סימפוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סימפוניהיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל) היא צורה מוזיקלית לתזמורת, המבוססת לרוב על ארבעה פרקים. עד התקופה הקלאסית ציין המושג באופן רופף יצירות כליות ליותר מכלי אחד; מהתקופה הקלאסית ואילך הכוונה בדרך כלל ליצירה תזמורתית בצורת סונאטה.

התפתחות הסימפוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "סימפוניה" נגזר מיוונית ופירושו - הצלל-יחד. משמע, דבר שיש בו מן הצירוף והתיאום של צלילים. בנוסף, השם נמצא כבר בספר דניאל:

כְּעַן הֵן אִיתֵיכוֹן עֲתִידִין, דִּי בְעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא (...)

– דניאל ג:ט"ו

משאר המילים הארמיות בפסוק זה אפשר להסיק, שה"סומפוניה" הנזכרת כאן הייתה כלי נגינה עתיק.‏[1] בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים - וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.

הסימפוניה הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סינפוניה

באופרה הראשונה של יאקופו פרי, "אורידיצ'ה", שהוצגה בשנת 1600, נמצאת "סינפוניה" ל-3 חלילים. מונטוורדי כתב פרקי נגינה לתזמורת, כפתיחה לאופרה, וקרא להם "סינפוניות". ואילו שיץ, כתב "סימפוניות דתיות" (Symphoniae sacrae) לקולות עם כלי נגינה. גם יוהאן סבסטיאן באך נתן את השם הזה לאינוונציות תלת-קוליות שלו, ופה ושם לפתיחות של יצירות כליות, כמו אחת מהפרטיטות לצ'מבלו. בקונצ'רטו ה"אביב" שלו מתוך "ארבע העונות", אנטוניו ויוואלדי שואל מוטיבים מסינפוניה במערכה הראשונה של האופרה שלו Il Giustino שחוברה באותה שנה עם "ארבע העונות".

השם "סינפוניה" דבק לפרקי נגינה שהיו נוהגים להשמיע ולשלב בתוך הצגת מחזה, אורטוריה, או קנטטה במאה ה-17, ואפילו במאה ה-18. אז גם נפוץ השם "סינפוניה שלפני האופרה" כשם נרדף לפתיחה. במקביל, החלו בתקופה זו לייחד לה את צורתה האופיינית של הפתיחה האיטלקית של 3 פרקים: פרק מהיר, פרק איטי, פרק מהיר. היו גם סינפוניות בנוסח צרפתי במתכונת של פרק איטי, פרק מהיר, פרק איטי.‏[2]

היידן קרא לסימפוניות הראשונות שלו בשם "פתיחות", והן מורכבות, כמו הסונאטות שלו משלושה פרקים, מפרק מהיר, פרק איטי, ופרק מהיר. הסימפוניות המאוחרות של היידן כמעט כולן פותחות במבוא איטי, ורק אחריו בא ה"אלגרו" (הפרק המהיר), הקשור עם המבוא הזה. ה"סימפוניה-פתיחה" הייתה מבוצעת לרוב בתזמורת-מיתרים. לפעמים נוספו גם כלי נשיפה לשם הגברת התזמורת וחיזוק צליליה בלבד, בלי להתחשב בהבדלי גוונים כלשהם. הטריו סונאטה והסימפוניה דומות, וההבדל ביניהן הוא אופי הביצוע: טריו סונאטה מיועדת לכלי סולו אחדים, ואילו הסימפוניה מיועדת לתזמורת.

הסימפוניה הקלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הסמפוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקי הסימפוניה היו בנויים במבנים מקובלים: הפרק הראשון צורת סונאטה אלגרו, המבוססת על יחסים הרמוניים הקובעים את אורך הפרק ואופן התפתחותו. פרק במבנה א-ב-א, רונדו (א-ב-א-ג-א-ד וכו'), צורת וריאציות, פוגה וכולי.

מבנה הסימפוניה הקלאסית הוא כדלקמן:

פתיחה: אטית, הופיעה בחלק מן הסימפוניות של היידן, מוצרט ובטהובן.

  • חלק התצוגה (אקספוזיציה): תצוגת הנושא הראשון, גשר לנושא השני, נושא שני, קבוצת סיום.
  • חלק הפיתוח: מבוא לפיתוח, לב הפיתוח, מוביל חזרה, נקודת עוגב.
  • חלק המחזר (רפריזה): דומה במבנהו לתצוגה, אך מוביל את הפרק אל סיומה.
  • חלק הקודה: סוגר את הפרק.

פרק שני: בדרך כלל אטי ורגוע.

פרק שלישי: ריקוד במשקל משולש (מינואט), שהתפתח לכדי סקרצו, מהיר ומתוחכם יותר ומבנהו בדרך כלל א-ב-א.

פרק אחרון: היה כמעט תמיד הפרק המהיר והווירטואוזי ביותר, שמבנהו רונדו או צורת סונאטה.

בצורתה המגובשת במאה ה-18, מכילה הסימפוניה ארבעה פרקים:

  • פרק ראשון: החשוב והמפותח ביותר, הוא הקובע את אופייה של הסימפוניה כולה. הוא כתוב בצורת סונאטה, ולעתים קרובות נלווה אליו מבוא איטי.
  • פרק שני: איטי ולירי. בצורתו הוא חופשי יותר, והמחבר רשאי להשתמש בצורת הסונאטה המדויקת, אך גם להימנע מכך. צורות אופייניות אחרות הן צורת הסונאטה ללא פיתוח, ונושא עם וריאציות.
  • פרק שלישי: לרוב, ריקוד. מהסוויטה "הושאל" לכאן המינואט. בטהובן היה הראשון שהחליף את המינואט בסקרצו, שהחל את דרכו כמינואט מהיר והפך לז'אנר עצמאי.
  • פרק רביעי (ואחרון): מהיר ואופיו לרוב קל ומשעשע. גם כאן המלחין לא מוגבל והוא יכול לשוות לפרקו זה צורת סונאטה או ואריאציות. על כל פנים, הצורה הנפוצה ביותר היא צורת רונדו-סונאטה, שהיא תת-סוג של צורת הסונאטה הרגילה; הנושא הראשון בדרך כלל קצר, סימטרי וריקודי, והוא חוזר שוב לפני הפיתוח כך שמתקבל מבנה המזכיר את מבנה הרונדו. עד סוף התקופה הקלאסית היה הפרק האחרון על פי רוב הקצר והקליל ביותר (סימפוניית "יופיטר" של מוצרט היא אחד מיוצאי-הדופן המוכרים): בין מאפייני התקופה הרומנטית היה מעבר הדגש הדרמטי מן הפרק הראשון אל האחרון.

כבר בסימפוניה הראשונה של בטהובן מורגשת הנטייה להעביר את מרכז הכובד אל הפרק האחרון, והרצון לתת לו פתרון לבעיות והרעיונות שהתעוררו בפרקים הקודמים. בתקופת הרומאנטיקה מקבלת הסימפוניה אופי אינדיבידואלי יותר, בהתאם לרוח התקופה. ענף מיוחד באומנות הסימפוניה היא פואמה סימפונית, השייכת לסוג המוזיקה התוכניתית המובהקת.

מלחינים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוזף היידן:
    "אבי הסימפוניות"; ב-104 הסימפוניות שלו ניכר טיפול מתמיד בפיתוח הצורה והמבנה של הסימפוניה, וטיפוח שאינו פוסק מניסויים ושכלולים בשטח הדינאמיקה והגיוון התזמורתי. בעיקר, נודעת להיידן חשיבות רבה בשטח המוטיבים.
  • וולפגנג אמדאוס מוצרט:
    אצל מוצארט, כמו אצל היידן, מוביל קו התפתחות ושיכלול. בולטת השפעתו של באך, הניכרת בעיקר במבנה הפוליפוני שבפיתוח המוטיבים. בולטת התקדמות בשטח התזמור. כל כלי נגינה בא להוסיף גוונים לאפקט הכללי.
  • לודוויג ואן בטהובן:
    בטהובן העלה את הסימפוניה לשיאים גבוהים ביותר, ובצורה זו שפיתח לפי כוחו היוצר, השכיל לצקת ולמזג בה שפע של חומר מלודי והרמוני הנחשב לאיכותי מאוד במוזיקה הקלאסית. רגשות-אנוש עמוקים ודרמטיים ביותר עד לידי טראגיות גורלית. טכניקה אינסטרומנטלית משוכללת; דינמיקה עשירה בעלת מתחים גבוהים, המתבטאת בייחוד בתהליכי פיתוח המוטיבים שלו. בין השאר פיתח ושיכלל בטהובן (אף כי טכניקה זו קיימת כבר אצל היידן) את המעבר הרציף בין פרקים, טכניקה השאולה מן האופרה ומוסיפה דרמה ומתח למוזיקה. כך, למשל, בסימפוניה החמישית הפרק השלישי מחובר באופן רציף לרביעי, ובסימפוניה השישית מחוברים שלושת הפרקים האחרונים.

הסימפוניה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הרומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 השתחררה הסימפוניה בהדרגה, בדומה לצורת הסונאטה בכלל, מצורתה הקלאסית הקבועה. ברהמס המשיך במידה רבה את דרכו של בטהובן והיו אף שכינו את הסימפוניה הראשונה שלו בשם הסימפוניה העשירית של בטהובן, למורת רוחו של המלחין. שוברט ואחרים שימרו במידה רבה את מבנה הסימפוניה הקלאסית, אך מבנה זה הלך והתפתח, שינה צורה ואופי. בראהמס ושומאן (ובעקבותיהם סזאר פרנק) ערכו ניסיונות בפרקים אמצעיים המשלבים בין הפרק האיטי ופרק הסקרצו. הסימפוניה הפנטסטית של הקטור ברליוז היא יצירה תוכניתית, שהמבנה שלה חורג לחלוטין ממבנה הסימפוניה הקלאסית. סן-סאנס כתב סימפוניה לעוגב (השלישית שלו) ו"הסימפוניה הספרדית" של לאלו היא למעשה קונצ'רטו לכינור.

הסימפוניה היחידה של סזר פרנק כתובה במבנה מחזורי, כשאותו נושא חוזר ומופיע בכל אחד משלושת פרקיה. לקראת סוף המאה כתב גוסטב מאהלר את הסימפוניה השנייה שלו, הכוללת שירת סולו בפרק הרביעי שלה ומקהלה עם זמרות סולו בפרק הסיום (בדומה למה שעשה בטהובן בסימפוניה התשיעית, הכוראלית שלו) וכל המבנה שלה חדשני ומשוחרר ממבנה הסימפוניה הקלאסית. כך המשיך לשלב מקהלה או סולנים בסימפוניות השלישית והרביעית שלו. מאהלר גרס, כי הסימפוניה "כמוה כעולם: היא חייבת לחבוק הכל" ואכן הסימפוניות שלו נועדו לבטא רעיונות פילסופיים מעמיקים ותזמורן כלל כלים, שלא נראו עד אז בתזמורת הקונצרטית, כמו מנדולינה וגיטרה, נוסף לשירת סולו ומקהלה ביצירותיו.

המאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה העשרים הביאה עמה את שבירת כל המוסכמות והמבנים. כך גם בסימפוניות. בעוד שיש סימפוניות מודרניות שמכבדות את המבנה הרומנטי, יצירות של שוסטקוביץ', שטראוס ואחרים, ישנן גם סימפוניות רבות שלא נשמעות להן.

איגור סטרווינסקי כתב את סימפוניית תהילים לתזמורת ומקהלה, בשלושה פרקים בסגנון מינימליסטי, המשלב בין מוזיקה כנסייתית עתיקה לפראות בנוסח פולחן האביב. הסימפוניה השלישית של ליאונרד ברנשטיין, "קדיש", לתזמורת, מקהלה מעורבת, מקהלת ילדים, זמרת סופרן וקריינית, היא קריאת תיגר של האדם על אלוהיו.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 נערך באתר הסרטונים YouTube פרויקט של בניית תזמורת סימפונית עם נגנים מכל העולם. הפרויקט נבנה סביב סימפוניה שהלחין לכבוד הפרויקט המלחין הסיני טאן דאן ונקראה "ארואיקה" (בהשראת ה"ארואיקה" של בטהובן), ולמרות שהולחנה פחות או יותר על פי המבנה המקובל, הכילה גם שימוש בכלים לא שגרתיים, כמו גלגלים של מכונית שעשו צלילים מתכתיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פ. ע. גרדנוויץ, "עולם הסימפוניה", עמ' 61
  2. ^ גרדנוויץ, שם