קרב ואו
 | ||||||||||||||||||
| מטוסי דקוטה בדרכם לוואו | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 29 בינואר 1943 – 31 בינואר 1943 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ואו, גינאה החדשה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
7°20′20″S 146°43′00″E / 7.3388888888889°S 146.71666666667°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב ואו נערך בגינאה החדשה מ-29 עד 31 בינואר 1943 והוא חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. בקרב הפליגו כוחות האימפריה היפנית מבסיסים ברבאול, חצו את ים שלמה, ולמרות התקפות מתמשכות מצד כוחות האוויר של בעלות הברית, הצליחה להגיע ללָאֶה, שם ירדו לחוף. אז התקדמו החיילים היפנים לעיירה ואו (Wau) שהייתה בסיס אוסטרלי שאיים על שאר הכוחות היפנים בעיירה סלמאואה (Salamaua). בין הצדדים הלוחמים התפתח מרוץ לוואו, כשהיפנים נעים בדרך היבשה, בעוד שהאוסטרלים נעים דרך האוויר. כשהגיעו היפנים לוואו לאחר מסע דרך רכסי הרים התגבורות האוסטרליות כבר הגיעו לשם. בקרב שהתפתח לאחר מכן נכשלו היפנים בכיבוש העיירה, אף על פי שהצליחו להפתיע את המגינים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר פרוץ המלחמה הפכה העיירה ואו למרכז לפליטים מלאה וסלמאואה. בעוד שנשים וילדים שאינם ילידים התפנו, גברים בגיל המתאים נקראו לשירות ביחידת הרובאים המתנדבים של גינאה החדשה. תחילה הטיסו את הפליטים בכלי טיס אזרחיים אך ככל שהתקרבו היפנים לאזור הלכו והפכו הטיסות למסוכנות יותר. לבסוף נותרו באזור לאה-סלמאואה כ-250 גברים אסייתים ואירופאים, ואלה עשו דרכם דרך רכס אואן סטנלי למושבת הכורים הנטושה בולדוג, ומשם לאורך נהר לקקאמו לים.[1]
לאחר שהגיע למחנה הפליטים בחודש מרץ החליטו כוחות בעלות הברית בגינאה החדשה להקים קווי תקשורת בין ואו ובולדוג. מחלקה מפלוגת הקומנדו הראשונה יצאה מפורט מורסבי על סיפון הסקונר "רויאל אֶנדֶבֶר" וחברה ליחידת המתנדבים שהגנה על ואו, בארגון שב-23 באפריל קיבל את השם "כוח קאנגה." ב-22 במאי חברה לכוח יחידת קומנדו נוספת, ובאוקטובר הצטרפה גם פלוגת הקומנדו השביעית.
האספקה לוואו נשלחה דרך האוויר, אך הייתה תלויה בליווי מטוסי קרב. על מנת להשלים את משלוחי האספקה, לעיתים היו שולחים את האספקה בדרך הים והיבשה. סירות דיג היו נושאות את האספקה עד לשפך נהר לקקאמו, משם המשיכו קאנו במעלה הנהר עד בולדוג, ולאחר מכן היו סבלים ילידים מעבירים את הסחורה ברגל לוואו.[2]
אסטרטגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לוואו היה מקום חשוב באסטרטגיה של מפקד כוחות הקרקע של בעלות הברית בגינאה החדשה, גנרל תומאס בלאמי. במחצית השנייה של 1942 החזיקו היפנים בעליונות אווירית מעל ים שלמה, ובכך מנעו התקפות אוויריות וימיות על בסיסים בלאה. לפיכך החליט בלאמי להפוך את "שביל בולדוג" - שביל צעידה בין ואו לבולדוג - לדרך רחבה בה יוכלו לעבור טנקים ומשאיות אספקה כחלק מהדיוויזיה שתשלח ללאה.
מפקד הארמייה השמינית ברבאול, לוטננט גנרל היטושי איממורה, חישב נכונה את כוונות בעלות הברית ואת היקף כוח קאנגה והחליט לפעול כנגד ואו. הוא הורה ללוטננט גנרל הטזו אדאצ'י, מפקד הארמייה ה-18, לאבטח את האזורים המערביים ללאה ולסלמאואה. ב-29 בדצמבר שלח אדאצ'י את רגימנט הרגלים ה-102 מרבאול ללאה, ומשם ישירות לוואו. כוח זה נודע בשם "כוח אוקאבה" על שם מפקדו מייג'ור גנרל טורו אוקאבה.
מפענחי הצפנים של בעלות הברית השתמשו במכונת ה-PURPLE על מנת לקרוא מברקים ברשתות המוצפנות של היפנים. כך למדו בעלות הברית ב-3 בינואר 1943 על כוונתו של אדאצ'י לשלוח את הכוח מרבאול ללאה. אף על פי שיעדו הסופי של הכוח לא היה ידוע להם, הורה בלאמי על החטיבה ה-17 האוסטרלית לעבור ממפרץ מילן לוואו ולחבור לכוח קאנגה.[3]
הקדמה לקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 בינואר יצאה השיירה היפנית מרבאול. לאור המודיעין החדש, תקפו מטוסי חיל האוויר המלכותי האוסטרלי וחילות האוויר של צבא ארצות הברית את השיירה, שזכתה להגנת מטוסי קרב ועננות נמוכה. טייסי בעלות הברית טענו שהפילו 69 מטוסים יפניים לעומת 20 מטוסים שלהם שאבדו. מטוס PBY קטלינה אוסטרלי טיבע את ספינת התובלה "ניצ'יריו מארו", אך על אף שרוב החיילים שהיו על סיפונה נאספו על ידי משחתות כל הציוד הרפואי של אוקאבה שקע עם הספינה.[4] בסופו של דבר הגיעה השיירה ללאה ב-7 בינואר והצליחה להנחית כ-4,000 חיילים.
עד 16 בינואר הגיעו החיילים לסלמאואה, ומשם יצאו למתקפה על ואו. ב-16 בינואר נתקלו היפנים במחלקה של פלוגת הקומנדו השביעית, ובקרב שהתפתח נהרג מפקד המחלקה, קפטן ג'פרי בואן. האוסטרלים נסוגו מהאזור, אך במקום לפתוח במרדף החליט אוקאבה להתקדם לוואו על פני דרך מקבילה לדרך הראשית, וכך אבד הקשר בין הצדדים. כך הצליח אוקאבה להסוות את גודל הכוח שלו ואת מטרותיו, והשיג את אלמנט ההפתעה. השביל שבו בחרו לצעוד לא היה קשה במיוחד לחצייה, אך המסע התארך מאחר שהחיילים היפנים נאלצו לשאת את האספקה ואת הציוד על גבם. לבסוף הגיע הכוח לגבעה שהשקיפה על העמק שבו שכנה ואו ומשם פתחו בהתקפה על העיירה. צמחיית הג'ונגל העבותה הקשתה על התקדמות הכוחות ותוך זמן קצר איבדו היחידות קשר אחת עם השנייה, כך שההתקפה נערכה לבסוף בצורה הדרגתית, ללא הכנה מספקת.[5]
בינתיים עשתה דרכה לוואו התגבורת של בעלות הברית, אך נראה שהיפנים ניצחו במרוץ לעיירה. המחסור במטוסים בזירת גינאה החדשה, והצורך לחלוק אותם עם חזית בונה-גונה הביא לכך שהגעת התגבורת התעכבה עוד יותר. עד 27 בינואר הגיעו לוואו הגדודים החמישי והשישי והצטרפו לכוח קאנגה.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדרכו של כוח ההתקפה היפני עמדה פלוגה A של הגדוד השישי, וב-28 בינואר הורה אוקאבה לתקוף עמדותיה. פלוגה A נאלצה לסגת אך החזיקה בעמדותיה החדשות בסיוע מרגמות ואש מקלעים. בשעה 18:00 אזלו לפלוגה A פגזי המרגמה ומלאי התחמושת הלך ואזל בעוד היפנים ממטירים על העמדות אש מרגמות ומקלעים משלהם, אז הפלוגה הצליחה לשמור על קוויה שלמים במהלך הלילה.
ב-2 בינואר הסתיים קרב בונה-גונה ואיפשר את השימוש במטוסים לטובת חזית ואו. בנוסף, לבקשת מקארתור הגיעו לגינאה החדשה מטוסי DC-3 דקוטה אמריקאים. מטוסים אלה איפשרו העברה מהירה יותר של כוחות לוואו. ב-29 בינואר נחתו בוואו הגדוד השביעי ושארית הגדוד החמישי, ויום לאחר מכן הגיעו שני תותחי 25 ליטראות שנכנסו לקרב עוד באותו יום. למרות זאת, הצליחו היפנים להגיע עד לקצה מסלול הטיסה, אך נעצרו בשל הלחץ הכבד שהופעל עליהם.
בימים הבאים המשיכו מטוסי הדקוטה בשינוע התגבורות לוואו עד שבימים הראשונים של חודש פברואר מנה כוח קאנגה כ-3,000 חיילים.[6] ב-4 בפברואר עמד הכוח של אוקאבה בסכנת כיתור ונאלץ לסגת. לאחר שהבין שאבדו הסיכויים לכבוש את ואו הכריז אוקאבה על ביטול המשימה ועל נסיגה כללית.
בזמן שהקרב התנהל על הקרקע ניסו מפציצים יפניים לתקוף את מסלול הטיסה בוואו ובכך למנוע את הגעת התגבורות, אך בשל תנאי מזג אוויר קשים לא הצליחו הטייסים לאתר את המסלול ונאלצו לשוב לרבאול.[5] רק ב-6 בפברואר התרחש קרב אוויר, כששמונה מטוסי P-39 שחיפו על מטוסי הדקוטה נוחתים בוואו הבחינו בעשרים וארבעה מטוסים יפנים, מתוכם הפילו 11 מטוסים. באותה עת זיהו שמונה מטוסי קרטיס P-40 וורהוק בתריסר מטוסים יפנים נוספים והפילו שבעה מתוכם.[7] במהלך הקרב הופל מטוס דקוטה אחת וכל חמשת אנשי הצוות שבו נהרגו, שני מטוסים נפגעו על הקרקע ושלושה אנשים נהרגו. תוך זמן קצר הצטרפו לקרב שלוש טייסות נוספות שלא הותירו ליפנים סיכוי. בסך הכל הפילו טייסי בעלות הברית לפחות 23 מטוסי קרב ולפחות מפציץ יפני אחד, וסוללת נ"מ אוסטרלית הפילה מפציץ אחד ושני מטוסי קרב.[8]
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד 15 בפברואר 1943 איבד כוח קאנגה 30 קצינים ו-319 חיילים והיפנים איבדו ככל הנראה 1,200 חיילים.[6]
חיילי בעלות הברית רצו לרדוף אחר היפנים הנסוגים אך נאלצו לוותר על כך בשל קשיים לוגיסטיים. היפנים תכננו לנסות לכבוש את ואו פעם נוספת, כשבפעם הזאת תכננו לתקוף מכיוון צפון. למשימה זו נשלחה הדיוויזיה ה-51, אך בדרכה לגינאה החדשה ספגה אבדות רבות בקרב ים ביסמרק, וניסיונות מאוחרים יותר לכבוש את ואו נכשלו גם הם.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Bradley, Phillip. The Battle for Wau: New Guinea's Frontline 1942–1943. Cambridge University Press, 2008. ISBN 0521896819.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דאגלס גיליסון, Volume I – Royal Australian Air Force, 1939–1942, אתר מורשת המלחמה האוסטרלי.
- ריצ'רד ווטסון (1946), "US Air Force Historical Study No. 113 – The Fifth Air Force in the Huon Peninsula Campaign".
- ריצ'רד ווטסון (1950), Chapter V Battle of the Bismarck Sea.
- קאנה יושיהארה, Southern Cross.
- דאדלי מקארתי, South–West Pacific Area – First Year: Kokoda to Wau, אתר מורשת המלחמה האוסטרלי.