שטח A

שטח A הוא מונח שנטבע בהסכמי אוסלו ומתייחס לשטחים שהועברו לשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית. שטח A כולל כ-18% משטחי יהודה ושומרון ובהם כל הערים וחלק מהכפרים הפלסטיניים. 80% מרצועת עזה הוגדרו ב-1994 כשטח A. לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה ב-2005 הוגדרו גם השטחים הנותרים ברצועה כשטח A.

גושים בשטח A[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי A מתחלקים ל-15 גושים, ואלו הם (מצפון לדרום):

גוש ג'נין: גוש גדול בצפון השומרון, המשתרע מסילת אל-חארית'יה בצפון עד עסירה א-שמאלייה בדרום.
גוש עראבה: גם הוא בצפון השומרון, משתרע מעראבה בצפון עד רמין בדרום.
העיר טולכרם, לרבות מחנה הפליטים נור א-שמס.
גוש שכם: העיר שכם, לרבות מחנות הפליטים עסכר, בלאטה ועין בית אל-מא, והכפרים תל, כפר קליל, זאוואתא ובית וזן.
העיר קלקיליה.
גוש סלפית: שוכן במרכז השומרון, מבני זייד במערב ועד פאתי סינג'יל במזרח.
גוש רמאללה: כולל את הערים אל-בירה, רמאללה וביתוניא, ואת מחנות הפליטים אל-אמערי וקדורה.
גוש יריחו: העיר יריחו, לרבות מחנות הפליטים עקבת ג'בר ועין א-סולטאן, והכפרים עוג'ה א-תחתא, נועימה, עין א-דיוכ א-תחתא ואל-פוקא.
גוש עובידייה: נמצא במזרח הרי יהודה, וכולל את הכפרים עובידייה, א-שוואוורה, דאר סלאח, ואדי אל-עראיס וג'ודום.
גוש בית לחם: גם הוא בהרי יהודה, משתרע מאל-ח'דר במערב עד בית סאחור במזרח.
העיר חלחול.
גוש בני נעים: נמצא במזרח הר חברון, כולל את העיירה בני נעים ושטח גדול למדי ממזרח לה המאוכלס בדלילות.
גוש חברון: גוש גדול בהר חברון, משתרע מחברון בצפון עד דאהרייה בדרום.
גוש יטא: שוכן בדרום הר חברון, מאל-חילה בצפון עד א-סמוע בדרום.
רצועת עזה כולה.

הסמכות החוקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הסכמי אוסלו, הרשות הפלסטינית היא בעלת השליטה האזרחית והביטחונית בשטחי A, ולשם כך צה"ל נסוג משטחים אלו: ”לאחר כינון המועצה הפלסטינית, יפורק המינהל האזרחי הישראלי והממשל הצבאי הישראלי ייסוג” (הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, נספח I, סעיף I, פסקה 5).

עם זאת, מעצם טיבם של ההסכמים כהסכמי ביניים, נקבע כי מעמד השטחים לא ישונה:

שני הצדדים להסכם רואים בגדה המערבית וברצועת עזה יחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה ומעמדה יישמרו במשך תקופת הביניים

— הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, סעיף XXXI, פסקה 8

מקור הסמכות והתחולה של החוק הצבאי הישראלי בשטחי A הם סוגיה השנויה במחלוקת משפטית: לדעת יואל זינגר, שהיה יועמ"ש משרד החוץ וניהל מהצד הישראלי את המשא ומתן על הסכמי אוסלו, הממשל הצבאי לא חדל מלהיות מקור הסמכות החוקית גם בשטחי A, אלא רק נסוג כדי לאפשר לרשות הפלסטינית לפעול במקום בצל סמכותו. כראיה לכך הוא מציין את הלשון המינימליסטית של ההסכם לפיה הממשל הצבאי 'ייסוג' בלבד. גם הותרת הסמכות השיורית בידי ישראל תומכת בגישה לפיה הממשל הצבאי הוא עדיין מקור הסמכות גם בשטחי A.^[1] לעומתו, פרופסור איל זמיר ופרופסור איל בנבנישתי סבורים כי מעמד אזורים אלו אינו נקבע על פי הסכמים והצהרות, אלא לפי השליטה בפועל. כיוון שהשליטה המלאה בשטחי A היא של הרשות הפלסטינית – היא נחשבת גם למקור סמכות עצמאי. לפי גישה זו, התפיסה הלוחמתית של ישראל אינה חלה על שטחים אלו, וישראל אינה אחראית להפרת זכויות אדם המתבצעת בשטחי A.^[2]

כניסת ישראלים לשטח A[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מסירת השליטה על הערים הערביות ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית ב-1994, נאסרה כניסת ישראלים אליהן (למעט מקרים חריגים של כניסת עיתונאים, פעילי זכויות אדם, רופאים ואיחוד משפחות) בצו של אלוף פיקוד הדרום. מאז השתלטות החמאס על שטח הרצועה ב-2007, מוגדרת רצועת עזה על ידי מערכת הביטחון הישראלית כ"ישות עוינת" ואסורה הכניסה אליה גם על עיתונאים ישראלים. נכון ל-2022, אזרחים ישראלים (לרבות ערבים-ישראלים) מנועים מלהיכנס לרצועת עזה. יחד עם זאת, מדי שנה מתבצעות כניסות בודדות (באישור מערכת הביטחון) של ערבים-ישראלים במסגרת פעילות הומניטרית.

מאז אוקטובר 2000, ראשית האינתיפאדה השנייה, אסורה לישראלים הכניסה לשטחי A ביהודה ושומרון לפי צו אלוף פיקוד מרכז. עם זאת, בפועל צה"ל אינו אוכף את האיסור על ערביי ישראל,^[3] ואף יהודים רבים נכנסים לשטחי A לחנויות, מוסכים ושירותי דרך. חרף הסכמי אוסלו, מאז האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן צה"ל מבצע פעילויות יזומות גם בשטחי A.