שלום פראג (1635)
שלום פראג היה הסכם שלום שנחתם ב-30 במאי 1635 בידי פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג ויוהאן גאורג הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה הנסיך המייצג ביותר של המדינות הפרוטסטנטיות של האימפריה הרומית הקדושה. ההסכם הביא למעשה לסיום ההיבט של מלחמת האזרחים בשלושים השנים, עם זאת, פעולות הלחימה עדיין נמשכו בשל המשך הלחימה על אדמת גרמניה על ידי ספרד, שוודיה, ומאמצע 1635 גם צרפת, שנמשכה עד שלום וסטפאליה בשנת 1648.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשא ומתן על ההסכם בין הקיסר לבין הנסיך הבוחר הסקסוני נוהל על ידי גאורג השני, רוזן הסן-דרמשטאדט, אשר בעודו נסיך לותרני נשאר נייטרלי במהלך ההתערבות השוודית ב-1630. כמו כן, יוהאן גאורג הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה תמך בתחילה בפרדיננד השני נגד המורדים הבוהמים, ושמר על עמדה נייטרלית במשך השנים הבאות. עם זאת, לאחר שנבזזו האדמות הסקסוניות על ידי כוחות הליגה הקתולית, הוא הצטרף לכוחות השוודיים של גוסטב השני אדולף, מלך שוודיה בשנת 1631 בקרב ברייטנפלד. מותו של המלך השוודי בקרב ליצן בשנת 1632 והתבוסה הפרוטסטנטית ב-1634 בקרב נורדלינגן דחפו את הנסיך הסקסוני שוב להחליף צדדים.[1]
הקיסר ראה את ההצלחות שהושגו על ידי הפלישה השוודית ומצא את עצמו נאלץ להעביר כוחות יוצאי דופן לגנרליסימו שלו אלברכט פון ולנשטיין. לאחר שנים של לחימה, אי יכולת להחזיר את הווידוי הקתולי בכוח, ההתנקשות בחייו של ולנשטיין, והצורך לשים קץ להתערבות של מעצמות זרות בעניינים גרמניים, כולם יחד, כדי להביא את פרדיננד השני לשולחן עם מידה מסוימת של נכונות לעשות ויתורים כלפי הנחלות הלותרניות.
תנאי ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר משא ומתן ממושך, התנאים העיקריים של האמנה היו:
- צו ההשבה מ-1629 בוטל למעשה, ותנאי שלום אאוגסבורג מ-1555 כוננו מחדש ב-12 בנובמבר 1627. עם זאת, על פי ה-Reservatum ecclesiasticum המנהלים הפרוטסטנטים של הנסיכים-בישופים והמנזרים הקיסריים עדיין לא זכו לא לשבת ולא להצביע בדיאט הקיסרי. פרדיננד השני המשיך לדחוף את הקונטרה-רפורמציה בארצות המלוכה ההבסבורגית.
- בריתות פורמליות של מדינות האימפריה בינן לבין עצמן או עם מעצמות זרות נאסרו. איסור זה חל הן על הליגה הקתולית והן על ליגת היילברון הפרוטסטנטית, אולם סעיף זה לא התממש בסופו של דבר.
- צבאותיהן של המדינות השונות אוחדו תחת פיקודם של הנסיכים כגנרלים של הקיסר, והוקם צבא של האימפריה הרומית הקדושה, שיילחם נגד הכוחות הפולשים.
- חנינה הוענקה לנסיכים שנלחמו נגד הכוחות הקיסריים, למעט הצאצאים הגולים של "מלך החורף" לשעבר, פרידריך החמישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ.
שינויים טריטוריאליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הנספחים של מסמכי Traditionsrezess שבוצעו ב-1636, הוענק לנסיכות הבוחר מסקסוניה את אדמות הכתר הבוהמי של לוסאטיה התחתונה והעליונה, על ידי פרדיננד השני בתפקידו כמלך בוהמיה.[1] שתי הנחלות כבר ניתנו לסקסוניה ב-1623, כדי להשיג את התמיכה הסקסונית במהלך המרד הבוהמי. הנסיך הבוחר הסקסוני היה צריך רק להחזיק את לוסאטיה כנחלה תורשתית ולא לחלן את המנזרים הקתוליים כמו נויזלה או מארינטל.
פרדיננד נאלץ גם לעשות ויתורים אינדיבידואלים לחלק מהמדינות הגדולות כדי שיחתמו על האמנה: אושרה טענת מרקיזות ברנדנבורג, שהייתה מאז 1618 חלק מהאיחוד האישי של ברנדנבורג-פרוסיה, על הנחלות בפומרניה של הדוכס האחרון בוגיסלאב הארבעה עשר, דוכס פומרניה. אפילו נסיכות הבוחר מבוואריה הקתולית שתמכה בקיסר במהלך המלחמה, נאלצה להסכים לכמה ויתורים קלים.
השפעות ההסכם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף שהצליח מבחינה צבאית, הבין פרדיננד השני כי ניסיונותיו להחזיר את הסמכות הקיסרית נכשלו בסופו של דבר, וכי עליו לוותר. כמו כן, על מנת לשים קץ ללחימה בין המדינות השונות, היה עליו להביא לאמנה שתשלול את הדת כמקור לסכסוך לאומי; העיקרון של cuius regio, eius religio פורסם בשטחי האימפריה, ואושר בשנת 1648 בשלום וסטפאליה. בתמורה התחזקו סמכויותיו של הקיסר על ידי האיסור על כניסתן של הנסיכויות לבריתות אסטרטגיות.
ההסכם אושר על ידי רוב הפרוטסטנטים; עם זאת, הוא לא שם קץ למעשי האיבה. הקיסר ביקש להשיג את תמיכתם של הנסיכים הן במאבק נגד ההתערבות השוודית והן נגד ההתערבות הצפויה של צרפת. בינתיים גם נמשכה המלחמה ההסיאנית בין גאורג השני, רוזן הסן-דרמשטאדט לבין דודנו הקלוויניסטי וילהלם החמישי, רוזן הסן-קאסל, הכוחות השוודיים עדיין שלטו בפומרניה, והנסיך ברנרד מסקסוניה-ויימאר, העמיד את צבאו לשירות הצרפתים. בשנת 1648 נאלץ הקיסר פרדיננד השלישי להשלים עם ויתורים הרבה יותר גדולים כדי להגיע לשלום סופי.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 This article incorporates text from a publication now in the public domain: Chisholm, Hugh, ed. (1911). "יוהאן גאורג I". אנציקלופדיה בריטניקה. 15 (11th ed.). הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. p. 459.
