מרד היהודים נגד הרקליוס
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
| |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | ||||||||||||||
| מלחמה: מרידות יהודה ברומא | ||||||||||||||
| תאריכים | 613–617 (כ־4 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ארץ ישראל | |||||||||||||
| תוצאה | חידוש ישיבת יהודים בירושלים, לזמן קצר, עד החזרת ההגמוניה הביזנטית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
מרד היהודים נגד הרקליוס (613-617 לספירה) היה מרד של יהודי פלשתינה הביזנטית נגד הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית (Heraclius), אשר התבטא בסיוע לצבא הפרסי-סאסאני בכיבוש הארץ וביחוד, בכיבוש ירושלים. היה זה המרד האחרון בסדרת מרידות יהודה ברומא וחלק מהמלחמות הביזנטיות-סאסאניות (602-628 לספירה).
לוחמים יהודים ארץ ישראליים חברו לצבא הפרסי, במטרה לשחרר את עצמם ואת ירושלים מהשלטון הביזנטי השנוא עליהם. הצבא הפרסי, בו היו הכוחות היהודיים גורם משמעותי, כבש את ירושלים בתום מצור של כ-20 יום[1] והיהודים קיבלו, לזמו קצר, את השליטה בעיר (614 לספירה). בשנת 630 לספירה, ירושלים עברה שוב לידי הקיסר הביזנטי הרקליוס אך זמן קצר לאחר מכן, (בשנת 634 או 638 לספירה) היא נכבשה על ידי הערבים.
לאורך ההיסטוריה, היו כאלו שיחסו לתקופה זו את חורבן הקהילה הנוצרית על ידי היהודים והסאסאנים לא רק בירושלים, אלא ברחבי פלשתינה כולה. דבר שאפשר, בהמשך, את הצלחת הפלישה הערבית. עם זאת, מחקרים ארכאולוגים מודרניים אינם תומכים בקביעה זו.[2]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
ראו גם – מרידות יהודה ברומא |
קווים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחת השלטון הביזנטי, ארץ ישראל חולקה לשני מחוזות: 1) המחוז הצפוני שכלל את הגליל והעמקים הגדולים, כונה בשם פלשתינה סקונדה (פלשתינה השנייה) ובירתו העיר טבריה; 2) המחוז הדרומי שכלל את מישור החוף הדרומי, מרכז הארץ, ירושלים, הנגב ומדבר יהודה. מחוז זה כונה פלשתינה פרימה (פלשתינה הראשונה) ובירתה העיר קיסריה (Caesarea Maritima). היהודים היוו מיעט בתוך האוכלוסיה הכללית, ויחס השלטון הביזנטי אליהם השתנה בהתאם לשליט (הקיסר) ששלט באותה עת. בתקופות מסוימות היהודים קיבלו אוטונומיה נרחבת - עם סנהדרין, בתי דין, ישיבות ובתי כנסת. ראשי הסנהדרין בטבריה וראשי הישיבות הגדולות קיבלו מעמד של נכבדי רשות (3). היחס ליהודים החל להשתנות במאה ה-5, ביחוד בזמן הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס ה-2, עם ביטולו הרשמי של הסנהדרין (לאחר מותו של נשיאו האחרון רבן גמליאל השישי) והטלת גזרות קשות על היהודים. הדבר גרם לתסיסה הולכת וגוברת בקרבם אשר התבטאה, במאה ה-6, במרידות מקומיות בצור, עכו, נצרת ושומרון, מרידות אשר דוכאו באכזריות.
טבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, העיר טבריה היתה בירת המחוז הצפוני של ארץ ישראל הביזנטית, העיר האחרונה בה התקיימה הסנהדרין, עיר שבאותה תקופה (וגם לאחריה), היתה לאחד המרכזים החשובים ביותר להתפתחות היהדות התורנית. בשנת 520 לספירה, הגיע לטבריה, מבבל, מר זוטרא בר מר זוטרא, בנו של ראש הגולה שהוצא להורג לאחר שמרד במלך הפרסי. הוא התקבל בכבוד רב ומונה לראש ישיבת טבריה (3). אך מלבד תחום התורה, למר זוטרא הבן היו גם שאיפות מדיניות מרחיקות לכת. הוא שלח "כוהנים" (קרוב לוודאי שמדובר בחיילים או יועצים צבאיים) לעזרתו של מלך חמיר, יוסף ד'ו נואס, מלך שהתגייר יחד עם רוב עמו בדרום חצי האי ערב, לעזרה במלחמתו נגד חבש הנוצרית. בנוסף, קשר קשרים עם שבטים ערביים בגבול פרס-ביזנץ, שבטים שנלחמו נגד שני הצדדים יחדיו (3-5). פעילות זו של מר זוטרא הגיעה לידיעתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון והתוצאה היתה הטלת גזרות קשות על היהודים: חידוש הגזרות של קודמו תיאודוסיוס ה-2, בנית כנסיות בעיר טבריה, איסור תפילת יהודים אלא ביוונית בלבד, איסור לימוד המשנה והזהרה חמורה למר זוטרא, לקיים גזרות אלו. הגזרות עוררו כעס ותסיסה רבה בקרב היהודים והביאו לאותן מרידות מקומיות שהוזכרו קודם.
בנימין מטבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 602, המלך הפרסי מהשושלת הסאסאנית ח'וסרו השני פתח במלחמה נגד הקיסרות הביזנטית בכוונה לכבוש שטחים נרחבים של הקיסרות במערב, כאשר אחת המטרות העיקריות שלו היתה כיבוש מצרים העשירה. המבצע הצבאי צלח, שטחים רבים נכבשו, ובשנת 613 נכבשה דמשק. התקרבות הצבא הפרסי לארץ ישראל עוררה תקוות ושאיפות רבות בקרב יהודיה. הם קיוו להשתחרר מהעול ההולך וקשה ומהגזרות של השלטון הביזנטי עם חזרה לאוטונומיה דתית כפי שהיתה בעבר. הם קיוו לאפשרות של חידוש הישיבה היהודית בירושלים ואולי, אף לאישור בנית בית מקדש חדש, כפי שהפרסים אישרו בימי עזרא ונחמיה. בחוגים מסוימים, התפתחו גם שאיפות משיחיות(4,6). ייתכן שעדות לשאיפות ותקוות אלו אנו יכולים למצוא בסילוק 'העת לגעור חיית יער' לרבי אלעזר בירבי קליר, שכנראה חובר סמוך לאותה תקופה:
ואשור (= פרס) יבוא עליה / ויטע אפדנו בגבוליה... ויורגעו מעט אנשי קודש / כי ירשם אשור לייסד מקדש קודש
בולטת כאן התקווה שהכובש הפרסי יאפשר ליהודים בניה מחדש של בית המקדש וחידוש הקורבנות. אך פעולות אלו יבוצעו תחת הנהגתו של מנהיג יהודי לוחם ("קצין"), כפי שכתוב בהמשך, בספר הפיוט:
ותחילה יבוא מעוז ראש / במקדש מעט עם לדרוש / ויושם עליה לקצין ולראש
לאור אווירה זו, אדם בשם בנימין, אחד מעשיריה הגדולים של טבריה, החליט להקים ולצייד כוח צבאי יהודי, שיצטרף לצבא הפרסי כעזר במלחמתו.
אין בידינו פרטים על משפחתו, יחוסו ועסקיו של אותו בנימין, אך העובדה שהוא הצליח להקים ולצייד צבא מוערך בכ-20.000 איש(7), מוכיחה את עושרו הרב ואת סמכותו. בנימין גייס את חייליו מתוך אנשי טבריה עירו ונצרת וגם מכפרים של יהודי הגליל. אישור לגיוס זה אנו מוצאים גם בכרוניקות של הפטריארך וההסטוריון יוטיכיוס (Eutychius of Alexandria) הכותב שבדרכם לירושלים, אל חילות פרס הצטרפו חיילים מטבריה, נצרת והגליל)4(.
עם הגעתו של הצבא הפרסי לטבריה, ב- 614, נערך משא ומתן בין ראשי צבא זה ונכבדי טבריה ובראשם בנימין, ושני הצבאות התאחדו(3). לפי מקורות נוצריים, שלא אושרו בממצאים ארכיאולוגיים או אחרים, הצבא הפרסי-יהודי ערך טבח בקהילה הנוצרית של טבריה והחריב את כל הכנסיות בעיר. למעשה, מרגע זה ניתן לדבר על מרד צבאי יהודי נגד השלטון הביזנטי. את גודל התקוות שהיהודים תלו במרד זה ניתן להרגיש ב-פיוט מאותה תקופה, פיוט המכונה "באותו יום"(4):
ומלכים מארץ אדום יתמו ויושבי אנטיוכיה ימרדו וישלימו ומעזיה ושומרון ירוחמו
בפיוט זה, אדום היא, כמובן, ביזנטיון. לפי הפיוט, הערים המורדות הן אנטיוכיה, שומרון ו-"מעזיה". מעזיה היא העיר טבריה, כפי שאנו למדים מהעדויות האלו(4):
- בגניזת קהיר נמצא מכתב של משה בן אשר אשר נכתב ב-"מעזיה טבריה העיר המפורסמת".
- בנו של הנ"ל, איש בעלי המסורה אהרון בן אשר כותב בפתח ספרו "ספר דיקדוקי הטעמים" שהוא "חי במעזיה המכונה טבריה אשר במערב ים הגליל".
הזכרת הערים אנטיוכיה, מעזיה (טבריה) ושומרון בפיוט, חשובה, היות שמדובר בדרך בה עבר הצבא הפרסי מדמשק לטבריה ומשם דרומה, דרך שומרון.
בשנת 614, לאחר כיבוש קיסריה, הצבא המשותף הפרסי-יהודי נכנס לעיר ירושלים וכבש אותה. לפי כרוניקות נוצריות, גם כאן נערך טבח אכזרי באוכלוסיה הנוצרית וחלק גדול מהכנסיות הוחרבו.
יתכן שלזמן קצר, מונה לשליט ירושלים יהודי בשם נחמיה בן חושיאל, אשר החל בתכנון בניית בית מקדש, אך הוא נרצח מספר חודשים מאוחר יותר. המקורות ההסטוריים על נחמיה בן חושיאל דלים מאוד, עקיפים ורווים אווירה משיחית (יש שראו בו את "משיח בן יוסף").
בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן לא רב לאחר כיבוש ירושלים וחידוש ישוב יהודי בה, חל שינוי דרסטי ביחסה של פרס לשותפיה היהודים, שינוי שכונה על ידי ההסטוריון מיכאל אבי-יונה בשם "בגידת הפרסים בבני בריתם היהודים". שינוי דרסטי זה נבע משתי סיבות:
- סיבות פנימיות - המלחמה הממושכת והנרחבת בין פרס וביזנטיון דלדלה את משאביהן של שתי האימפריות וגרם לאי שקט פוליטי מתמשך, בצמרתן.
- מטרות המלחמה בארץ ישראל - בסופו של דבר, מטרת הצבא הפרסי, ביורדו דרומה דרך ארץ ישראל, היתה כיבוש מצרים. מבחינה כלכלית ואסטרטגית, ארץ ישראל לא עניינה את מלך פרס, פרט לעיר קיסריה, נמל חשוב בים התיכון. בניגוד לנוצרים וליהודים, לפרסים לא היתה שום משיכה דתית או מיסטית לארץ ישראל ולירושלים. לאחר שהדרך דרומה, למצרים, נפתחה, המלך הפרסי סבר שאין מקום לבזבז משאבים וכח צבאי לשם השליטה בארץ ישראל. גם המשך שיתוף הפעולה עם היהודים, מיעוט בארץ ישראל, נגד הרוב הנוצרי, נראה בלתי מוצדק ובלתי יעיל.
סיבות אלו הביאו לשינוי ביחס ליהודים. הצבא של בנימין מטבריה פורק וגזרות קשות הוטלו על היהודים, ביחוד על יהודי ירושלים. בהתחלה, נאסר עליהם להתגורר באזורים שונים של העיר ובתי תפילה יהודיים נהרסו ולבסוף, נערך בהם טבח.
חזרתו של הרקליוס וסופו של המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 628, התחלף השליט בפרס. בנו של המלך ח'וסרו השני, קבאד השני, עלה על כס המלכות. זמן קצר לאחר מכן, הוא הוציא להורג את אביו ואת כל אחיו וחתם על הסכם שלום עם קיסר ביזנטיון הרקליוס. במסגרת ההסכם, הוא החזיר לו שטחים רבים שנכבשו על ידי הפרסים בימי אביו, כולל ארץ ישראל, והחזיר לו את הצלב האמיתי (עליו נצלב ישו) שנלקח שלל מירושלים, כאשר זו נכבשה על ידי הפרסים בשנת 614.
הרקליוס מיהר לחזור לארץ ישראל ולעלות לרגל לקבר הקדוש בירושלים. בשנת 629 הוא נכנס, בראש צבא, לעיר טבריה. בפחדם מנקמתו, יהודי טבריה קיבלו את הקיסר בחגיגיות רבה ובנימין אירח אותו בביתו. בנימין הודיע לו על כניעת צבאו היהודי בפני הקיסר וביקש ממנו חנינה לחיילים ולעצמו והבטחה להגנת הקיסר על האוכלוסיה היהודית. הקיסר הרקליוס הסכים לכך ויצא בדרכו לידושלים כשהוא מבקש (או דורש) מבנימין להצטרף אליו. האירוע של קבלת הקיסר הרקליוס בטבריה מתואר בכרוניקה של האימפריה הביזנטית שנכתבה על ידי הנזיר תיאופנס המוודה במאה ה-9.
הרקליוס נכנס לירושלים כמנצח, דרך שער הרחמים, כשהצלב האמיתי בידיו. הקהילה הנוצרית, בראשה הבישופים, ביקשה מהרקליוס לנקום ביהודים, כאשר הם מתארים בפניו את מעשי הטבח וההרס שבצעו היהודים בנוצרים. הקיסר שוכנע, אך טען שאין באפשרותו לבטל הבטחה שהוא נתן ליהודים, בהיותו בטבריה, ההבטחה להגן עליהם. אנשי הדת הנוצרים החזירו שהם מוכנים לקיים יום צום ותפילה שבזכותו הקיסר יהיה פטור מקיום הבטחתו ליהודים. הקיסר הסכים לכך ולאחר יום הצום, הסיר את הגנתו על היהודים.
לאחר הסרת הגנת הקיסר על היהודים, הנוצרים ביצעו טבח ביהודי ירושלים ועל השורדים נאסר להתגורר בעיר.
סופו של בנימין מטבריה - הרקליוס דרש מבנימין להתנצר והוא הסכים (או נאלץ להסכים) לכך. טכס הטבילה נערך באחד המנזרים בעיר שכם. אין בידינו מידע על קורותיו לאחר ההתנצרות.
החשיבות ההסטורית של מרד היהודים נגד הרקליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרד היהודים נגד הביזנתים בהנהגת הקיסר הרקליוס, היו תוצאות שהשפיעו על גורל היהודים גם בעתיד:
- טבח נוצרים והרס כנסיותיהם - תיארי טבח גדול בנוצרים והרס רוב כנסיותיהם, בעת כיבוש ירושלים על ידי הפרסים והיהודים מופיעים בכרוניקות נוצריות מהתקופה ולאחריה. הנזיר אנטיוכוס סטרטגיוס ממנזר מר סבא היה עד ראיה לכיבוש ירושלים ותיאר כיבוש זה בכרוניקה שלו "החרבת ירושלים" (Expugnatio Hierosolymae). סטרטגיוס מספר שלאחר כיבוש ירושלים, נערך טבח בתושבים הנוצרים. לאחר הטבח, היהודים חיפשו והוציאו ממחבואיהם את הנוצרים הנותרים ואלו נכלאו במערה בממילא. היהודים פנו לכלואים והבטיחו את שחרורם תמורת התגיירות. לפי סטרטגיוס, הנוצרים סרבו פה אחד. היהודים הזועמים קנו מידי הפרסים 4518 שבויים נוצרים והוציאו אותם להורג במקום. שאר הנוצרים ובראשם הפטריארך זכריה, הוגלו על ידי הפרסים לארצם. בינתיים, היהודים המשיכו והרסו או שרפו את רוב הכנסיות בעיר. סטרטגיוס מיחס את האסון שירד על ירושלים כעונש מידי האל על השחיתות שגברה באוכלוסיה הנוצרית והתבטאה ביחוד בראוותנות הכמורה ובנהירת הקהילה הנוצרית למופעי קרקס וטיאטרון. רוב ההסטוריונים מתיחסים לתיאורים אלו כמוגזמים מאוד. חפירות ארכיאולוגיות לא אמתו הרס מאסיבי של כנסיות בירושלים בעת הכיבוש הפרסי. נזק או הרס נתגלה בכנסיות ספורות בלבד. מאידך, בתקופה 1989-1993 נערכו חפירות ארכיאולוגיות באזור ממילא ונתגלתה מערה עם שברי עצמות אדם. מוערך שנקברו שם אלפי אנשים. מאוחר יותר, החוקר יוסי נגר ערך מחקר על עצמות 526 שלדים שונים. המסקנות היו שמדובר באנשים ממוצע 35-45, הרוב הגדול נשים (ההסבר הוא שרוב הגברים נטבחו והנשים נלקחו בשבי) ושמדובר בנוצרים. תיאורים אלו השאירו רושם קשה על העולם הנוצרי, רושם שהשפיע במשך דורות. רושם זה תורגם לוויכוחים עם היהודים, כתיבת כתבי שטנה נגדם ולתעמולה אנטי יהודית.
- כפיית התנצרות - עד לימי הרקליוס, הכנסיה הקתולית, באופן רשמי, נמנעה מלכפות התנצרות על יהודים. התסיסה היהודית והמרידות המקומיות שלהם נגד השלטון הביזנטי, הביאו לגזרות של השליטים נגדם ובין גזרות אלו, גם כפית המרת דת. אנו רואים גזרות אלו כבר בימי שליטים שונים כמו מארקיוס ופוקאס וביחוד, בזמנו של יוסטיניאנוס. מאידך, אין עדויות שגזרה זו אכן נאכפה. גזרת כפית המרת הדת הגיעה לשיאה בזמנו של הרקליוס שהיה השליט הראשון שציווה על המרת דת לכל היהודים, באוםן גורף. מדובר בשינוי מאוד משמעותי היות שפירושו הוא שכפית התנצרות אינה יותר עונש ליהודים שמרדו במלכות אלא ראית כל היהודים כאשמים במרד נגד האל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Edward Lipiński (2004). Itineraria Phoenicia. Peeters Publishers. pp. 542–543.
- ^ Uri Stoyanov (January 2011). "Archaeology Versus Written Sources: the Case of the Persian Conquest of Jerusalem in 614". academia.edu.p353.
4) Hagith Sivan - From byzantine to persian Jerusalem: Jewish perspectives and jewish/christian polemics - Greec, Roman and Byzantine
Studies 41(2000) pp 277-306
7) B. Abrahamson & J. Katz - The persian conquest of Jerusalem in 614 CE compared with the Islamic conquest of 638 CE: its messianic nature and the role of the jewish exilarch - Studies in History and Judisprudence July 16 2004