן קצר כוחות מזוינים שבראשותו השתלטו על העיר. פרונזה המשיך לפעול במוסדות שונות במינסק עד לאוגוסט 1917.
לקראת סוף שנת 1917 הוא עבר למוסקבה והשתתף בקרבות שעם סיומם הבולשביקים קיבלו שליטה על העיר במהלך אוקטובר 1917. במעמד זה פרונזה זנח את הזהות הבדויה וחזר לזהות המקורית. החל מתחילת 1918 הוא היה בתפקידים שונים בממסד הסובייטי החדש.
בסוף 1918 הוא התקבל לשורות הצבא האדום ובפברואר 1919 ומונה למפקד הארמייה ה-4 שלחמה בחזית המזרחית במלחמת האזרחים ברוסיה. ביולי 1919 הוא כבר היה מפקד החזית והצליח להביא לקריסה מוחלטת של כוחות שהיו בפיקוד של אלכסנדר קולצ'ק. על פעילות זו לפרונזה הוענק עיטור הדגל האדום.
ב-15 באוגוסט 1919 פרונזה הועבר לחזית באסיה המרכזית. פרונזה היה מפקד הצבא האדום באזור והביא לכיבוש מלא של האזור כולל שטח של חאנות בוכרה שלא היה נכלל בתחומי האימפריה הרוסית.
ב-27 בספטמבר 1920 פרונזה הועבר לאזור חצי האי קרים. כשלב מקדים למתקפה על כוחות הצבא הלבן בפיקוד פיוטר וראנגל, פרונזה חתם על הסכם שיתוף פעולה עם נסטור מאכנו. במהלך מבצע פרקופ היחידות של פרונזה ומאכנו הצליחו לפרוץ את קו הביצורים וכבשו את חצי האי קרים. זמן קצר לאחר כיבוש חצי האי קרים, פרונזה פיקד על חיסול יחידות צבאיות של נסטור מאכנו, בעל ברית לשעבר.
לאחר מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בנובמבר 1921 פרונזה היה בראש משלחת סובייטית לטורקיה. פרונזה הצליח להגיע ליחסי אמון עם מוסטפא כמאל אטאטורק ולהביא לכינון יחסים דיפלומטיים בין המדינות.
במרץ 1924 פרונזה מונה לסגן הקומיסר העממי לענייני צבא ובאפריל 1924 הוא מונה לראש המטה של הצבא ומפקד האקדמיה הצבאית. במהלך השנים 1924–1925 פרונזה היה בראש צוות שיישם רפורמה בצבא. הרפורמה התרכזה בקיצוץ בצבא, הסדרת סדר הפיקוד והחדרה של מעמד פוליטרוקים בכל היחידות הצבאיות. לפי המדיניות של פרונזה למפלגה היה מעמד מיוחד וחשוב בפיקוד צבאי.
בינואר 1925 פרונזה מונה לשר ההגנה. זמן קצר לאחר המינוי פרונזה עבר ניתוח ומת במהלכו. על פי רמת הרפואה בשנות ה-20 הניתוח לא נחשב למסוכן. מייד עם מות פרונזה החלו להתפשט שמועות על כך שמותו לא היה מקרי ורופאים פעלו בהתאם להוראת יוסיף סטלין. גרסאות מסוג זה קיימות עד היום אך אין להן הוכחה חד-משמעית.
מיכאיל פרונזה נטמן בבית הקברות של חומת הקרמלין כאחד מראשי המדינה הסובייטית.
בתקופת ברית המועצות ערים, מפעלים ורחובות רבים נקראו על שמו. האקדמיה הצבאית המרכזית של הצבא האדום נקראה על שמו.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיכאל פרונזה היה נשוי לסופיה (שם נעורים - פופובה) ולהם שני ילדים - בת ובן. סופיה שמה קץ לחייה כעבור שנה לאחר מותו של מיכאל פרונזה. לאחר מותה לקחה אמה על עצמה את הטיפול בילדיהם. בשנת 1931 היא חלתה במחלה קשה ולא יכלה עוד לטפל בהם. ילדי פרונזה אומצו על ידי קלימנט וורושילוב ואשתו (הם היו חשוכי ילדים).
הבת טניה (1920 - 2024) הפכה ברבות השנים למדענית בתחום הכימיה. הבן טימור (1923 - 1942) היה לטייס קרב. נפל בקרב אווירי מעל העיר סטאראיה רוסה. לאחר מותו הוענק לו תואר גיבור ברית המועצות.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאיל פרונזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מיכאיל פרונזה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)