אלפרד שניטקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלפרד שניטקה

אלפרד גארייביץ' שְׁנִיטְקֶהרוסית: Альфред Гарриевич Шнитке; ‏24 בנובמבר 1934 - 3 באוגוסט 1998) היה מלחין סובייטי ממוצא יהודי-גרמני. המוזיקה המוקדמת של שניטקה מושפעת באופן ניכר מדמיטרי שוסטקוביץ'. הוא פיתח את הטכניקה הפוליסטייליסטית שלו ביצירות כגון הסימפוניה הראשונה שלו (הולחנה בין השנים 1969 ו- 1972) והקונצ'רטו גרוסו מס' 1 (הולחן ב- 1977). משנת 1980 ואילך המוזיקה שלו החלה ליהנות ממוניטין גם מחוץ לגבולות ברית המועצות. בשנות השמונים הלחין שלוש רביעיות מיתריים, שלישיית מיתרים (1985), הבלט "פר גינט" (1985-7), הסימפוניות מס' 3, 4 ו- 5, קונצ'רטו לויולה ולתזמורת (1985) והקונצ'רטו הראשון לצ'לו ולתזמורת (1985-6). בשעה שמצבו הבריאותי מתדרדר, המוזיקה של שלו איבדה את המוחצנות של סגנונו הפוליסטייליסטי והחלה לקבל גוון מופנם ועגמומי.

חייו ויצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של שניטקה היה יהודי שנולד בפרנקפורט, והיגר לברית המועצות בצעירותו. אמו נולדה ברוסיה למשפחה ממוצא גרמני.

אלפרד שניטקה נולד באנגלס שברפובליקה הוולגו-גרמנית בפדרציה הרוסית של ברית המועצות, והחל לקבל את חינוכו המוזיקלי בשנת 1946 בווינה, אליה אביו נשלח לעבוד ככתב עיתונאי וכמתרגם.

בשנת 1948, עברה המשפחה להתגורר במוסקבה. שניטקה השלים את לימודיו בקונסרבטוריון של מוסקבה בשנת 1961, עבד שם בהוראת המוזיקה בין השנים 1962 ו- 1972. פרנסתו העיקרית של שניטקה באה מכתיבת מוזיקה לסרטים, והוא הלחין קרוב ל- 70 פרטיטורות סרטים במשך 30 שנה. בשנת 1980 המיר את דתו לנצרות והחזיק בדעות מיסטיות אשר השפיעו מאוד על המוזיקה שלו.

פורטרט מ-"חיי אלפרד שניטקה" מאת רג'ינלד גריי, 1972. אוסף האקדמיה הרוסית למוזיקה, לונדון, בריטניה.

כמלחין נונקונפורמיסט, שניטקה היה קורבן מזדמן של הביורוקרטיה הסובייטית. הסימפוניה הראשונה שלו הוחרמה על ידי איגוד הקומפוזיטורים הסובייטי, ולאחר הימנעות מהצבעה באיגוד בשנת 1980, נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. בשנת 1985, סבל המלחין מהתקף שבץ שהותירו בתרדמת, והוא הוכרז כמת קליני מספר פעמים, אך לאחר זמן מה שב לאיתנו והמשיך להלחין. ב- 1990, עזב שניטקה את רוסיה והתיישב בהמבורג. מצבו הבריאותי נשאר רעוע, והתקפי שבץ נוספים תקפו אותו, עד לפטירתו ב- 3 באוגוסט 1998. שניטקה נקבר בבית העלמין נובודוויצ'י שבמוסקבה.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה המוקדמת של שניטקה מושפעת מאוד משוסטקוביץ', אך לאחר ביקורו של המלחין האיטלקי לואיג'י נונו בברית המועצות, אימץ שניטקה את הטכניקה הסריאלית ביצירות כגון "מוזיקה לפסנתר ולתזמורת קאמרית" משנת 1964. אף-על-פי-כן, חש עד מהרה חוסר שביעות-רצון ממה שכינה "פולחן נעורים של התנזרות סריאלית" ועבר להלחין בשיטה חדשה שכונתה "פוליסטייליזם", כאשר סגנונות שונים מן העבר ומן ההווה מתלכדים יחדיו ויוצרים סגסוגת מוזיקלית חדשה (המלחין כתב בין השאר: "המטרה של חיי היא לשלב בין מוזיקה רצינית למוזיקה קלה, ולא אכפת לי לשבור את צווארי כל עוד אני אני מממש אותה"). היצירה הקונצרטית הראשונה שלו שמשתמשת בטכניקה הפוליסטייליסטית הייתה הסונאטה השנייה שלו לכינור ולפסנתר "Quasi una sonata", משנת 1968, אך ההשפעה של המוזיקה שלו לסרטים ניכרת מהעובדה שהסונאטה הזו שואבת מפסקול שכתב לסרט האנימציה הקצר "מפוח הזכוכית". שניטקה המשיך לפתח את הטכניקה הפוליסטייליסית ביצירות כמו הסימפוניה הראשונה (1969-72) והקונצ'רטו גרוסו מס' 1 (1977), אך הלחין גם יצירות אחידות יותר באופיין, כגון החמישייה לפסנתר ולכלי-קשת (1972-6), שנכתבה לזכר אמו.

בשנות השמונים, המוזיקה של שניטקה התפרסמה יותר מחוץ לגבולות ברית המועצות, בחלק מן המקרים הודות למוזיקאים סובייטים מהגרים אשר ניגנו מיצירותיו, ביניהם הכנרים גדעון קרמר ומארק לובוצקי. על אף חולי ממושך, הלחין שניטקה מספר רב של יצירות, מן החשובות שבהן שתי רביעיות מיתרים (מס' 2 ו- 3), שלישיית מיתרים (1985), קנטטת פאוסט (1983), ששולבה לאחר מכן באופרה שלו "הסיפור של ד. יוהאן פאוסט", הבלט "פר גינט" (1985-7), סימפוניות מס' 3, 4 ו- 5, כאשר האחרונה שבהן נודעת גם כקונצ'רטו גרוסו מס' 4, הקונצ'רטו לויולה (1985) והקונצ'רטו הראשון לצ'לו (1985-6).

בעוד מצבו הבריאותי ממשיך להתדרדר, המוזיקה של שניטקה נעשתה עגמומית יותר, מופנמת יותר. רביעיית המיתרים הרביעית משנת 1989 והסימפוניות מס' 6, 7 ו- 8 מהשנים 1992 עד 1994 הן דוגמה טובה לכך. חלק מחוקרי המוזיקה של שניטקה טוענים שהיצירות האחרונות הן אלו שיוכרו בסופו של דבר כמשפיעות ביותר מבין עבודותיו. התקפת שבץ נוספת, בשנת 1994, הותירה אותו משותק כמעט לחלוטין, בלי יכולת ממשית להלחין, אף-על-פי שמספר יצירות קצרות פורסמו בשנת 1997. נוסף על אלה, פורסמה הסימפוניה התשיעית, אשר כתב-היד שלה היה כמעט בלתי-קריא, עקב קושי של המלחין לכתוב ביד שמאל. הסימפוניה הזו בוצעה לראשונה ב- 19 ביוני 1998, לאחר שפוענחה, אך גם "אורגנה" לביצוע על ידי גנאדי רוז'דסטוונסקי, המנצח של הבכורה. הבכורה הוקלטה ושניטקה האזין לסימפוניה זמן קצר לפני מותו, וביקש לדחות את הוצאתה לאור. לאחר מותו, פוענחה הפרטיטורה פעם נוספת, על ידי ניקולאי קורנדוף, שמת בטרם הספיק להשלים את העבודה. המשך העבודה נעשה על ידי אלכסנדר ראסקאטוב. בגרסה זו ניתן לבצע את שלושת פרקי הסימפוניה התזמורתיים של שניטקה יחד עם פרק רביעי מקהלתי, שנכתב על ידי ראסקאטוב לזכר המלחין. ביצוע הבכורה של גרסת קורנדוף-ראסקאטוב נערך בדרזדן, ב- 16 ביוני 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]