רבקה הורן

רבקה הורן
Rebecca Horn
לידה	24 במרץ 1944; מיכלשטאדט, גרמניה הנאצית
פטירה	6 בספטמבר 2024 (בגיל 80); באד קניג, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מקום לימודים	האוניברסיטה לאמנות יפה בהמבורג
תחום יצירה	אמנות חזותית, וידאו ארט, פיסול, סרט
פרסים והוקרה	פרס ארנולד בודה (1986); דב ברלין (1994); פרס על שם וילהלם לות (1993); פרס וילהלם-למברוק (2017); עיטור מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה בדרגת מפקד בכיר (2019); פרימיום אימפריאל (2010); העיטור האוסטרי למדע ואמנות (2012); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; טבעת הקיסר של גוסלאר ;
	www.rebecca-horn.de

רבקה הורן (בגרמנית: Rebecca Horn;‏ 24 במרץ 1944 – 6 בספטמבר 2024) הייתה אמנית חזותית גרמנייה, הידועה בעיקר בעבודות מיצב, בימוי סרטים ופעולות אמנות גוף כמו "איינהורן" (חד קרן),^[1] מיצג הכולל חליפת גוף גדולת ממדים בעלת קרן אנכית על הראש. היא ביימה את הסרטים Der Eintänzer (1978), La ferdinanda: Sonate für eine Medici-Villa (1982) ו-Buster's Bedroom (1990).^[2] הורן חיה ועבדה בפריז ובברלין.^[3]

ביוגרפיה

רבקה הורן נולדה ב-24 במרץ 1944 במיכלשטדט הסה, גרמניה.^[4] בילדותה למדה לצייר על ידי האומנת שלה. החיים בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה השפיעו מאוד על אהבתה לציור. "לא יכולנו לדבר גרמנית. גרמנים היו שנואים. היינו צריכים ללמוד צרפתית ואנגלית. תמיד נסענו למקום אחר, דיברנו שפה אחרת. אבל הייתה לי אומנת רומניה שלימדה אותי איך לצייר. לא הייתי צריכה לצייר בגרמנית או צרפתית או אנגלית. יכולתי פשוט לצייר."^[5]

הורן בילתה את רוב ילדותה המאוחרת בפנימיות ובגיל תשע-עשרה מרדה נגד הוריה ללמוד כלכלה והחליטה במקום זאת ללמוד אמנות. בשנת 1963 היא למדה באקדמיה לאמנויות יפות של המבורג. שנה לאחר מכן, היא נאלצה לפרוש מבית הספר לאמנות בשל הרעלת ריאות חמורה. "ב-1964 הייתי בת 20 והתגוררתי בברצלונה, באחד מאותם מלונות שבהם אתה שוכר חדרים לפי שעה. עבדתי עם סיבי זכוכית, בלי מסכה, כי אף אחד לא אמר שזה מסוכן, ונהייתי מאוד חולה. במשך שנה הייתי בבית הבראה. ההורים שלי מתו. הייתי מבודדת לגמרי."^[5]

לאחר שעזבה את בית ההבראה החלה הורן לעבוד עם חומרים רכים, ויצרה פסלים על רקע מחלתה והחלמתה הארוכה.^[3]

הורן חיה בהמבורג עד שנת 1971, בלונדון לתקופה קצרה (1971–1972), ומאז 1973 התגוררה בברלין.

עבודות

הורן שייכת לדור אמנים גרמנים שזכו להצלחה בינלאומית בשנות ה-80.^[6] היא עוסקת באמנות גוף, אך עובדת במדיות מגוונות, כולל אמנות מיצג, מיצב, פיסול וקולנוע.^[7] בנוסף, היא כותבת שירה, שלעיתים מושפעת מיצירתה, ובפעמים רבות היא שימשה השראה לעבודתה. כשחזרה לאקדמיה של המבורג היא המשיכה ליצור עבודות דמויות פקעת, ולעבוד עם תוספות גוף מרופדות ותחבושות תותבות. בסוף שנות השישים החלה ליצור אמנות מיצג והמשיכה להשתמש בהרחבות גופניות.

פסלי גוף

בשנת 1968 ייצרה הורן את פסלי הגוף הראשונים שלה, בהם הצמידה חפצים וכלים לגוף, תוך התייחסות למגע בין אדם לסביבתו. "איינהורן" (חד קרן) הוא אחד מעבודות המיצג הידועים ביותר של הורן: קרן ארוכה שמולבשת על ראשה, כותרת העבודה היא משחק מילים על שמה. היא הציגה את "איינהורן" ב"דוקומנטה" (אנ') ב-1972.^[8] העבודה מציגה אישה שמתוארת על ידי הורן כ"בורגנית מאוד", ״בת 21 ומוכנה להתחתן. היא מוציאה את כספה על ריהוט חדש לחדר שינה". היא מתהלכת בשדה וביער בבוקר יום קיץ כשהיא חובשת רק קרן לבנה היוצאת מחלקו הקדמי של ראשה ומוחזקת על רצועות. רצועות אלו כמעט זהות לאלו שבציורה של פרידה קאלו "עמוד שבור". הציור, עם חיטה מרחפת סביב ירכיה של האישה, הוא יצירה בו זמנית מיתית ומודרנית.

"מסכת עיפרון" היא יצירת גוף נוספת, המורכבת משש רצועות אופקיות ושלוש רצועות אנכיות. במקום בו הרצועות מצטלבות הוצמד עיפרון. כאשר היא מזיזה את פניה קדימה ואחורה על קיר קרוב, סימני העיפרון שנוצרים מתכתבים ישירות עם תנועותיה.

"כפפות אצבעות" הוא מיצג ואובייקט משנת 1972. את האובייקט לובשים כמו כפפות, אליהן מחוברות אצבעות ארוכות ומשתרעות, עשויות בלסה ובד. במיצג היא לובשת את הכפפות, בזמן השימוש והנגיעה במשטחים נוצרה ההרגשה והאשליה במוחה שהיא בעצם נוגעת במה שהתוספות נוגעות. ב-1974 היא יצרה עבודה דומה בשם "לגרד את שני הקירות בבת אחת". ביצירה זו היא שוב הכינה כפפות להארכת אצבעות, אבל הפעם מדדה אותן כך שיתאימו במיוחד לחלל התצוגה. משתתפים מהקהל עמדו באמצע החלל ויכלו לגעת בדיוק בקירות מנוגדים בו זמנית.

יצירה נוספת הכוללת אשליה של מישוש היא "אצבעות נוצה" (1972). נוצה מחוברת לכל אצבע באמצעות טבעת מתכת. היד הופכת ל"סימטרית (ורגישה) כמו כנף של ציפור". כשנוגעים בזרוע הנגדית עם אצבעות הנוצות, אפשר להרגיש את המגע בזרוע השמאלית ואת האצבעות ביד ימין נעות כאילו נוגעות בה, אבל הנוצות בעצם הן אלו שיוצרות את מגע.

פיסול

הורן המשיכה לחקור את דימוי הנוצות בעבודותיה בשנות ה-70 וה-80. רבות מעבודות הנוצות מציגות דמויות עוטפות כמו פקעת, או מתפקדות כמסכות או מניפות המכסות כולאות את הגוף. דוגמה ליצירות אלו הן מסכת קוקו (1973) ואלמנת גן העדן (1975) .

בשנות ה-80 נושאי עבודותיה הן "מכונות" שונות. בין היתר, היא יצרה מכונה המחקה את פעולת הציור האנושית "בית הספר הקטן לציור מבצע מפל" (1988). הפסל מורכב משלוש מברשות צבע בצורת מניפה, המורכבות על זרועות מתכת גמישות, ונטבלות בתוך כוסות מלאות צבע אקריליק כחול וירוק. לאחר כמה שניות נעות לאחור ומתיזות צבע על הקיר, התקרה, הרצפה ועל בדים על קיר הגלריה. פעולת המברשות חוזרת על עצמה עד שכל הבדים מכוסים צבע.^[9]

בשנות ה-90 רבים מפסליה המרשימים הוצבו במקומות בעלי חשיבות היסטורית. לדוגמה, "מגדל חסרי השם" בווינה (1994), "קונצרט הפוך" במינכן (1997), "מראת הלילה" בבית כנסת נטוש בקלן (1998) ו"קונצרט לבוכנוולד" בווימאר (1999), שהולחן בשטח של מחסן חשמליות לשעבר.

עבודות רבות נוספות של הורן סובבות סביב רעיון העדשות. הפרדוקס של הסתכלות החוצה והסתכלות לאחור נחקר ביצירתה שנוצרה עבור טאיפיי 101, "דיאלוג בין יין ויאנג" (2002). העבודה יוצרת אינטראקציות בין הצופים, הסביבה והפסל כשהיא משתמשת במשקפת ומראות על מנת להציע את האנרגיות הפסיביות והאקטיביות .^[10]

וידאו

במהלך יותר מעשר שנות פעילות בניו יורק, הורן הפיקה סרטים נרטיביים באורך מלא, ושילבה את הפסלים והתנועות מעבודותיה הקודמות בהקשר חדש של סרטים, תוך כדי שינוי משמעותם.^[11] הורן יצרה את סרטה העלילתי הארוך הראשון ב-1978, Der Eintänzer. סרטים מאוחרים יותר כוללים את "לה פרדיננדה: סונטה לווילת מדיצ'י", ואת "חדר השינה של באסטר"' בו מככבים דונלד סאתרלנד, ג'רלדין צ'פלין ומרטין ווטקה.^[12] בכל הסרטים ניכרת האובססיה של הורן לגוף הלא מושלם ולאיזון בין דמות לאובייקטים.

אוספים ציבוריים

עבודותיה של הורן כלולות באוספים ציבוריים מרכזיים ברחבי העולם, בין היתר:

מוזיאוני האמנות של הרווארד, קיימברידג'^[13]
מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, ניו יורק^[3]
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק^[14]
המוזיאון לאמנות עכשווית, לוס אנג'לס^[15]
מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, סן פרנסיסקו
הגלריה לאמנות של ניו סאות' ויילס, אוסטרליה^[16]
מוזיאון קסטלו די ריבולי לאמנות עכשווית, טורינו, איטליה
גלריית טייט, לונדון^[17]
מרכז ז'ורז' פומפידו, פריז^[18]
המרכז לאמנות אור בינלאומית (CILA), אונה, גרמניה
Zentrum für Kunst und Medientechnologie, קרלסרוהה, גרמניה^[18]
מוזיאון סטדלק, אמסטרדם^[18]
Van Abbemuseum, (אנ') איינדהובן^[18]
מרכז ווקר לאמנות (אנ')

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רבקה הורן בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של רבקה הורן (בגרמנית)
רבקה הורן, דף שער בספרייה הלאומית
רבקה הורן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
רבקה הורן, באתר AllMovie (באנגלית)
רבקה הורן, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

קישור לאתר הרשמי

הערות שוליים

^ Rebecca Horn: Body Art, Performance & Installations | Contemporary Art, www.marthagarzon.com
^ Brenson, Michael. Buster Keaton Inspires a Spooky German Film. The New York Times. 4 November 1990
^ ¹ ² ³ "Rebecca Horn". Guggenheim. נבדק ב-22 בדצמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
^ "Rebecca Horn: Biography", Ro Gallery, Retrieved 13 November 2014.
^ ¹ ² Rebecca Horn creates 'machines with souls', the Guardian, ‏2005-05-23 (באנגלית)
^ Rebecca Horn, Concert for Anarchy (1990) Tate Collection.
^ Lisa Gabrielle Mark (ed.). WACK! Art and the Feminist Revolution. Cambridge, Massachusetts: MIT Press. p. 247.
^ Rebecca Horn Museo d’Arte Contemporanea Donna Regina (M.A.D.RE).
^ Rebecca Horn, The Little Painting School Performs a Waterfall (1988) Walker Art Center, Minneapolis.
^ Publicly posted material, Floor 89, Taipei 101. 2007-08-17.
^ Rebecca Horn: Rebellion in Silence Dialogue between Raven and Whale, 31 October 2009 – 14 February 2010 Museum of Contemporary Art Tokyo.
^ William Wilson (2 October 1990), Rebecca Horn Clobbers Convention Los Angeles Times.
^ "Rebecca Horn: Work in Progress", Harvard Art Museums, Retrieved 31 January 2015.
^ "The Collection – Rebecca Horn", Museum of Modern Art, Retrieved 13 November 2014.
^ "Rebecca Horn", Museum of Contemporary Art, Los Angeles, Retrieved 13 November 2014.
^ "Works by Rebecca Horn", Art Gallery of New South Wales, Retrieved 13 November 2014.
^ "Concert for Anarchy", Tate, Retrieved 13 November 2014.
^ ¹ ² ³ ⁴ "Press Release: Rebecca Horn", Sean Kelly Gallery, Retrieved 13 November 2014.

[1] Rebecca Horn: Body Art, Performance & Installations | Contemporary Art, www.marthagarzon.com

[nyt-2] Brenson, Michael. Buster Keaton Inspires a Spooky German Film. The New York Times. 4 November 1990

[Guggenheim-3] ¹ ² ³ "Rebecca Horn". Guggenheim. נבדק ב-22 בדצמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)

[4] "Rebecca Horn: Biography", Ro Gallery, Retrieved 13 November 2014.

[th1-5] ¹ ² Rebecca Horn creates 'machines with souls', the Guardian, ‏2005-05-23 (באנגלית)

[6] Rebecca Horn, Concert for Anarchy (1990) Tate Collection.

[7] Lisa Gabrielle Mark (ed.). WACK! Art and the Feminist Revolution. Cambridge, Massachusetts: MIT Press. p. 247.

[museomadre.it-8] Rebecca Horn Museo d’Arte Contemporanea Donna Regina (M.A.D.RE).

[9] Rebecca Horn, The Little Painting School Performs a Waterfall (1988) Walker Art Center, Minneapolis.

[10] Publicly posted material, Floor 89, Taipei 101. 2007-08-17.

[11] Rebecca Horn: Rebellion in Silence Dialogue between Raven and Whale, 31 October 2009 – 14 February 2010 Museum of Contemporary Art Tokyo.

[12] William Wilson (2 October 1990), Rebecca Horn Clobbers Convention Los Angeles Times.

[13] "Rebecca Horn: Work in Progress", Harvard Art Museums, Retrieved 31 January 2015.

[14] "The Collection – Rebecca Horn", Museum of Modern Art, Retrieved 13 November 2014.

[15] "Rebecca Horn", Museum of Contemporary Art, Los Angeles, Retrieved 13 November 2014.

[16] "Works by Rebecca Horn", Art Gallery of New South Wales, Retrieved 13 November 2014.

[17] "Concert for Anarchy", Tate, Retrieved 13 November 2014.

[Press-18] ¹ ² ³ ⁴ "Press Release: Rebecca Horn", Sean Kelly Gallery, Retrieved 13 November 2014.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]