הכוזרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ספר הכוזרי בחמשה מאמרים, תר"ם ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 2

ספר המענה והראיה לדת המושפלת (בערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ'לִִיל)[א] הידוע כספר הכוזרי[ב], הוא חיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139, בערבית יהודית.

הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות, כשסיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן משמש את המחבר כרקע היסטורי. ספר הכוזרי נחשב אחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית בפרט, ושל מחשבת ישראל בכלל.

כתיבת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שבעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד הוא כתב את ספר הכוזרי. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט" ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגרסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:

  • ההתייחסות הארוכה לאמונת הקראים
  • ביסוס האמונה על המסורת העוברת מדור לדור, נקודה שאינה נמצאת אצל הקראים

במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך שארבעת החלקים הראשונים של הספר הלכו בדרך המקובלת של התקופה של נאו-אפלטוניות, בעוד הספר אינו נותן מענה לאריסטוטליות שנהייתה פופולרית בתקופתו. לטענתם, החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה והוא נכתב יותר מאוחר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר[3]. לעומתם, פרו' עזרא פליישר[4] סובר שבשלב שבו הביע ריה"ל חוסר שביעות רצון, הספר עדיין לא כלל את המסר של הספר על משמעותה המקיפה של היהדות בכלל תחומי התרבות של העם[5].

סיפור מסגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי עם פירוש של יהודה מוסקאטו, ונציה שנ"ד. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

כמסגרת לתוכן ספר הכוזרי משמש סיפור התגיירותו של העם הכוזרי במאה השמינית. בפתיחת הספר כותב ריה"ל:

וזכרתי מה ששמעתיו כבר מטענות החבר אשר היה אצל מלך כוזר הנכנס בדת היהודים היום כארבע מאות שנה, כאשר נזכר ונודע בספרי דברי הימים... והיו מטענות החבר מה שנתיישבה נפשי עליהם והסכימו לדעתי וראיתי לכתוב הדברים ההם כאשר נפלו והמשכילים יבינו

החכם היהודי, המכונה בספר 'החבר', וטיעוניו מהווים את רוב תוכנו של הספר, כונה בספרות היהודית רבי יצחק אלמנגרי, ובעברית: 'המנגרי', או, בספרים מאוחרים יותר, 'הסנגרי'. במשך הדורות היו שייחסו לו עצמו את הטיעונים המובאים בספר, כפשטות דברי ריה"ל בפתיחתו, אך כיום מקובל שאת הטיעונים כתב ריה"ל עצמו וייחוסם לחכם הדן עם מלך כוזר הוא ספרותי גרידא.

הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם פילוסוף, חכם נוצרי וחכם מוסלמי, ומשתשובותיהם אינן מניחות את דעתו פונה הוא אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר המלך ושר צבאו מגיעים למערה בהרים בה שובתים יהודים ומתגיירים בפניהם, ואז פועלים לגייר בשלבים את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את התורה, מקים דגם של המשכן וזוכה להצלחה חומרית וצבאית. פרטים רבים בסיפור דומים לסיפור ההתגיירות המסופר במכתבים הכוזריים.

גם לאחר הגיור החבר ממשיך ללמד את המלך הכוזרי ולענות לשאלותיו, עד שהוא פונה לעלות לארץ ישראל, שעל ייחודיותה האריך להרצות בפני המלך.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי בעריכת דוד סלוצקי, תרכ"ז ורשה. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

הספר, המורכב מחמישה חלקים הנקראים מאמרים, מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם, בתקופה בה יהדותו של ריה"ל נמצאת בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות. הספר עושה שימוש חיצוני-מסגרתי במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות מעט שונה למושג דיאלוג, ומבחינה פנימית-תפיסתית מרבה ריה"ל לעשות שימוש בתפיסות האריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג.

בספר, מתאר החכם היהודי באוזני המלך את היהדות, ודרך דבריו מבסס ריה"ל אמונה יהודית שאיננה מתבססת על לוגיקה פילוסופית קרה, אלא על התגלות נבואית היסטורית, אף שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית, ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדת היהדות בנושאים אלו, על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורניותו, סגנונו ותוכנו. בספר ניכרת ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה, כמו גם הבנתו המדעית והשכלתו כרופא.

דת ייחודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהוזכר, הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, על מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים", מה שמביא אותו לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם פילוסוף. לדברי הפילוסוף, קיום העולם תלוי באל, אך העולם לא נברא על ידו, ובכלל האל נעלה מלרצות דבר. שלמות האדם היא בהשגת החוכמות בשלמותן, ומי שהוכן לכך יכול להוציא זאת אל הפועל ואז הוא "דבק בשכל הפועל", ועושה רק את המעשים הנכונים בזמנים הנכונים. אם יש צורך בדת, הוא כדי לעזור לאדם להפנים את האמיתות שלמד. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף אך הם סותרים את דברי החלום, ואת רגשות המלך עצמו, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון. גם השלמות שמבטיח הפילוסוף לא נראית כיוצאת אל הפועל[6]. יש לציין שעל תשובה זו ששם ריה"ל בפיו של מלך כוזר, יש שחשדו אותו על שיטה אמונית המבוססת על חוויה רגשית. לעומתם מסבירים כי חוסר ההתאמה לרגשות המלך הם ביטוי לעובדה האמפירית שבתוך ליבו של האדם יש רצון לרציות אלוקית גם בחיי המעשה.

לאחר מכן פונה המלך הכוזרי אל החכם הנוצרי, ואחריו אל החכם המוסלמי – נציגי שתי הדתות הגדולות בעולם. הוא מלין על שכל אחד מהם מייעד את דתו לכל אנשי העולם, אף שאין לו ראיה לקיום מציאויות פלאיות כמו בריאת האל את העולם והתערבותו בנעשה בו, ודתם ראויה רק למי שראה בעיניו מופתים או שהתחנך על פיה. גם היותו של הקוראן מופלא ואין איש יכול לחבר כמותו – לא ניכרת למי שאינו קורא ערבית[7] ולא סביר שבאמצעות שפה המובנת רק לחלק מבני העולם יבסס האל את הוכחת התגלותו אל כלל בני האדם. לאחר שהוא רואה שהחכם המוסלמי פונה לבסס את האסלאם מצד היהדות, מבין המלך הכוזרי שאין לו ברירה אלא לבחון את היהדות, "הדת הבזויה"[8]. הכוזרי נפגש עם החבר היהודי, מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות.

לדברי החבר, היהדות אינה מיוסדת על בריאתו של ה' את העולם והנהגתו אותו, טענות שדיונים פילוסופיים אודותן אינם מסתכמים במסקנה חד-משמעית. היהדות מתבססת על הפגישה של עם ישראל עם ה', המלווה את אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, המוציא אותם ממצרים, מלווה אותם במדבר, מנחיל אותם את ארץ ישראל ונותן להם תורה, על מציאותם של נביאים רבים במשך הדורות, וכן על מסורת רצופה מאותה הפגישה עם ה', שהיא נאמנת כמו ראיית העין[9]. בניגוד לתמיהת המלך על החכם המוסלמי שייעד את הקוראן לכל העולם אף שהוא כתוב ערבית[10], התורה מיועדת רק לישראל, שזכו לפגישה עם ה'[11]. ה' מתגלה ומנהיג רק את ישראל, שהוא ה"סגולה" – זך, צלול נברר ונבחר[12]. מין נפרד, כמו-מלאכי, באופן שיכול להופיע העניין האלוהי אצלו. רק עם כזה יכול להוציא מתוכו איש אלוהים על-אנושי כמשה[13].

משה הוא שחזר אל ההיסטוריה ואל הדיון אודות הבריאה, ולימד את ישראל שה' ברא את העולם, ואת ייחוסי האומות. היסטוריה של העבר הקרוב להם, שאי אפשר לכזב בה. גם אוניברסלים אנושיים כמו קיומה של לשון, הספירה בבסיס עשר ושבעה ימים בשבוע מוכיחים את היות כל אנשי העולם צאצאי משפחה אחת[14]. דעות אחרות בנוגע לשנות קיום העולם לא מבוססות דיין[15].

טיעון הכוזרי מהווה דוגמה יהודית מפורסמת לניסיון לבסס את צדקת הדת באמצעות המסורת על חוויית התגלות: הכרה בצדקתה של היהדות מבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא אנשים (מלבד נשים וטף רבים) שהעידו כי כך אכן התרחש, דבר שלא הוכחש מעולם מה שקשה שיקרה באירוע המוני שכזה (מה גם שיש אינטרס ליהודים להכחיש – פטור ממצוות הדת).

רצון האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגלות רשמים אלוהיים בעולם אינה תמוהה כל כך, הרי גם החוכמה האלוהית מתגלה בכל פרטי העולם. באופן כזה התגלה אלוהים במעמד הר סיני, כשברא קול שהגיע לאוזני השומעים, ואין זו הגשמה. כמו כן, כשם שאיש ואישה יכולים לגרום לחוכמה האלוהית ביצירת אדם להופיע, כך האדם יכול לגרום להופעת רשמים אלוהיים בעולם[16], אלא שזה צריך להיעשות על ידי הדרכתו של אלוהים, ולא, כפי שסבר הפילוסוף, מתוך היקשים וסברות אנושיים[17]. לכן היהדות לא התפתחה, אלא הופיעה בעת שאלוהים לימד את ישראל מה לעשות כדי שיופיעו רשמים אלוהיים בעולם[18].

זו הייתה הטעות בחטא העגל, בניגוד לטענות הנוצרים. עם זך כישראל ודאי לא יבגוד בה'. באותה התקופה היה נהוג לייחס התגלות כוחות אלוהיים לחפץ גשמי, והותר לבני ישראל לעשות כן בהזדמנויות שונות, עם ארון הברית ועם הענן. טעותם הייתה בייחוס של התגלות האל לחפץ מבלי שהאל עצמו הורה על זה. החטא נעשה רק על ידי שלושת אלפים איש מתוך שש מאות אלף, ובכל אותו הזמן לא פסקו מאת ה' המן, עמוד האש וענני הכבוד. גם על לוחות הברית שנלקחו – אחרי תפילת משה התכפר להם[19].

הערכת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי הפך כבר בתחילת דרכו לאבן דרך חשובה בהגות היהודית לדורותיה. הוא היה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באיגרת שנשלחה אל הרמב"ם מאת רבי יהונתן מלוניל וחכמי עירו לוניל, אגב בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים, תיארו הכותבים את הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם, ובין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי[20]. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חוכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החוכמות. בהקשר זה נכתב שם: ”ורבי יהודה הלוי מתפאר בענייני החכמות בתהלותיו ופיוטיו הנפלאים, וממנו אצלנו עוד ספר הכוזר כפי מה שקבלנו, הפליג לחקור ולבאר בסתרי התורה והנבואות על צד הסכמת הדת והמושכל בכל כוחו, יותר מכל אשר היו לפניו”[21].

לעומת הוגי דעות יהודים אחרים (למשל הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים), שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבלה הגותו של ריה"ל בספר הכוזרי באהדה אף בקרב רבנים ומקובלים שהסתייגו מן הרציונליזם הפילוסופי. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו[22]), מקובל שחי במאה הארבע-עשרה: ”דברי הרמב"ם קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת”[23]. רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי"[24].
דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד הספר צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[25].

ספר הכוזרי הוערך גם על ידי הוגי דעות ציונים. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב על ספר זה: ספר 'הכוזרי' אינו ספר במובן הרגיל. הוא יותר מספר. זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על אהובתו. זוהי פואימה אלהית. שיר השירים של היהדות[26]. כן נשמעו דברי הערכה מפי ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית – הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה"[27].

כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נתן שיעור בספר זה[28]. גם בנו, הרב צבי יהודה קוק ראה חשיבות גדולה בלימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.

כמה ספרים חוברו בסגנון דומה לסגנונו של ספר הכוזרי. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20, חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו.

היות שהספר שימש לא רק כחיבור הגותי ואפולוגטי אלא גם כמקור הטקסטואלי הנפוץ והנגיש ביותר לסיפור על הממלכה הכוזרית שנתגיירה ליהדות, נכתבו על גביו כמה עיבודים לילדים ולנוער במשך השנים, ובעיקר במאה ה-20: הסופר היהודי-גרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920)[ג]. כמו כן, יצא ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים" על ידי צבי פישמן בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות, וספר "הכוזרי" בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי בהוצאת מכללת "שאנן".

סגנונו של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידיאלי הוא החסיד:

(ב) אמר הכוזרי: תאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם:

(ג) אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו. הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם כל צורכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק. לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נישמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם:

(ד) אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל:

(ה) אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל. שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר", והוא האיש הראוי לשלוט כי אילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם, לאחר שנתן להם חלקם, וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה ורחיצה, וכל השייך לה כפי הצורך, וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו, לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים..."

ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ב'-ה'

מהדורות, תרגומים ופירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית. נוסח המקור הערבי של הספר שרד בשלמותו בכתב יד יחיד בעולם השמור בספרייה הבודליאנית. כתב היד הועתק בשנת 1463, כשלוש מאות שנה לאחר כתיבת הספר, ועל אף שנפלו בו טעויות הוא משמש בסיס לכל המהדורות של נוסח הספר המקורי.

מהדורה מדעית מדויקת של המקור הערבי יצאה לאור בידי דוד צבי בנעט וחגי בן שמאי בשנת 1977. המהדורה מבוססת על כתב יד זה, על קטעי גניזה נוספים ועל עדויות נוסח אחרות, כולל תרגומו של יהודה אבן תיבון, שנכתב סמוך לזמן החיבור ויש בו כדי להעיד על נוסחו המקורי של הספר[29].

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער התרגום הלטיני של ספר הכוזרי, על ידי יוהאן בוקסטורף הבן, 1660.

הספר תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר שנכתב[30] והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נערך על ידי רבי יהודה בן קרדנאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים יחסית.
תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג[31]. תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני"[32] – מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ובשינוי של סדרי הפרקים. תרגומו זכה לתפוצה רחבה.

קיימים מספר תרגומים נוספים מן השנים האחרונות:

  • תרגום נוסף המבוסס על תרגומו של אבן תיבון, יצא לאור על ידי ד"ר אברהם צפרוני[33].
  • הרב יוסף קאפח הוציא לאור בשנת תשנ"ז תרגום ובו בכל עמוד המקור הערבי למול תרגומו[34], ובהקדמתו לתרגום, מתח הרב קאפח ביקורת חריפה על עבודתו של אבן שמואל.
  • בשנת ה'תש"ע יצא לאור תרגומו של הרב יצחק שילת[35], המבוסס על כ"י אוקספורד, שהוא כתב היד הערבי היחיד השלם של הספר, וכן על פרגמנטים של כתבי יד אחרים; תרגום זה נכתב בסגנון עברית של תקופת ימי הביניים.
  • בשנת 2017 יצא לאור תרגומו של פרופ' מיכאל שורץ, שנפטר סמוך לאחר שסיים לתרגם את הספר[36]. התרגום ראה אור בהוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ומוסד ביאליק. בדומה לתרגומו של שורץ למורה נבוכים, גם תרגום זה בעברית מודרנית, והוא מלווה הערות וביבליוגרפיה מקיפה. על בסיס מהדורה זו יצאה בשנת 2022 מהדורה עממית בהוצאת ידיעות ספרים, בניקודו של עורך הלשון דוד הרבנד.

הספר תורגם גם לשפות זרות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור התרגום הספרדי של רבי יעקב אבן דנה באמשטרדם. בין התרגומים המפורסמים לספר, נמצא גם תרגומו של הרב שרל טואטי לצרפתית, המלווה בפירושים, מקורות והפניות שאינם קיימים בגרסאות השונות בעברית.

פירושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר הכוזרי עם פירוש של ישראל מזמושץ', תקנ"ו. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 1

מהמפרשים הקדמונים לספר הכוזרי הוא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14[37]. פירושו ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים נכתבו על ידי בני דורו, כ"בית יעקב" לרבי יעקב פריצול וכן פירושו של רבי נתנאל בן נחמיה כספי "עדות לישראל".

במהדורות רבות[ד] של הספר בתרגומו של תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו עליו, "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות בנוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".

בשנת תקנ"ו (1796) נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני.
פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש".

בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים – הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי", הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר אלגורי על "הכוזרי השני".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ספר הכוזר", דפוס ראשון (שונצינו, רס"ו-1506).
  • פרופ' יהודה אבן שמואל, מבוא בתוך הכוזרי המתורגם שלו, ירושלים, תשל"ג.
  • הרב אורי שרקי, "שיעורים בספר הכוזרי, מאמרים א-ה", בעריכת צוריאל גביזון, שני כרכים, הוצאת עמותת אורים, 2011.
  • פרופ' אליעזר שביד, הפילוסופים הגדולים שלנו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002, עמ' 107–157.
  • מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר, תשע"ג 2012.
  • הרב מרדכי נויגרשל, ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי – עם ביאור 'מדרכי הלב היהודי', א-ב, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2003.
  • הרב שלמה אבינר, הכוזרי עם פירוש הרב שלמה אבינר, א-ד, הוצאת ספריית חוה.
  • פרופ' שלום רוזנברג, בעקבות הכוזרי, ירושלים: הוצאת ספריית מעלה, תשנ"א - 1991.
  • הרב מרדכי גניזי, הכוזרי המפורש, הוצאת המחבר, 1969.
  • דב שוורץ, פירוש קדמון על ספר הכוזרי: 'חשק שלמה' לר' שלמה בן יהודה מלוניל , הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007
  • דורי, נ' (2014). ספר הכוזרי בעיבוד לילדים. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך.
  • הרב יצחק שילת, בין הכוזרי לרמב"ם : לימוד משווה, ירושלים : הוצאת שילת - מעלה אדומים, תשע"א – השוואה בין דעותיהם בנושאים שונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכוזרי בוויקישיתוף

מהדורות:

מאמרים ושיעורים:

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך בתרגום הרב יוסף קאפח. ובתרגום מיכאל שורץספר הטענה והראיה לדת המושפלת.
    בתרגום רבי יהודה אבן תיבוןספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה[1] (ערבית: كتاب الحجة والدليل في نصر الدين الذليل, כִּתַאבּ אלְחֻגׇּ'ה ואלדַּלִיל פִי נַצְר אלדִּין אלדַּ'לִיל).
  2. ^ בתרגומו העברי של יהודה אבן תיבון, התרגום העברי הראשון של הספר, כונה "ספר הכוזרי" וכך רכש את שמו המפורסם. (ריה"ל עצמו מכנה את הספר במקום אחד 'הספר הכוזרי'[2]).
  3. ^ נכתב במקור בגרמנית, ותורגם לעברית ולאנגלית.
  4. ^ כגון מהדורת ורשא שהודפסה מחדש כמה פעמים בדפוסי צילום, ובמהדורת וילנא, בהן נדפס לצד הפירוש 'אוצר נחמד', ובדפוס זיטומיר.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה, בתרגום רבי יהודה אבן תיבון, בעריכת ד"ר א. צפרוני, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א
  2. ^ ש. ד. גויטיין, אוטוגראפים מידו של ר' יהודה הלוי. תרביץ כה 1956
  3. ^ Shelomo Dov Goitein, The Biography Of Rabbi Judah Ha-Levi in the Light of the Cairo Geniza Documents, Proceedings of the American Acadamy for Jewish Research, Vol. 28 (1959), pp 41–56, pages 47–48
  4. ^ עזרא פליישר, 'תמצית ארצנו ומשמעותה' – לדיוקנו של רבנו יהודה הלוי על פי ממצאי הגניזה
  5. ^ לגבי מסר זה, הוא מציין לדברי הכוזרי מאמר שני סט -עה, ומאמר רביעי כד - כח
  6. ^ מאמר ראשון א-ד
  7. ^ מאמר ראשון ד-ט
  8. ^ מאמר ראשון ט-י
  9. ^ מאמר ראשון יא-כה
  10. ^ מאמר ראשון ו
  11. ^ מאמר ראשון כו-כז
  12. ^ ספר הכוזרי בתרגום מיכאל שוורץ, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון באר שבע תשע"ו, מילון מושגים ערך סגולה (עמ' 368)
  13. ^ מאמר ראשון כו-מג, צה
  14. ^ מאמר ראשון מד-נט
  15. ^ מאמר ראשון ס-סז
  16. ^ מאמר ראשון סח-עז
  17. ^ מאמר ראשון עח-עט
  18. ^ מאמר ראשון פ-פד
  19. ^ מאמר ראשון צב-צז
  20. ^ אגרות הרמב"ם ב, עמ' תקיא, הוצאת שילת
  21. ^ שו"ת הרשב"א, חלק א, תיח.
  22. ^ רבי חיים מיכל, אור החיים, פרנקפורט מיין, תרנ"א, מס' 644 אות א, עמ' 298.
  23. ^ רבי יהודה מוסקאטו, ספר הכוזרי עם פירוש קול יהודה, וילנה, תרס"ה, פתיחה, סוף אות ג, עמ' 12.
  24. ^ מאור עיניים, פרק לו. מובא בפתיחה לפירוש רבי גדליה ברכר לספר הכוזרי
  25. ^ תוספת למעשה רב, ירושלים תרנ"ו, באתר היברובוקס
  26. ^ עמ' 149 במאמרו "ר' יהודה הלוי", בתוך: הנ"ל, מאין ולאין? קובץ מאמרים בענייני היהודים והיהדות, ברלין: אחיספר, תרע"ד, עמ' 123–180.
  27. ^ חיים נחמן ביאליק, דברים שבעל פה, הוצאת דביר, תרצ"ה-1935, ספר ב, עמ' קסו.
  28. ^ מאמרי הראיה ב, עמ' 485, קצת משיעורים אלה סוכמו על ידי תלמיד - ראה סיכום כאן
  29. ^ כתאב אלרד ואלדליל פי אלדין אלד'ליל - אלכתאב אלכזרי, ירושלים: תשל"ז, הוצאת ספרים ע"ש מאגנס והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
  30. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, באתר "דעת"
  31. ^ ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, תרגום מנוקד ומפוסק ומלווה מראה מקומות והערות עם מבואות ומפתחות מאת יהודה אבן שמואל, הוצאת דביר, תשל"ג.
  32. ^ ספר הכוזרי בתרגום אבן שמואל, בהקדמה לתרגום.
  33. ^ בשלוש מהדורות:
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי הספרדי, הוצאת תושיה, ורשה תרע"א.
    • ד"ר אברהם צפרוני (ציפרינוביץ), ספר הכוזרי, עם פירוש "קול יהודה" לרבי יהודה מוסקאטו, ועם פירוש "אוצר נחמד" לרבי ישראל הלוי מזמושץ, ורשה תר"צ.
    • רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, בהעתקתו של רבי יהודה אבן תיבון; נערך עם פירוש, הערות ומפתחות על ידי ד"ר א. צפרוני; הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשל"א.
  34. ^ הרב יוסף קאפח, ספר הכוזרי לרבנו יהודה הלוי זצ"ל, מקור ערבי (בתעתיק עברי) לצד תרגום, מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו, תשנ"ז.
  35. ^ ר' יהודה הלוי, תרגום: יצחק שילת, ספר הכוזרי, שילת, ה'תש"ע
  36. ^ ד"ר מיכאל שוורץ, ספר כוזרי לר' יהודה הלוי, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2017.
  37. ^ פירוש קדמון על ספר הכוזרי, מבוא, עמ' 7.