לב לנדאו

לב לנדאו Ландау, Лев Давидович 1908 –‏ 1968
תרומות עיקריות
מבכירי הפיזיקאים התאורטיים של המאה ה-20. תחומי המחקר שלו היו רבים ומגוונים, ועל מחקריו בנוזליות-על.
נתונים נוספים ענף מדעי פיזיקה ארצות מגורים ברית המועצות פרסים והנצחה חתן פרס נובל לפיזיקה בשנת 1962. הערות יהודי

לב דווידוביץ' לנדאו (רוסית: Лев Давидович Ландау‏; 22 בינואר 1908 - 1 באפריל 1968), פיזיקאי סובייטי ממוצא יהודי, מבכירי הפיזיקאים התאורטיים של המאה ה-20. תחומי המחקר שלו היו רבים ומגוונים, ועל מחקריו בנוזליות-על קיבל פרס נובל לפיזיקה בשנת 1962, שלושה פרסי סטלין ואת עיטור "גיבור העמל הסוציאליסטי". היה חבר באקדמיות למדעים של ברית המועצות, דנמרק הולנד, וארצות הברית, החברה המלכותית של בריטניה וארגונים מדעיים אחרים.

חייו

לב לנדאו נולד בבאקו (כיום בירת אזרבייג'ן) לדוד לנדאו, מהנדס נפט, בן אחר בן להרב יחזקאל לנדא. כבר כילד הפגין כישרון מיוחד למתמטיקה. בגיל 14 החל ללמוד באוניברסיטת באקו, שם למד במקביל בשני חוגים: פיזיקה-מתמטיקה וכימיה. ב-1924 עבר לאוניברסיטת לנינגרד, שם קיבל את תואר הדוקטור ב-1927 והוא בן 19 בלבד. בהמשך הפך לחבר מן המניין בסגל האוניברסיטה. בין השנים 1927-1926 פרסם את עבודותיו הראשונות בפיזיקה תאורטית. משנת 1929 שהה לנדאו כשנה וחצי במרכזי המדע של דנמרק, אנגליה ושווייץ שם עבד עם המובילים בקרב הפיזיקאים התאורטיקנים של אותה התקופה בהם נילס בוהר, אותו כינה לאחר מכן "מורהו היחיד".

בשנת 1932 מונה לעמוד בראש המחלקה התאורטית במכון הפיזיקלי-הטכני של אוקראינה בחרקוב עד שנת 1937, אולם עקב הליכים נגד פיזיקאים בעיר בשנה זו קיבל את הצעתו של פיוטר קאפיצה לשמש כראש המחלקה התאורטית במכון לחקר בעיות בפיזיקה במוסקבה (Институт физических проблем, ИФП). בשנת 1938 נעצר במסגרת הטיהורים הגדולים של סטלין, בין השאר עקב חרוזים שכתב נגד הממסד. לנדאו שוחרר כעבור שנה הודות להתערבותו של קאפיצה שלקח את לנדאו תחת חסותו. משחרורו ועד מותו בשנת 1968 כיהן ברציפות כחבר מן המניין בסגל המכון.

ב-7 בינואר 1962, בדרך ממוסקבה לדובנה, עבר לנדאו תאונת דרכים קשה. הוא נפצע אנושות, שהה שלושה חודשים בתרדמת והוכרז פעמים אחדות כמת קליני. פיזיקאים מכל העולם נטלו חלק בנסיון להציל את חייו של לנדאו. משמרות של גדולי הפיזיקאים עמדו 24 שעות ביממה מעל מיטתו. מכל רחבי אירופה וארצות הברית הוטס ציוד רפואי נדיר שהיה חסר לרופאים הסובייטיים. כתוצאה מכך ניצלו חייו של לנדאו חרף הסיכויים הדלים.

לאחר התאונה הפסיק לנדאו כמעט לחלוטין את פעילותו האקדמית, לדעת פיזיקאים מסוימים איבד למעשה לנדאו את יכולותיו השכליות הנדירות, אולם לדברי אשתו וילדיו לנדאו השתקם ואף היה קרוב לחזור לפעילות אקטיבית בפיזיקה בשנת 1968.

שש שנים לאחר התאונה הקשה נפטר לנדאו ב-1 באפריל 1968 במהלך התאוששות מניתוח במעיים.‏

בן דודתו היה ד"ר יעקב וינשל, רופא, ממייסדי קופת חולים לאומית, סופר ואיש ציבור ישראלי.‏

פעילותו האקדמית

החוקר לנדאו, המכונה "דאו", היה מבכירי הפיזיקאים של ברית המועצות. בין מכלול הבעיות הפיזיקליות איתן התמודד היו מכניקת הקוונטים, פיזיקה של גוף צפיד, מגנטיות, פיזיקה של טמפרטורות נמוכות, קרינה קוסמית, הידרודינמיקה, שדות קוונטיים, פיזיקה גרעינית, פיזיקה של חלקיקים אלמנטריים ופלזמה.

מעבר לתרומה הרבה שהייתה ללנדאו למחקר האקדמי, הוא גם תרם רבות להוראת הפיזיקה בברית המועצות ומדענים רבים ראו בו מודל לחיקוי. יחד עם יבגני מיכאילוביץ ליפשיץ כתב את סדרת הספרים לנדאו-ליפשיץ בפיזיקה, המהווים סיכום של כל הפיזיקה עד ימיו.

כרונולוגיה קצרה של חייו ופעילותו

• 22 ינואר 1908 — נולד בבאקו, בנם של לובוב בינימינובנה ודויד לבוביץ' לנדאו.
• 1916 — 1920 - למד בגימנסיה.
• 1920 — 1922 — למד באוניברסיטה הכלכלית של באקו.
• 1922 — 1924 — למד באוניברסיטה הלאומית של אזרבייג'ן.
• 1924 — עבר למחלקה הפיזיקלית-מתמטית של אוניברסיטת לנינגרד.
• 1926 — התקבל ללימודי דוקטורט במכון הפיזיקלי-טכני בלנינגרד.
  • השתתפות בעבודה של הכנס החמישי של הפיזיקאים הסובייטיים במוסקבה (15-20 בדצמבר).
  • פרסום העבודה האקדמאית הראשונה של לנדאו "תאוריית הספקטרום של מולקולות דו-אטומיות"
• 1927 - סיים הלימודים (20 בינואר).
  • בעבודתו "בעיית קרינת הבלימה" (חלקיק הבולם פולט קרינה) לצורך תיאור מצב המערכת הכניס לראשונה למכניקת הקוונטים את המושג "מטריצת הצפיפות".
• 1929 — נסיעה לחו"ל לצורך השלמת לימודיו, למשך שנה וחצי. שהה בברלין, גטינגן, לייפציג, קופנהגן, קיימברידג' וציריך.
  • פרסום עבודתו על דיאמגנטיות, המציבה אותו בשורה אחת עם גדולי הפיזיקאים בעולם.
• מרץ 1931 — חזרה למולדת ועבודה בלנינגרד.
• אוגוסט 1932 — מעבר לחרקוב לתפקיד ראש המחלקה התאורטית במכון הפיזיקלי-טכני של אוקראינה (אופט"י - УФТИ).
• 1933 — מונה לראש החוג לפיזיקה תאורטית של המכון המכני הטכני לבניית מכונות בחרקוב ובנוסף הרצה לתלמידי החוג.
• 1934 — קיבל את התואר ד"ר (מקביל לפוסט-דוקטורט) למדעי הפיזיקה והמתמטיקה ללא עבודת מחקר.
  • השתתף בכנס של פיזיקה תאורטית בחרקוב.
  • נסע לסמינר של נילס בוהר בקופנהגן (1-22 במאי).
  • הקים את ה"מינימום התאורטי" — תוכנית מיוחדת ללימוד פיזיקאים צעירים ומוכשרים.
• 1935 — נשא הרצאות בפיזיקה באוניברסיטת חרקוב, כראש החוג לפיזיקה כללית
  • קיבל את התואר פרופסור.
• 1936-1937 — פיתח את תאורית מעברי הפאזות מהסוג השני ותאוריית המצב הרגעי של על-מוליכים.
• 1937 — עבר למכון לחקר בעיות פיזיקליות במוסקבה (8 בפברואר).
  • מונה לראש המחלקה התאורטית.
• 1938 — נעצר (27 באפריל)
• 1939 — שוחרר מהכלא הודות להתערבותו של פ.ל. קאפיצה (29 באפריל).
• 1940 - 1941 — פיתח את תאורית העל-מוליכות של הליום נוזלי.
• 1941 — פיתח את התאוריה של הנוזל הקוונטי.
• 1946, 30 בנובמבר — מונה לחבר פעיל באקדמיה המדעית של ברית המועצות.
  • קיבל את פרס סטלין.
• 1946 — פיתח את תאורית התנודות של פלזמה אלקטרונית ("דעיכת לנדאו").
• 1948 — פרסם את הספר "הרצאות בקורס לפיזיקה כללית" (בהוצאת МГУ).
• 1949 — הוכר כזכאי לפרס סטלין.
• 1950 — בנה ופיתח את תאורית מוליכות העל (בשיתוף עם ויטאלי גינזבורג).
• 1951 — מונה לחבר בסגל באקדמיה המלכותית של דנמרק.
• 1953 — קיבל את פרס סטלין.
• 1954 — קיבל את העיטור "גיבור העמל הסוציאליסטי".
  • פרסם (יחד עם א.א. אבריקוסוב וי.מ. חלטניקוב) את הספר הבסיסי " "יסודות האלקטרודינמיות".
• 1955 — פרסם את «הרצאות בתאוריית גרעין האטום» (יחד עם יעקב. א. סמורודינסקי).
• 1956 — נבחר לחבר האקדמיה המלכותית של הולנד.
• 1957 — פיתח את תאורית "נוזל פרמי".
• 1959 — הציע את עקרון השמירת הזוגיות המשולבת.
• 1960 — נבחר לחבר בקהילת הפיזיקאים הבריטית, הקהילה הלונדונית המלכותית, האקדמיה הלאומית למדע של ארצות הברית והאקדמיה האמריקאית למדעים ואומניות.
  • קיבל את פרס "פריץ לונדון".
  • קיבל את מדליית מקס פלאנק.
• 1962 — נפגע בתאונת דרכים קשה בדרך לדובנה (7 בינואר)
  • קיבל את פרס לנין על סדרת ספרים בפיזיקה תאורטית (יחד עם י.מ. ליפשיץ) (אפריל).
  • זכה בפרס נובל בפיזיקה "על התאוריות החלוציות שלו בתחום חומר מעובה, ובייחוד הליום נוזלי" (נובמבר).
• 1 באפריל 1968 — נפטר.

קישורים חיצוניים

• יהודית אביטל, האיש שלא נתנו לו למות, דבר, 25 במרץ 1966, המשך, המשך