אלקטרומגנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של האלקטרומגנט הראשון, שהמציא ויליאם סטרג'ן בשנת 1824.

אלקטרומגנט הוא סוג של מגנט שבו השדה המגנטי מופק באמצעות זרם חשמלי המועבר מסביב לליבת מתכת, ובו השדה המגנטי מתפוגג כאשר הזרם החשמלי נפסק. האלקטרומגנט משתמש בחשמל כדי להפיק כוח מגנטי. המבנה הבסיסי של אלקטרומגנט הוא ליבה של חומר פרומגנטי (לרוב ברזל) סביבה מלופף סליל מחומר מוליך, לרוב נחושת. עם העברת זרם חשמלי בסליל נוצר שדה מגנטי בתוך הליבה והופך אותה למגנט חזק.

יתרון האלקטרומגנט על פני מגנט רגיל הוא שניתן ליצור שדה מגנטי חזק, וניתן לשלוט על עוצמתו; החסרון הוא שנדרש זרם חשמלי כדי לקיים את השדה המגנטי.

לאלקטרומגנט שימושים רבים בטכנולוגיה, במנועים חשמליים, גנרטורים, שנאים ועוד.

עקרון פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרם הזורם בחוט יוצר שדה מגנטי שמתנהג לפי כלל יד ימין.

הצורה הבסיסית ביותר של אלקטרומגנט היא תיל שדרכו עובר זרם חשמלי, היוצר שדה מגנטי. שדה מגנטי הנוצר כתוצאה מזרימת זרם דרך חוט מוליך מתנהג לפי כלל יד ימין: כאשר היד סגורה בצורה של אגרוף והאגודל ישר, אזי האגודל מצביע לכיוון הזרם, השדה המגנטי יתעטף מסביב לחוט בכיוון המצוין על ידי האצבעות של יד ימין (ראו איור). עוצמת השדה המגנטי פרופורציונית לעוצמת הזרם החשמלי העובר דרך החוט.

כדי לרכז את השדה המגנטי, מעצבים את התיל בצורה של סליל שבו מקטעים רבים של התיל נמצאים זה לצד זה. הודות למבנה הזה כל התרומות של התיל לשדה המגנטי מתחברות לאורך הציר של הסליל לשדה חזק יותר מזה של תיל ישר. סליל ישר (מעוצב בצורת בורג) נקרא סולנואיד; סולנואיד מכופף לצורת כעך נקרא טורואיד. שדה מגנטי חזק יותר יכול להיווצר אם ליבה מחומר בעל מקדם מגנטיות גבוה מונחת בתוך הסליל, כלומר חומר פאראמגנטי או פרומגנטי (בדרך כלל ברזל רך). הליבה מחזקת את השדה המגנטי באופן משמעותי לעומת השדה הנוצר מהסליל לבדו, באמצעות מנגנון של התיישרות של האזורים המגנטיים (ראו בהמשך).

המצאה והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקטרומגנט פשוט

בשנת 1820 גילה המדען הדני הנס כריסטיאן ארסטד שזרם חשמלי יוצר שדות מגנטיים, גילוי שהוא הבסיס לפעולת האלקטרומגנט.

בשנת 1823 המציא ויליאם סטרג'ן (William Sturgeon) הבריטי את האלקטרומגנט הראשון. האלקטרומגנט של סטרג'ן היה חתיכת ברזל בצורת פרסה וסביבה מלופף תיל נחושת (ראו איור). כאשר הוזרם זרם דרך הסליל, הברזל הפך למגנט ומשך אליו חפצים עשויים ברזל או חומרים המכילים ברזל. ברגע שהופסק הזרם הליבה חזרה למצב הקודם. סטרג'ן הציג את הכוח של המגנט שיצר כשהרים משקל של כ-4 קילוגרם עם זרם שהופק מסוללה אחת בודדה.

בהמשך שיפר ג'וזף הנרי את האלקטרומגנט באמצעות בידוד החוט החשמלי, כך שניתן ללפף אותו בצפיפות גבוהה סביב הליבה. שיפוריו איפשרו לו להרים משקל הקרוב לטון באמצעות אלקטרומגנט.

השימוש המסחרי הראשון של האלקטרומגנט היה ביצירת הצליל בטלגרף. התאוריה הראשונה המסבירה באמצעות אזורים מגנטיים את אופן הפעולה של ליבת האלקטרומגנט הוצעה בידי פייר וייס, ואחריו פיתחו את הניסוח הקוונטי של התאוריה ורנר הייזנברג ולב לנדאו.

אופן הפעולה של אלקטרומגנטים בעלי ליבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקומת היסטרזיס של מגנטיזציית ליבה פרומגנטית של אלקטרומגנט, עם המחשת האזורים המגנטיים. השדה החיצוני הוא H, השדה הכולל הנגרם מהמגנטיזציה הוא B, ו-BR הוא השדה השיורי.

חומר הליבה של אלקטרומגנט מורכב מאזורים קטנים הנקראים תחום או אזור מגנטי (ראו פרומגנטיות). לפני הזרמת זרם חשמלי באלקטרומגנט האזורים המגנטיים מכוונים בכוונים אקראיים, כך שתרומתם לשדה המגנטי בממוצע מתבטלת. עם הפעלת הזרם, השדה המגנטי גורם להיערכות מחדש של חלק מהאזורים המגנטיים עם כוון השדה המושרה עליו, כך שתרומתם מתווספת לחוזק השדה. שדה חזק יותר גורם ליותר אזורים להתיישר ולחיזוק נוסף של השדה. כאשר כל האזורים המגנטים נערכים (מצב הנקרא רוויה) חיזוק של הזרם יגרום לחיזוק קטן יותר של השדה המגנטי. במרבית החומרים הפרומגנטיים עוצמת השדה B ברוויה היא בסביבות 1.6 טסלה.

עם הפסקת הזרם, מרבית האזורים יחזרו לסידור אקראי והשדה המגנטי יתפוגג ברובו. חלק מהאזורים שנערכו ישארו מיושרים גם אחרי שהזרם יופסק, כך שנשאר שדה מגנטי קבוע חלש, הנקרא שדה מגנטי שיורי, במקרה זה הליבה מספקת זרם חליפין דועך לסליל. תופעה זו נקראת היסטרזיס והיא מתרחשת במערכות רבות, למשל בפולריזציה של חומר דיאלקטרי ובמתיחה של חומר פלסטי. ביטול של השדה השיורי נקרא דה-גאוסציה (degaussing), וניתן לביצוע במספר דרכים, לדוגמה להכות בליבה יגרום לשדה הנותר להחלש או להתפוגג.

כוחות על חומרים פרומגנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חישוב השדה שיוצר אלקטרומגנט והכוח שהוא מפעיל על חומרים פרומגנטים מורכב. ראשית עקב ההשתנות הגדולה בערך השדה בעיקר מחוץ לליבה וברווחי אוויר, עקב זליגה של שטף מגנטי, ושנית עקב התכונות הלא-לינאריות של הפרומגנט והאזורים המגנטיים, כלומר השדה שיוצרת הליבה אינו מתכונתי לשדה שיוצר התיל. לכן חישובים מקורבים נדרשים לקירוב שדה קבוע (בתוך הליבה), וחישובים מדויקים מבוצעים בשיטת אלמנטים סופיים.

ניתן להעריך את הכוח בקירוב שדה קבוע, עבור חומר עם מקדם מגנטיות גבוה מאוד כגון סגסוגת פלדה:

F= \frac{B^2 A}{2 \mu_o}

כאשר \ F הוא הכוח, \ B הוא השדה המגנטי, \ A הוא שטח החתך של החומר הפרומגנטי ו-\ \mu_0 הוא מקדם המגנטיות של הריק.

עבור שדה מגנטי מקסימלי, כלומר השדה האופייני של רוויה שצוין למעלה, שהוא כ-1.6 טסלה, הכוח המקסימלי ליחידת שטח (הלחץ המרבי) שיוצר האלקטרומגנט הוא כמיליון פסקל, או כ-100 ניוטון לסמ"ר.

עבור ליבה הבנויה כצורה סגורה (כמו מעגל או מסגרת מלבנית), ללא רווחי אוויר, ובקרוב שדה אחיד, השדה הוא:

\ B = \frac{\mu N I}{L}

כאשר \ N הוא מספר הכריכות סביב האלקטרומגנט, \ I הוא הזרם ו-\ L הוא היקף הליבה. יחד עם הנוסחה לכח על חומר מגנטי נקבל:

F = \frac{\mu^2 N^2 I^2 A}{2\mu_0 L^2}

מנוסחה זו ניתן לראות שכדי להגדיל את הכח שמפעיל האלקטרומגנט, עדיפה ליבה בעלת היקף קטן ושטח חתך גדול.

מנופי אלקטרומגנט תעשייתיים מעוצבים עם שני מוטות בתחתית, התוחמים את קווי השדה ומרכזים אותם כך שהשדה המגנטי מתחזק. רמקולים משתמשים באותה גאומטריה, אך בהם קווי השדה הם בצורת קשת מהצילינדר הפנימי ולא ניצבים לפני השטח[דרוש מקור].

אלקטרומגנטים ליצירת שדות חזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקטרומגנטים בעלי ליבה מוגבלים לשדה מגנטי מרבי של כ-1.6 טסלה, בהשוואה למגנטים קבועים שיכולים להגיע עד 1.4 טסלה, עבור פרומגנט העשוי מסגסוגת נאודימיום. קיימים סוגים נוספים של אלקטרומגנטים שיכולים ליצור שדה חזק יותר:

אלקטרומגנט מוליך על - סוג של אלקטרומגנט בו התיילים עשויים ממוליך על. חומרים מוליכי על פועלים בטמפרטורות נמוכות ולכן זקוקים לקירור. השדה המגנטי הנוצר מוגבל על פי הזרם החשמלי והשדה המגנטי המרביים בהם התיל נותר מוליך על, וערכו מגיע עד 30 טסלה, כתלות בחומר ממנו התיל עשוי. אלקטרומגנטים מוליכי על משמשים במאיצי חלקיקים ובמכשירי דימות תהודה מגנטית.

אלקטרומגנט ביטר (Bitter) - על שם ממציאו פרנסיס ביטר, הוא אלקטרומגנט בו במקום תיל מצויות דיסקיות מתכת בצורת סליל. המבנה חזק בהרבה מסליל של תיל ויכול לעמוד בלחץ שיוצר שדה מגנטי חזק, ובנוסף דרך חורים בדסקיות זורם נוזל קירור המשמש לפיזור החום הרב שנוצר. באמצעות מגנט ביטר ניתן להגיע ל-35 טסלה, ושילוב מגנט ביטר בתוך מגנט מוליך על יצר שדה מגנטי של 45 טסלה.

אלקטרומגנט לזמן קצר - אלקטרומגנטים מוגבלים עקב החום הגדול שנוצר בזרם חשמלי גדול. ניתן באמצעות פולס חשמלי ליצור שדה מגנטי חזק, עד 90 טסלה, לזמן קצר. באמצעות פיצוץ מבוקר סביב אלקטרומגנט, ניתן לרכז את השדה כך שמגיע עד לחוזק של 1000 טסלה, מבנה זה נקרא "אלקטרומגנט מתפוצץ".

שימושים של אלקטרומגנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקטרומגנט תעשייתי המרים גרוטאות מתכת

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]