אורגנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורגנון משנת 1570

האורגנוןיוונית όργανον, דהיינו "כלי"), הוא השם שניתן על ידי אנדוניקוס ואלכסנדר מאפרודיסיאס לכתבים של אריסטו והאסכולה הפריפטטית, וכללה מגוון חיבורים מתחום הלוגיקה. בעברית של ימי הביניים כונה הספר "כל מלאכת ההגיון". לספרים אלו נספחה בימי הביניים הקדמתו של פורפוריוס הצורי (234-305?), והיא ה"מבוא" והספר הראשון באורגנון.

הרכב האורגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהדורה היוונית המקובלת של כתבי אריסטו, מהדורתו של עמנואל בקר, כולל האורגנון האריסטוטלי ששה חיבורים:

  1. הקטגוריות, הממיין את המציאות לכעשר קטגוריות: "עצם" ומקרים שונים, בהם איכות, כמות, מקום, מצב, זמן ויחסים שונים.
  2. המליצה, בו מפרט אריסטו את דרכי תקפותם הפורמלית של משפטים, בוחן את דרכי השכנוע, את ההחברים הרטוריים ואת האמצעים הרטוריים.
  3. האנליטיקה המוקדמת, בו מפתח אריסטו את הסילוגיזם (היקש) שלו לתקפותם של היקשים לוגיים.
  4. האנליטיקה המאוחרת, מכיל את הלוגיקה של המדע לפי אריסטו, ובו משרטט אריסטו תמונת מצב אידאלית שבה כל חקירת כל ענף של מדע תתחיל בבירור האקסיומות והעקרונות המיוחדות לו, ובהגדרות של המושאים הנחקרים, ואז תבוא ההוכחה, באמצעות היקשים, שתכונות מסוימות שייכות בהכרח לתחום הנידון.
  5. דיאלקטיקה, העוסק באומנות הדיאלקטיקה בין שני מתדיינים.
  6. ההטעאה, העוסק בסיווגם של כשלים לוגיים.

בימי הביניים, בעיקר אצל הפילוסופים הערביים, ובהשפעתם גם אצל הפילוסופים היהודיים והסכולסטיקנים, הכיל האורגנון תשעה ספרים, ואלו שמותיהם בעברית של ימי הביניים: א. המבוא של פורפוריוס; ב. ספר המאמרות (הקטגוריות, Categories); ג. ספר המליצה (On Interpretation); ד. ספר ההיקש (האנליטיקה המוקדמת, Prior Analytics); ה. ספר המופת (האנליטיקה המאוחרת Posterior Analytics); ו. ספר הניצוח (דיאלקטיקה, Topics); ז. ספר ההטעאה (Sophistical Refutations); ח. ספר ההלצה (רטוריקה, rhetoric); ט. ספר השיר (פואטיקה, poetics)‏[1].

תפוצתו של האורגנון וחיבורים סביבו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוגיקה האריסטוטלית נתפסה כדיסציפלינה פילוסופית ואוניברסלית, שנוסדה מחוץ לגבולותיה של דת כלשהי או מערכת אמונות. היא נלמדה בימי הביניים בערבית, בלטינית ובעברית, והחכמים המוסמכים שבה היו יוונים ורומיים, מוסלמים, נוצרים ויהודים. גם הוגים שהתנגדו לפילוסופיה אימצו במקרים רבים את האורגנון והלוגיקה שהוא כולל.

שמות הספרים שבאורגנון נזכרים בין היתר על ידי אלפאראבי[2], רבי יהודה הלוי[3], הרמב"ם[4], שם טוב בן יוסף אבן פלקירה[5], משה ריאטי[6] ועוד.

הפילוסופים האריסטוטליים בימי הביניים כתבו ביאורים וקיצורים לאורגנון. בין המפורסמים שבהם הם "מילות הגיון" של הרמב"ם, וקיצור ו"ביאור אמצעי" של אבן רושד. חלק מחיבורים אלו של אבן רושד תורגמו לעברית בימי הביניים, ויצאו לאור על ידי האקדמיה האמריקאית של ימי הביניים בשנת 1969, בעריכת חיים דוידסון.

גם רמח"ל, בראשיתה של העת החדשה, כתב תקציר משלו לאורגנון, בשם "ספר ההגיון".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למשמעותה הפילוסופית של הכללת הרטוריקה והפואטיקה בספרי ההגיון, ראו צבי וולפסון, המחשבה היהודית בימי הביניים, עמודים 167-168
  2. ^ האנציקלופדיה של הייסטינגס, IX, עמוד 880
  3. ^ הכוזרי, ה, יב
  4. ^ מילות ההגיון שער י ויד
  5. ^ ראשית חכמה, עמוד 37 והלאה
  6. ^ מקדש מעט, א, ג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית, מאנגס, ירושלים 2009