תאופרסטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תאופרסטוס
תאופרסטוס
תאריך לידה 371 לפנה"ס
תאריך פטירה 287 לפנה"ס (בגיל 84 בערך)
זרם אריסטוטליות
תחומי עניין בוטניקה, אתיקה, היסטוריה, לוגיקה, פיזיקה, גאולוגיה, מטאפיזיקה
הושפע מ אריסטו, אפלטון
השפיע על האסכולה הפריפטטית
תאופרסטוס כמדען
Θεόφραστος
תרומות עיקריות
פרסם ספרים חשובים בבוטניקה,גאולוגיה והיסטוריה

תאופרסטוסיוונית: Θεόφραστος, בלטינית: Theophrastus, ‏371 - 287 לפנה"ס) היה פילוסוף יווני, תלמידו ויורשו של אריסטו באסכולה הפריפטטית.

בנוסף לפילוסופיה התעניין בבוטניקה, פיזיקה, גאולוגיה, אתיקה ומטאפיזיקה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאופרסטוס נולד באי לסבוס שלחופי אסיה הקטנה. למד אצל הפילוסוף לוקיפוס בלסבוס, ואחר כך נסע לאתונה ולמד אצל אפלטון, שעמד בראש האקדמיה האפלטונית. ב-347 לפנה"ס, אחרי מות אפלטון, הצטרף לאריסטו שעזב את אתונה. אריסטו פתח בית ספר לפילוסופיה באסוס שבאסיה הקטנה ותאופרסטוס היה אחד מתלמידיו שם. בשנת 344-345 תאופרסטוס ואריסטו עברו להתגורר בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, ושם החלו בחקר הבוטניקה והזואולוגיה. ב-343 כאשר אריסטו נקרא לשמש כמורהו של אלכסנדר הגדול במקדוניה כנראה שתאופרסטוס התלווה אליו. ב-335 הוא עבר לאתונה יחד עם אריסטו שהחל ללמד בליקיאון. כאשר אריסטו נמלט מאתונה לכלקיס, שנה לפני מותו, הוא מינה את תאופרסטוס לאפוטרופוס של בנו ניקומאכוס והוריש לו את ספרייתו ואת כתביו המקוריים. הוא ירש את מקומו של אריסטו כראש האסכולה הפריפטטית וכראש הליקיאון באתונה, ושימש בתפקידים אלה במשך שלושים וחמש שנה. על פי המסורת היו לו למעלה מאלפיים תלמידים, ובהם המחזאי מנאנדרוס ודמטריוס מפלרון. שמו המקורי היה תירטמאוס, אך אריסטו כינה אותו תאופרסטוס שמשמעו ביוונית: "בעל כושר ביטוי אלוהי".

אחרי מותו בגיל שמונים וחמש שנה, נלאוס, תלמידו של אריסטו, ירש את כל ספרי תאופרסטוס, וסטראטון מלאמפסאקוס ירש את מקומו כראש האסכולה הפריפטטית. נערכה לו הלוויה ציבורית וכל אזרחיה של אתונה חלקו לו כבוד אחרון. יש אומרים כי אמר לפני מותו: "אנו מתים כאשר אנו מגיעים למצב שבו אנו מתחילים לחיות."

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו העיקרית הייתה קשורה בזו שבה החל אריסטו בשטח ההיסטוריה של הטבע. בין מחקריו של תאופרסטוס, ששרדו עד ימינו, נמנים "מחקר על הצמחים" ו-"על הסיבות לתופעת הצמיחה". הוא התמחה במדעי הטבע, והיה החוקר הראשון שהבדיל בין עולם החיות לבין ממלכת הצומח - מה שאפשר את פיתוח הבוטניקה כתחום מדעי חדש. ב"מחקר על הצמחים" הוא מתייחס לצורותיהם ולסיווגם. חלק חשוב של יצירתו זו מוקדש לעריכת רשימה של צמחים ועצים, להבנת התנאים המתאימים ביותר להתפתחותם, האופן שבו הם מתרבים, והשימוש שניתן לעשות בהם.

במחקר "הסיבות לתופעת הצמיחה" הוא מטפל בבעיות הפיזיולוגיה של הצמחים, ובעיקר בפריחתם וברבייתם. למטרות אלה פיתח אוצר מילים מיוחד, המתאר את מרכיביו השונים של הצמח. בכתביו הוא מזכיר את אוסף מיני הצומח שהובא ליוון על ידי אלכסנדר הגדול בעקבות כיבושיו, או את אלה שקיבל במצרים. הוא מנה למעלה מחמש מאות וחמישים זני צמחים שאותם ניתן לזהות גם בימינו, ואשר משמשים ברובם לגידולי חקלאות.

הוא חילק את הצמחים לארבע קבוצות: עצים, שיחים, תת-שיחים ועשבים, אך היה מודע להיבט השרירותי של שיטתו זו, והודה כי צמח מסוים יכול להשתייך למספר קבוצות. עבודתו מהווה את המתווה המדעי הראשון ללימוד ממלכת הצומח. שלושת עמודי התווך של מחקרו הם התיאור, הזיהוי והסיווג. הוא ייחס חשיבות מרובה להסתכלות ישירה ולתיאור מדויק וקפדני, ובכך היה שונה מן המחברים שעסקו בשטח זה לפניו.

פליניוס הזקן ופדניוס דיוסקורידס המשיכו בעבודתו של תאופרסטוס, אבל אחרי כיבושיו של אלכסנדר הגדול החל להשפיע על המחשבה היוונית העיסוק בקסמים במסופוטמיה ובמצרים, וההסתכלות המדעית לא חודשה אלא בתקופת הרנסאנס. בימי הביניים לימוד הבוטניקה לא חידש דבר, אלא היווה חזרה על מה שהיה ידוע לפני כן.

תאופרסטוס סיכם את הגותם של הפילוסופים הקדם אריסטוטליים, ויצר השתלשלות "היסטורית" עד לימיו של אריסטו עצמו (דוקסוגרפיה).

בין יצירותיו החשובות:

  • "מחקר על הצמחים" Historia Plantarum (אנ') (בוטניקה)
  • "על הסיבות לתופעת הצמיחה" (בוטניקה)
  • On Stones - בגאולוגיה
  • On Moral Characters, On Sensation - באתיקה
  • Physics ו-Metaphysics בפיזיקה

תאופרסטוס על היהודים וארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבן בפולחן היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאופרסטוס מתאר את היהודים בקטע מתוך חיבורו "על החסידוּת" (De Pietate), ששרד אצל פורפיריוס. נראה כי תאופרסטוס היה היווני הראשון שעסק ביהודים באופן מפורש, בהנחה שכתב את חיבורו לפני החיבור על מצרים של הקטאיוס איש אבדרה. תאופרסטוס עוקב בחיבורו אחר התפתחות הקורבן ומבטא את הסתייגותו מהקרבת בעלי חיים, שלדבריו רק באיטיות מצאה את דרכה לפולחן אלוהי והפולחן היהודי הוא מקרה מבחן. היהודים נוהגים הקרבת בעלי חיים, אבל הדרך בה הם עושים זאת נוגדת באופן בולט לזו של היוונים:‏[1]

"הסורים, שהיהודים מהוים חלק מהם, גם עכשיו מקריבים קורבנות חיים בהתאם לסגנון העלאת הקורבנות הישן שלהם; אם היינו מצווים להעלות קורבן באותה הדרך היינו נרתעים מכל העסק. כי הם לא סועדים מהקורבנות, אלא שורפים אותם לגמרי בשעת לילה ושופכים עליהם דבש ויין, הם במהרה הורסים את המנחה, כדי שהשמש הרואה-הכל לא תביט על הדבר הנורא. והם עושים זאת כשהם צמים בצהרי היום. כל אותה שעה, בהיותם פילוסופים מטבעם, הם משוחחים על האלוהות, ובלילה צופים הם בכוכבים, מתבוננים בהם וקוראים לאלוהים בתפילה. הם היו הראשונים להנהיג העלאת קורבנות גם של יצורים חיים אחרים וגם של עצמם; אולם הם עשו זאת מתוך הכרח ולא מתוך רצונם לכך".‏[2]

תאופרסטוס אינו מזכיר אמנם את האמונה היהודית באל אחד או את הזהות בין אלוהים ושמיים, אבל רוב החוקרים מסכימים כי את האמונה באל אחד ניתן להניח מראש, לאור השימוש במונח "האלוהי", שעשוי להתיחס לרעיון "הישות העליונה האחת", לפי השיטות הפרה-סוקרטיות. הדגש שתאופרסטוס שם על הצפייה בכוכבים, המעוררת בתגובה תפילה לאלוהים, מורה על כך שהוא אכן ראה בגרמי השמיים ביטוי למוחלטות של אלוהים.‏[3]

הדגש על חוסר הרצון היהודי לקבל מנהג שכזה (הקרבת יצורים חיים), תואם את הטון הכללי של כל הקטע, שהוא אוהד את היהודים. התבוננות בכוכבים היא מרכיב די חשוב בדת פילוסופית, על פי אסכולת אפלטון ואריסטו. ההערכה שתאופרסטוס רוכש ליהודים היא בהתאם להערצתו כלפי המצרים.‏[1] ייתכן ותאופרסטוס חשב שהיהודים מקריבים גם קורבן אדם, משום שהיה תחת השפעתו של המנהג הפיניקי הנפוץ והידוע.‏[4]

תאופרסטוס התיחס לקרבן היהודי בחיבור נוסף. יוסף בן מתתיהו מצטט בספרו "נגד אפיון" מתוך חיבורו של תאופרסטוס "על החוקים" (De Legibus):

"והנה גם בּערי (הנכרים) היה עמנו ידוע מימי קדם ומנהגים רבים ממנו כבר עברו אל מקצתן וזכו להיות למופת לרבים. על זה מעיד תאופרסטוס בספריו על דבר החוקים. הוא אומר, כי חוקי הצורים אוסרים להשבע שבועות נכרים, ובכלל השבועות האלה הוא מונה גם את השבועה הנקראת „קרבן”, ואולם השבועה הזאת לא נמצאה בקרב אחד העמים, בלתי בקרב היהודים לבדם. ופתרון המלה, אם נתרגם אותה מלשון העברים, הוא „מתנה לאלהים”.‏[5]

תאופרסטוס מונה את ה"קורבן" (χορβάν) באופן מפורש בין השבועות הזרות, מה שמפריך את הדעה שיוספוס פירש את הקטע לא נכון וש"קורבן" היא בעצם שבועה פיניקית מקומית, וזאת מאחר שאין בעצם הבדל בין השפות העברית והפיניקית.‏[4]

הגידולים בבקעת הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבורו "מחקרים על הצמחים", מתיחס תאופרסטוס לתמר והבלסם הגדלים בארץ יהודה:

חילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד/טיפוח, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום, ושרבים טוענים שביקרו בו, ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".‏[6]

עד אמצע המאה ה-2 לפנה"ס (אז הוקמה המדינה החשמונאית), ארץ יהודה היתה ללא ספק כלולה ב"חילת סוריה". משום כך ניתן להניח שתאופרסטוס התכוון לעצי הדקל המפורסמים ברחבי העולם של ארץ יהודה, הגדלים בבקעת הירדן ואזור יריחו. הנחה זו מחוזקת על ידי התיאור שבא מיד לאחר מכן, על "עמק סוריה", שמתיחס באופן ברור לבקעת הירדן.‏[7]

הבלסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל תאופרסטוס נמצא התיאור הראשון וגם המפורט ביותר של הבלסם של ארץ יהודה המופיע בספרות היוונית:‏[8]

"בלסם גדל בעמק סוריה. אומרים כי ישנם רק שני גנים בהם הוא גדל... העץ הוא גבוה כמו עץ רימון גדול והוא מרובה ענפים; יש לו עלה כמו זה של פיגם, אבל הוא חלש; והוא ירוק עד; הפרי הוא כמו זה של האלה בגודלו, צורתו וצבעו, וגם זה מאד ריחני, אפילו יותר מהשרף ... אומרים שהבלסם אינו גדל כצמח בר בשום מקום. מהגן הגדול יותר קיימים שנים עשר כלים המכילים כל אחד כשלושה פיינט, מהגן השני רק שני כלים כאלה... נראה כי הבלסם הוא בעל ריח יוצא דופן".‏[9]

תאופרסטוס מזכיר את "הבלסם הסורי" במקומות נוספים בחיבורו.‏[10] "עמק סוריה" הוא בקעת הירדן, מאחר וזהו המקום היחיד בסוריה בו הבלסם גדל.‏[8]

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, III. Theophrastus, pp. 8-17

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 8
  2. ^ פורפיריוס, De Abstinentia, ספר 2, פרק 26.
  3. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 2: האל היהודי, עמ' 55 (מאנגלית: להד לזר).
  4. ^ 4.0 4.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 12
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב.
  6. ^ Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
  7. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 14
  8. ^ 8.0 8.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 17
  9. ^ Historia Plantarum, IX, 6:1-4
  10. ^ Historia Plantarum, IV, 4:14; Historia Plantarum, IX, 1:6