הכוזרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספר הכוזרי, שער מהדורת ורשה 1880
עטיפת ספר הכוזרי בתרגומו של יהודה אבן שמואל, בהוצאת דביר

ספר "הכוזרי" הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139. הספר נקרא במקורו הערבי "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה", ובתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, הוא מכונה "ספר הכוזרי". הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות. סיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן, משמש את המחבר כרקע ובסיס לדמות מלך כוזר. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שבעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד הוא כתב את ספר הכוזרי. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט" ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגירסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:

  • ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים
  • ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים

במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך שארבעת החלקים הראשונים של הספר הלכו בדרך המקובלת של התקופה של נאו-אפלטוניות, בעוד הספר אינו נותן מענה לאריסטוטליות שנהייתה פופולרית בתקופתו. לטענתם, החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה והוא נכתב יותר מאוחר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר‏[1].

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, המורכב מחמישה חלקים הנקראים מאמרים, מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם, בתקופה בה היהדות נמצאת בין הפטיש הנוצרי לבין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות. הספר עושה שימוש חיצוני-מסגרתי במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות מעט שונה למושג דיאלוג, ומבחינה פנימית-תפיסתית מרבה ריה"ל לעשות שימוש בתפיסות האריסטוטליות, על אף שהוא מתנגד אליהן, לטובת הרעיונות שהוא דוגל בהם.

בדרך של דיאלוגים בין מלך הכוזרים שמחפש לו דת חדשה, לבין החכם היהודי (רבי יצחק אלמנגרי, בעברית: המנגרי, או כפי שספרים מאוחרים יותר שמצטטים אותו מעתיקים רבי יצחק הסנגרי, המכונה "החבר", שיש המייחסים לו את יסודו של ספר הכוזרי) שמתאר לו את היהדות, מראה ריה"ל בנין שלם של אמונה יהודית שאיננה מתבססת על לוגיקה פילוסופית קרה, אלא על התגלות נבואית היסטורית, שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית, ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדת היהדות בנושאים אלו, על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורניותו, סגנונו ותוכנו. בספר ניכרת ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה, כמו גם הבנתו המדעית ומקצועו (רופא).

הספר מתחיל במלך כוזר החולם חלום החוזר על עצמו כל לילה ובו נאמר לו שכונותיו רצויות אך מעשיו אינם רצויים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם הפילוסוף. מלך כוזר מסכים עם דבריו אך הם סותרים את דברי החלום ולכן הוא נפגש קודם עם הנוצרי ואחר כך עם המוסלמי, והוא אינו מרוצה מהתשובה של שניהם. בלית ברירה הוא נפגש עם החבר - היהודי שמייצג את הדת הבזויה. הוא מוצא טעם בדבריו ולכן חוקר ושואל אותו שאלות. בהמשך המלך וכל עמו מתגיירים. לאחר מכן המלך ממשיך לדון עם החבר.

ספר זה הפך להיות לאבן דרך חשובה של ההגות היהודית לדורותיה, והיה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. הרב צבי יהודה קוק הרבה להדגיש את חשיבות לימוד הספר והיה מצטט מדברי הגאון מווילנה שאמר על ספר הכוזרי "שהוא קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[דרוש מקור]. לכן ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.

סגנונו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידאלי הוא החסיד:

(ב) אמר הכוזרי: תיאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם:

(ג) אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו. הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם כל צורכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק. לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נישמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם:

(ד) אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל:

(ה) אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל. שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא האיש הראוי לשלוט כי אילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם, וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה ורחיצה, וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים..."

– ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ב'-ה'

תרגומים ופירושים על הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר, כמו ספרי הגות רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית, ותורגם לעברית מספר פעמים. אלו העיקריות שבהן: התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון ממשפחת המתרגמים הידועה "התיבונים". תרגום מודרני בן זמננו (שמתרגמו העיד עליו שפעמים סוטה מן המקור), נעשה בידי יהודה אבן שמואל. תרגום שלישי נעשה בידי הרב יוסף קאפח, והוא מעמיד בו בכל עמוד את המקור הערבי למול תרגומו (יצא לאור על ידי מכון מש"ה). תרגום נוסף המבוסס על תרגומו של אבן תיבון, יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני, ולאחרונה בתוספת מספר תיקונים המבוססים על מהדורת "נזר דוד" של הרב דוד כהן- הרב הנזיר, יצא לאור על ידי ידיעות אחרונות-עם הספר. התרגום החדש ביותר הוא תרגומו של הרב יצחק שילת (יצא לאור על ידי הוצאת שילת).

במהדורות רבות הוצמד הכוזרי לפירושו של רבי יהודה מוסקטו עליו, "קול יהודה". בפירוש נרחב זה עשו רבנים רבים שימוש אחר כך. ב"קול יהודה" נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות בנוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".

פירושים נוספים לכוזרי הם:

  • "חשק שלמה" - ר' שלמה בן יהודה מלוניל;
  • "אוצר נחמד" - ר' ישראל זמושץ;
  • "פירוש חדש" - ר' גדליה ברכר.

כאשר הרב קוק ייסד את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הוא נתן שיעור בספר זה, באומרו שישיבה ללא ספר הכוזרי איננה ישיבה. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב על ספר זה "ספר הכוזרי אינו ספר במובן הרגיל הוא יותר מספר, זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על ארוסתו, זוהי פאוימה אלהית, שיר השירים של היהדות".

טיעון הכוזרי, ההוכחה המפורסמת לאמיתות היהדות המבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא גברים מפורשת בכוזרי. דבר זה הביא חוקרי מחשבת ישראל לעשות שימוש נרחב בספר. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי" ופרופ' שלום רוזנברג כתב ספר אלגורי על "הכוזרי השני".

בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר. הרב הנזיר דוד כהן והרב שלמה אבינר חיברו עליו פירושים. ישנו ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי אשר חובר על ידי הרב מרדכי גניזי. כמו כן, יצא ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים" על ידי צבי פישמן בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות וספר "הכוזרי" בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי בהוצאת מכללת "שאנן".

בעקבות הכוזרי, חיבר הרב דוד ניטו ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן המכונה גם "הכוזרי השני", ובו הוויכוח הוא בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20 חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר הכוזרי החדש. בו יש התייחסות להשקפות ושאלות מתחילת המאה ה-20.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב אורי שרקי, "שיעורים בספר הכוזרי, מאמרים א-ה", בעריכת צוריאל גביזון, שני כרכים, הוצאת עמותת אורים, 2011.
  • פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 107-157.
  • מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
  • הרב מרדכי נויגרשל, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – עם ביאור 'מדרכי הלב היהודי', א-ב, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2003.
  • הרב שלמה אבינר, הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה.
  • פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים: הוצאת ספרית מעלה, תשנ"א - 1991.
  • הרב מרדכי גניזי, הכוזרי המפורש, הוצאת המחבר, 1969.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות:

מאמרים ושיעורים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Shelomo Dov Goitein, The Biography Of Rabbi Judah Ha-Levi in the Light of the Cairo Geniza Documents, Proceedings of the American Acadamy for Jewish Research, Vol. 28 (1959), pp 41-56, pages 47-48