רמח"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור קיר של רמח"ל, על גבי אודיטוריום עכו

רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (ה'תס"ז, 1707 - כ"ו באייר ה'תק"ו, 1746), רב, מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר במאה השמונה עשרה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפדובה שבאיטליה בשנת ה'תס"ז, לאביו רבי יעקב לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם ולאימו דיאמנטה. חינוכו כלל לימודי קודש לצד לימודים כלליים כמדעים, לטינית, איטלקית, צרפתית ויוונית באוניברסיטת פדובה. מגיל צעיר היה רבו רבי ישעיהו באסאן, שחיבב אותו מאוד, ולימד אותו בעיקר תלמוד ופוסקים.

בשנת ה'תפ"ב (1722), כאשר הגיע הרמח"ל לגיל חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה ועבר לריג'יו על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן שהזקין וחדל מלכהן. עם עזיבתו של הרב באסאן את פדובה עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכשרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי האר"י וספר הזוהר.

במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית. בגיל שבע עשרה הוציא את "מעשה שמשון", שירה "לשון למודים", ובגיל עשרים חיבר את המחזה "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו. לכבוד חנוכת ארון קודש חדש בבית הכנסת הגדול בפדובה חיבר רמח"ל שיר מיוחד בשם "חנוכת הארון" (ארון קודש זה נמצא כיום בבית הכנסת בהיכל שלמה בירושלים). הוא חיבר גם מאה-וחמישים מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהילים (מאוחר יותר יאמרו תלמידיו כי מזמורים אלו יאמרו בימות המשיח במקום ספר התהילים).

בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי. הוא הועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מוילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.

בראש חודש סיון ה'תפ"ז (21 במאי 1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של "מגיד" שגילה לו סודות קבליים רבים. רמח"ל תיאר התגלות זו:

"נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי"‏[1].

את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. ואחרי זמן מה רמח"ל שיתף בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות והערצה כבירה לרמח"ל.

מתאר זאת מאיר בניהו (עתמול, אוגוסט 90'):

רבים, ובכללם משכילים נודעים, צבאו על פתח בית מדרשו של רמח"ל כדי לשמוע תורה מפיו עד שלא היה מקום להכיל את כולם. רמח"ל הוצרך להפסיק את לימודיו עם בני חבורתו המצומצמת ולקבוע שיעורים מיוחדים להמונים שצבאו על פתח בית המדרש.

הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יקותיאל גורדון שיתף בחדשות על אודות גילויי הרמח"ל את רבי יהושע העשיל, רבה של וילנא, ואת מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באגרותיו אליהם‏[2] את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.

מכתבו של הרב גורדון לוינה דלף והתפרסם, ועורר את חמתו של רבי משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה נגד שרידי השבתאות. הרב חגיז ראה את רמח"ל כנביא שקר וכממשיכה של השבתאות, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. הפולמוס הגדול שפרץ הקיף את מרבית רבני איטליה, ובסופו, בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו ולא לפותחו מבלי רשות רבו. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה כי לא יעסוק בייחודים, בהשבעת מגידים, ובכתיבת ספרים בלשון הזוהר. רמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה שהיא חסרת תוקף הלכתי.

במהלך ארבע השנים הבאות שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו ובחיבור ספרים בעברית שאינם בשפה קבלית. בשנים אלו פיתח את משנתו העיונית וספריו אינם בלשון קבלית אלא בלשון פילוסופית.

בכ"א בשבט תצ"א נישא רמח"ל במנטובה עם צפורה פינצי, בתו של רב העיר רבי דוד פינצי. הוא שב להתגורר בפדובה, ובסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "חוקר ומקובל", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר התיר הרב באסאן לרמח"ל להדפיסו, ורמח"ל עמד לצאת לאמסטרדם דרך ורונה ולוזאן. השמועה הגיעה במהירות לוונציה, ורבני העיר חוללו שערורייה סביב הטענות כי פרסום הספר מהווה הפרה של השבועה, כי רמח"ל פתח את ארגז כתביו והעתיק ממנו את ספריו, כי רמח"ל ממשיך בכתיבת חיבורים אסורים, ולבסוף אף הועלתה הטענה כי הוא עוסק בכשפים ובהשבעת כוחות הטומאה. מערכה זו עוררה הד ברחבי אירופה, ועוררה שנית את רבי משה חגיז נגד רמח"ל. רמח"ל הכחיש את כל ההאשמות נגדו, אך בעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם הובא רמח"ל בפני רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ, שאילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין כי הפר את שבועתו, ולהשבע עליה שנית. לאחר שעזב רמח"ל את פרנקפורט נשלחה - בהסכמתו - תיבת כתביו מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ, שדן את הכתבים לקבורה ואת מיעוטם לשריפה. עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד להדפסתם במחצית השנייה של המאה ה-20.

תקופת חייו האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר התורה שכתב הרמח"ל בעכו
המצבה על קברו של הרמח"ל בטבריה

רמח"ל המשיך בדרכו מפרנקפורט לאמסטרדם. הוא השתקע באמסטרדם ועסק בליטוש יהלומים והוסיף להתכתב עם תלמידיו בפדובה, כאשר הוא מדגיש באגרותיו כי שריפת כתביו היא גזרה משמים ויש להשלים עמה. באמסטרדם הוא חיבר והדפיס את ספריו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים" שאינם עוסקים בקבלה בגלוי אלא בצינעה. בתחילת הספר "מסילת ישרים" כותב רמח"ל: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר", אך כיום מקובל לטעון כי יש בספר רעיונות מקוריים, וכי הוא הכניס אליו רעיונות המבוססים על דברי קבלה. "מסילת ישרים" הוא הספר העיקרי אשר הקנה לרמח"ל לגיטימציה היסטורית, והפך עם השנים לספר יסוד תורני, ובפרט בתנועת המוסר[3][4]

בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו וכמה מתלמידיו בדרכו לארץ ישראל. הוא השתקע בעכו וידוע כי התגורר בסמוך לנמל. בעכו קיבל את רשות מלך הגליל, דאהר אל-עומר, להקים בית כנסת, וכתב ספר תורה על גבי עור צבי, ובדיו שהתקין מתמיסת קליפות רימונים. על אף שעקב דהיית הדיו הפך ספר תורה זה פסול וחייב בגניזה מבחינה הלכתית, מוצג הספר כיום בבית הכנסת.

רמח"ל נפטר במגפה עם אשתו ובנו בכ"ו באייר ה'תק"ו (16 במאי 1746). המסורת טוענת כי הוא נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא, אולם יש הטוענים כי רמח"ל נקבר בבית הקברות העתיק בכפר יסיף, מקום הקבורה המקובל עבור יהודי עכו, שלא נהגו לקבור את מתיהם בעיר עצמה.

לאחר מותו גוועו ההאשמות נגדו לאיטן, והוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. בן דורו הצעיר ממנו, הגר"א (שנולד כ-13 שנים אחריו והאריך חיים כ-50 שנה יותר ממנו) העריץ את שיטתו הקבלית ולמדהּ בשקידה. האגדות אף מספרות כי לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום".‏[5] אף החסידות‏[6][7] ומאוחר יותר משנתו של הרב קוק ותלמידיו הושפעו ממנו, גם אם בצורה פחות מפורשת.‏[8][9] בתולדות חייו שפורסמו בשנים מאוחרות, הושמט לעתים כל איזכור למחלוקת הגדולה שהתרחשה לגביו.

השפעתו לדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההתנגדות הרבה שהייתה לו בימי חייו, השפעתו על התנועות היהודיות השונות מזמנו ועד היום רבה ביותר:

  • ה"מתנגדים" הושפעו ממנו רבות, בעקבות ההערכה הרבה שזכה לה אצל הגר"א.
  • ספרו מסילת ישרים הפך ליסוד המרכזי והבסיסי ביותר בפעילות של תנועת המוסר שהתעוררה באמצע המאה ה-19, והשפיעה על עולם הישיבות כולו עד היום.
  • תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, למרות שהמגיד הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמורים שהתנגדו לו ובפרט רבי יחיאל סאפרין מקאמרנא, שאף אסר את הלימוד בכתביו.
  • תנועת ההשכלה אהדה את מחזותיו, וראתה בהם את הפתיחה ליצירה ספרותית חילונית חדשה.
  • הרעיונות הציוניים של הרב קוק התבססו על הקבלה ובראש ובראשונה על תורת הגר"א והרמח"ל שהוא קושרם ביחד. הרב משה צבי נריה בספרו טל ראי"ה (עמ' קכ"ב), אף מעיד: "נפשו הפיוטית של רמח"ל... וכן כתיבתו הפרשנית לסתרי תורה שהיו בה גילויים... כל אלה הביאו את הרב לידי תחושה עמוקה של הזדהות... ובסוד שיח עם צעיר מקשיב - מבריק בתורה ובמחשבה - עם רבי יצחק הוטנר- גילה את תחושתו ואמר: 'סבורני שהנני גלגולו של רבי משה חיים לוצטו'".

על השפעתו כתב חיים נחמן ביאליק:

"הוא אשר בנה אב לשלושת בתי המדרש הגדולים של הגר"א, של הבעל שם טוב ושל בן מנחם (משה מנדלסון). באדמת מטעו טמונים שורשי ההתפתחות של ספרותנו לכל ראשי נתיבותיה".

בדומה לכך כתב הרב דוד כהן, ה"נזיר", כי תנועת החסידות, המוסר וההשכלה "שהיו עוינות זו לזו, כולן שמו להן בראשן את רמח"ל".

במחצית השנייה של המאה העשרים זכתה תורתו של רמח"ל לתפוצה רחבה ולהדפסות רבות. הרב אליהו דסלר עודד את לימוד כתביו, ותלמידו רבי חיים פרידלנדר הוציא את רוב כתבי רמח"ל בצורה נאה ומדויקת. גם יוסף אביב"י הוציא מספר חיבורים של רמח"ל וכתב עליו, וראוי לציין בפרט את מהדורתו לשרידי זוהר תנינא, שרובו נשמד בזמן הפולמוס. הרב מרדכי שריקי, ראש מכון רמח"ל מוציא כיום לאור מחדש את החיבורים, בתוספת פירושים, הערות ומבואות.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת האר"י עוסקת בפרוטרוט במבני המרכבה האלוהית, שהיא דרך הנהגת העולמות, על ידי משלים מן העולם התחתון (בפרט גוף האדם) וצירופי אותיות. אולם לא מבוארת הכוונה הפנימית בכל המבנים האלה. קבלת הרמח"ל מנסה לחשוף את הנמשל של קבלת האר"י, על ידי הסבר מהותו של כל רכיב בהנהגה ותפקידו במערכת הכללית (פירוט הדברים כתובים בפרט בספר קל"ח פתחי חכמה, ועיקרם כתובים בתחילת ספרו מסילת ישרים).

על פי הרמח"ל, אלוהים הוא במהותו הטוב הגמור, שאין טוב אחר כמוהו כלל. ומכיוון שדרך כל טוב היא להיטיב, ה' חפץ לגרום הנאה לזולתו, ולכן ברא את העולם, שיהיה מי שיהנה מטובו. אולם היות שהוא טוב אינסופי, הוא שואף להעניק טוב מוחלט, שהוא הטוב שלו עצמו, ולכן גזר שההטבה לנבראיו תהיה דבקותם בו והתענגותם עליו. לכך גם ברא את העולם הבא שבו מרגישה נפש האדם תענוג רוחני ודבקות בו.

על מנת שהטוב הזה יהיה שלם, ויהיה שייך לנברא בעצמו ולא רק לאלוהים, גזר שהנברא יקנה את השלמות בכוחות עצמו, על ידי בחירה אישית ומעשים. ולכן ברא עולם שיהיו בו גם טוב וגם רע, ואת המשיכה של האדם הן לטוב והן לרע, כך שיוכל על ידי בחירתו הטובה להגיע לשלמות ולהידבק בבורא. קיום המצוות מפיץ על האדם את אור פני ה' שהוא שלמותו, ואילו ביצוע עבירות מושך טומאה מכוחות הרוע שמאפיל וחוסם אור זה. בגלל שכל תכלית בריאת האדם היא להידבק בה', ראוי שלא תהיה לאדם תכלית אחרת בחייו אלא זאת, ושיכלכל את כל מעשיו רק למטרת השגתה.

בספרים דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה מסביר הרמח"ל כי מכל היבטי שלמותו של אלוהים, השלמות שבחר לגלות היא דווקא שלמות הייחוד - שהבורא הוא היחיד ששולט בכל מאורעות העולם ושאין כוח אחר מלבדו. הסיבה לכך היא כיוון שמידת הייחוד היא המאפשרת את קיום הרע ולפיכך גם את הבחירה, וממילא את הטוב הנצחי. זוהי הגדרה בדרך השלילה, ובה ניתן לחשוף את הטוב רק באמצעות נתינת מקום להיפוכו, כלומר לכוחות הרע, וביטול האפשרות הזאת מגלה את ייחודו[דרושה הבהרה]. יחד עם זאת, הייחוד הוא המעלה היקרה ביותר שבו, שתלויה בהכרח מציאותו. אם כן כל תהפוכות ההיסטוריה ("הגלגל הסובב" בלשון הרמח"ל) מוליכות אל גילוי הייחוד הזה, לעתים דווקא על ידי הגברת הרע. וסופו להתגלות בימות המשיח כשאז יתענגו הנשמות על השלמות שהתגלתה.

מכאן הרמח"ל מסביר כי יש שתי הנהגות שפועלות במקביל - הנהגת הייחוד שמוליכה הכל אל שלמותו, והנהגת המשפט המענישה וגומלת לפי מעשי בני האדם. הוא מסביר כי הנהגת המשפט היא אמנם הכרחית לעולם שיש בו טוב ורע, אבל היא בעצמה רעה במידת מה, כי אלוקים חפץ בשלמות כל נבראיו ולא שיהיו חוטאים ונשכרים. כמו כן הוא מסביר שהנהגת המשפט נובעת מהנהגת האהבה, כאב האוהב את בנו ולכן מייסרו, ולכן היא ממותקת.

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הרואים את רמח"ל כראשון שבין סופרי התחייה. כותב חוקר תולדות הספרות העברית אהרון בן אור:

"במאות ה-16 ו-17 הייתה ספרותנו כולה דתית-רבנית. ורמח"ל היה הסופר העברי הראשון שהכניס אל ספרותנו החדשה תוכן חילוני בכלל ונעימות אהבה וטבע בפרט. שאר הקווים הם: השיבה אל שפת התנ"ך ונושאיו, ההקפדה על חוקי הדקדוק... ההתרפקות על הטבע וההדגשה היתרה של הנעימות הפסטורליות – אלה ניתנו לנו לראשונה ביצירותיו של רמח"ל, ולפיכך יאה לקרוא לו לרמח"ל בשם מבשרה של ספרותנו החדשה"

"מעשה שמשון", יצירתו הראשונה של רמח"ל, עוקבת אחרי דמותו התנ"כית של שמשון ועל מאבקיו ביצרים ובתשוקה שמקרבים אותו אל דלילה.

יצירתו הספרותית החשובה ביותר היא "מגדל עוז" או "תומת ישרים". זו יצירה פסטורלית המתרפקת על הטבע. הרועה איש הטבע "דל הוא ואך שמח" אין הוא מעוניין בכספי העשירים, אשר "ברבות זהבם, ירב אויב בקרבם", ואין הוא משועבד לחוקי המעמדות החברתיים המפריעים למימושה של אהבה: "עלמה אשר תיטב בעיניו שמה, עלמה אשר תיתן לחלקו חשק, בה יעלוז ליבו, כי זה לעומת זה, ומפריד אין. יתעלסו יתענגו לבטח".

המחזה עוסק באהבתם של שלום ושלומית, בת המלך, שהמלך הבטיח שתנשא למי שיצליח להגיע אל ראש מבצר ללא פתח, ואל ראשו הגיע שלום. מול האהבה עומדים חורשי המזימות והמקנאים המנסים להתנכל לה. יש שמצאו במחזה נמשל, אף שחובר עוד לפני הפולמוס הגדול: בת המלך היא הקבלה, ושלום הוא אולי הרמח"ל עצמו. המחזה נגנז והוצא לאור רק מאה שנה אחר כך.

במחזה האחרון, "לישרים תהילה", יש דמיון רב ל"מגדל עוז", אך גם שינויים מהותיים. יצירה זו היא נמשל כמעט נטול משל, וחוט העלילה בו קיים במידה זעומה ביותר. זהו סיפור על המאבק בין טוב לרע, וכתיבה ביקורתית על הצלחתו של הרע בחיים החברתיים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער המהדורה הראשונה של מסילת ישרים שיצא לאור בחיי המחבר, אמסטרדם 1740, הספרייה הלאומית

הרמח"ל כתב כ- שמונים ספרים וחלק מספריו עוסקים בקבלה, חלק במוסר, ואף חלק הם מחזות , וספרי שירה. 40 מספריו אבדו, והיום ידועים לנו רק כ-40. בין ספריו המפורסמים יותר:

  • מסילת ישרים - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר המבוסס על מאמר במסכת עבודה זרה בדף כ.
  • דרך ה' - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
  • דרך תבונות - ספר הדרכה מובנה בלימוד התלמוד. משוקעים בו כללי הלוגיקה.
  • דעת תבונות - ספר דיונים בקבלה, בפרט בסודות ההשגחה והגאולה, ערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. הספר ערוך בלשון שאינה קבלית.
  • דעת תבונות ח"ב - ספר דיונים בקבלה, בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו, ערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל.
  • ספר הכללים - ספר דעת תבונות ערוך כמהלך דברים (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית.
  • קל"ח פתחי חכמה - ספר יסודות בקבלה ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (בגימטריה קלח) ומכאן שמו. כל פרק פותח ב"התגלות" וממשיך בפירוש והסבר שלה.
  • דרך עץ החיים - הקדמה לחשיבות לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • קנאת ה' צבאות - ספר הסברים בקבלה המסביר את הטעויות בשיטתו של שבתי צבי.
  • דרך חכמה - תכלית לימוד תורה.
  • אדיר במרום - פירוש לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
  • משכני עליון - תיאור של בית המקדש השלישי על פי הקבלה.
  • מאמר הגאולה
  • זוהר תנינא - "תנינא" = שני. ברובו אבד, מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר.
  • עשרה אורות
  • פנות המרכבה
  • האילן הקדוש - תמצית קבלת האר"י בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מישבים סתירות בתורת האר"י.
  • מאמר הוויכוח - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
  • חוקר ומקובל - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • מלחמת משה - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • פתחי חכמה ודעת - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
  • בנין עולם
  • סוד ה' ליראיו
  • תקטו תפילות - תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. על חלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
  • תיקונים חדשים - מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל כ-70 תיקונים (פרקים).
  • קיצור כוונות - מכיל סכום תמציתי של כוונת האר"י לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
  • ספר עיקרי הדינים - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן ונכתב עם רבי יעקב חזק.
  • מאמר העיקרים - הינו מעין תמצית מספר "דרך השם", מאמר העיקרים כולל בתוכו את י"ג עיקרי האמונה.
  • אגרות רמח"ל - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האר"י.
  • ירים משה - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל.
  • ספר השירים - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.

ספרי חול[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לשון לימודים - ספר ביכוריו - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
  • ספר ההגיון - דן בקיצור רב בכללי הלוגיקה ובישומה. זהו קיצור של האורגנון של אריסטו. כיום נדפס עם "לשון לימודים".
  • ספר המליצה - ספר זה נכתב כגרסה עברית ל"הרטוריקה" של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
  • ספר הדקדוק - ספר ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו, במהדורות החדשות מצורפת מהדורת צילום שלו בדרך תבונות.

מחזות:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר בניהו, כתבי הקבלה של רמח"ל ירושלים תשל"ט.
  • נחום אריאלי, ששה היכלות, תל אביב : מסדה, 1961 (רומן היסטורי על חיי ר' משה חיים לוצאטו).
  • צביה רובין, רמח"ל והזוהר: חיבורים ופירושים, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז.
  • צביה רובין, "החיבורים הזוהריים של רמח"ל והתפיסה המשיחית של הזוהר בכתביו", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל 8 (תשמ"ט) [=דברי הכנס הבינלאומי השלישי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית: ספר הזוהר ודורו], עמ' 412-378.
  • צביה רובין, "יחסו של רמח"ל לאר"י", דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות, חטיבה ג, כרך ב: הגות יהודית, קבלה וחסידות, ירושלים (תשנ"ד), עמ' 124-117.
  • יוסף אביב"י, מחזור רמח"ל, ירושלים תשנ"ה.
  • יוסף אביב"י, זוהר רמח"ל, ירושלים תשנ"ז.
  • צביה רובין, "תורת המראה והפתרון - פרשנותו המיוחדת של רמח"ל לקבלה", דעת 40 (תשנ"ח), עמ' 48-39.
  • צביה רובין, "בסוד העליון והתחתון - ארץ-ישראל במשנתו הקבלית של רמח"ל', ארץ-ישראל בהגות היהודית בעת החדשה (תשנ"ח), עמ' 224-186.
  • צביה רובין, "הפירוש התיאורגי של רמח"ל לפתיחת האידרא רבא", קבלה 12 (תשס"ד), עמ' 336-327.
  • הרב מרדכי שריקי "מלך העולם".
  • הרב עודד דוד, "אורות הרמח"ל", ביאור על "דרך השם" לרמח"ל בעקבות האר"י והרב קוק.ירושלים תשע"א.
  • הרב מרדכי שריקי, יסוד עולם, תולדותיו, אישיותו ותורתו, מכון רמח"ל, קריית ארבע, תשמ"ו. מהדורה שנייה ה'תשע"א.
  • פנחס דוד וועבערמאן, ירים משה, תולדות מכתבים ותפילות, הוצאת מטה יוסף, ירושלים תשמ"ב.
  • יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה - ר' משה חיים לוצאטו, אוניברסיטת תל אביב: ההוצאה לאור, 2014. (ISBN 978-965-7241-62-2)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורה מפוענחת מקוונת:

מהדורות סרוקות באתר ספרי עברית (היברובוקס)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]


שיעורים ומאמרים תורניים על אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אגרות ותעודות, אגרת ט"ו.
  2. ^ אגרות ותעודות, אגרות ו' ז'.
  3. ^ ישיבות ליטא ותנועת המוסר (אתר דעת)
  4. ^ אות ט' - אופני תועלת הלימוד בספר אור ישראל, ספר היסוד של תנועת המוסר. מתואר השינוי שהרב ישראל מסלנט הנחיל לגבי הפנמת הערכים שבספרי המוסר "וכמו שהאריך בזה החסיד בספר מסילת ישרים בהקדמה עיין שם." הספר מסילת ישרים מצוטט בהרחבה ברבות מהמידות הנידונות בספר ובנושאים השונים, בדרך כלל בראש הציטוטים. כמו כן הספר מסילת ישרים יצא לאור בהוצאות של ישיבות המוסר, עם הקדמות, ביאורים ולעתים מצורפת איגרת הגרי"ס - הגאון רבי יוסף סלנטר, "מייסד" זרם המוסר.
  5. ^ הקדמה המו"ל למסילת ישרים הרב משה יוסף ספינר, מהדורת ה'תשס"ז (2007). מצטט את הגאון מווילנא, את הרב חיים וולוזין וכן חלק מראשוני החסידות, המהללים את הספר
  6. ^ בהקדמה של המו"ל, מקוריץ (כנראה קשור עם בית מדרשו של רבי שלמה לוצקיר) שמורו המגיד ממזריטש הורה לו ללמוד ספר זה, והודיע על קדושתו. s:קל"ח פתחי חכמה/הקדמת המו"ל - וההסכמות ושם גם קישור לצילום באתר ספרי עברית.
  7. ^ הספר חמדת ימים וגדולי החסידות של הרב יהושע מונדשיין הדן בין היתר גם ביחס אדמו"רי חב"ד ואדמו"רים אחרים לספרים קבליים שיצאו עליהם עוררין, וביניהם בהרחבה גם על ספרי הרמח"ל, ובייחוד מסילת ישרים. לדעתו האדמו"רים הכירו את הכתובים ואף הושפעו מהם, אך השתדלו להמעיט בהפצת הידיעה על כך.
  8. ^ בין סוד שבשמים לסוד שבארץ - גישת הרמח"ל לקבלה מאמרו של הרב ברוכי בורשטיין באתר ישיבת עתניאל. המאמר נסמך בין היתר על עיגולים ויושר - לתולדותיה של אידיאה (מקבלת האר"י עד משנת הרב קוק) מאמרו של מרדכי פכטר בדעת (כתב עת)
  9. ^ קודם תלמד מסילת ישרים מאמר על יחס הרבנים לגרשם שלום, בו הרב שמואל אליהו אומר שלימוד קבלה חייב להתחיל במסילת ישרים. זאת, במסגרת שיחה על התרשמותו השלילית של אביו, הרב מרדכי אליהו, מאישיותו של שלום. (אתר 'מוסף שבת', של מקור ראשון
תקופת חייו של רמח"ל על ציר הזמן
תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרוניםציר הזמן