אל-אמין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אל-אמין (מילולית: הנאמן), אבו עבדאללה מוחמד בן הארון א-רשידערבית: الامين ابو عبد الله محمد بن هارون الرشيد), נולד בשנת 787, ירש את אביו הארון א-רשיד ב-809 והיה הח'ליף העבאסי עד למותו בשנת 813.

המאבק על הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארון א-רשיד השביע את שני בניו, אל-אמין ואחיו הצעיר אל-מאמון, בעודם במכה לרגל החג' שהם יקיימו את צוואתו לפיה אל-אמין יהיה הח'ליף ואל-מאמון ימשול בח'ורסאן ויזכה לאוטונומיה מלאה. עם מותו של אל-אמין, יירש אותו אחיו כח'ליף. אל-מאמון חשד בכוונת אחיו עוד קודם למותו של אביו הארון א-רשיד והוא שכנע אותו לקחת את אל-אמין עימו במסעו האחרון מזרחה. למרות שהארון הנחה את מפקדי הצבא הבגדאדיים להתלוות לאל-אמין כל העת, לאחר מותו הם חזרו לבגדאד והשאירו אותו במזרח הח'ליפות. אל-אמין ניסה לגייס לצידו את גזברו של אל-מאמון בעיר ראיי. אל-אמין ציווה על אל-מאמון עצמו להכיר בבנו מוסא כיורשו תחתיו ולהתייצב בבגדאד. אל-מאמון סירב למצוותו של אחיו והחליף את גזברו בראיי, זאת בשל ביטחונו בתמיכה המקומית שקיבל בח'ורסאן שהייתה מולדתה של אימו.

מלחמת האזרחים נגד אל-מאמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-אמין שוכנע לצאת לקרב כנגד אחיו המרדן על ידי שריו הסכסניים, ובראשם אל-פדל בן א-רביע. אל-אמין שלח שליחים למכה להביא את מסמכי השבועה שחתם עליהם לפני אביו ולהשמידם. אל-אמין שלח תועמלתנים ח'ורסאנה להתסיס את המוני העם כנגד אחיו אך הם נתפשו על הגבול וחוסלו. מנגד, החזיק אל-אמין במשפחתו וברכושו של אחיו אל-מאמון כבני ערובה בבירה וסירב לשחררם. במרץ 811 שילח אל-אמין צבא כנגד אחיו בראיי תחת פיקודו של עלי בן עיסא אל-מהן, אך צבאו המיומן של אל-מאמון בפיקודו של טאהר בן חוסיין הביס אותו ועלי חוסל.

בינתיים, התפרצו מהומות בסוריה והוא נאלץ לשלוח כוח בראשותו של עבד אל-מלכ בן צאלח להשיב את הסדר על כנו. לאחר לחימה קשה, חוסל עבד אל-מלכ והמרי התרחב לאזורים נוספים. במקביל, שילח אל-אמין צבאות נוספי מזרחה בראשות המצביאים אחמד בן מזיאד ועבדאללה בן חומייד. אך שליחיו של טאהר סכסכו ביניהם וסופם היה שנלחמו זה בזה.

התקוממות פרצה בבגדאד בראשות בנו של עלי בן עיסא אל-מהן, חוסיין. אל-אמין הצליח להביס את כוחותיו של חוסיין והוא הומת. בו זמנית התקדמו כוחותיו של טאהר וכבשו בשם אל-מאמון אזורים נרחבים ובהם בחרין, אחואז והחוף המזרחי של חצי האי ערב. כופה ובצרה נשבעו אמונים לאל-מאמון, וטאהר הביס כוח נוסף שנשלח לבלום את התקדמותו לעבר בגדאד. אף במכה, המטיף דאוד בן עיסא הזכיר למאמינים כיצד השמיד אל-אמין את שבועתו הקדושה לפני האל לאביו ומשם המשיך לעיר מארב ומסר לאל-מאמון את שבועת האמונים של העיר. כאות תודה, הוא מינה אותו למשרת מושל ערי הקודש.

מצור בגדאד (812-813)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאהר הגיע לחוצות בגדאד וקבע את מחנהו למול שער אל-אנבאר. הוא הטיל על העיר מצור, והמצב בין החומות הוחמר כשאסירים רבים נמלטו מבית הסוהר. התרחשו מספר התנגשויות בין הצבאות בקרבת קאצר אל-חאלי, דרב אל-חג'ארה ושער א-שמסיה, שבמהלכן טאהר הוביל כוחות במטרה לכבוש עמדה שנפלה לידי אל-אמין בשל רשלנותו של מצביא אחר. באופן כללי הורע מצבו של אל-אמין ורוחו נפלה. משפרצו כוחותיו של טאהר לבסוף את השערים, ניסה אל-אמין לנהל משא ומתן על מעבר בטוח עבורו ועבור נאמניו מן העיר. טאהר הסכים לכך בחוסר רצון בתנאי שאל-אמין יפקיד בידו את סממני הח'ליפות, ובהם חרבו של הנביא, גלימתו, ואת שרביט וחותם הח'ליפות וכך היה. אל-אמין ניסה למלט את נפשו מן העיר בסירה על החידקל, אך טאהר הבחין בו וברעיו. בניסיון להציל את עצמם השליכו הספנים את אל-אמין מן הסיפון לנהר. אל-אמין הצליח לשחות לחוף, אך נתפש בידי כוחותיו של אל-מאמון וחוסל. ראשו נכרת ונתלה מעל שער אל-אנבאר.

הזיכרון ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-אמין זכור במסורת המוסלמית בעיקר כבעל חיבה יתרה לסריסים. הוא היה רוטן על שירתם המעצבנת של נשים ונעזר רבות באימו זוביידה לקדם את מעמדו בתככי החצר של הארון א-רשיד‏[1]. אופיו הנהנתני והרגזן של אל-אמין זכורים בניגוד רב לזה של אחיו אל-מאמון, אשר ימי שלטונו היוו תקופת פריחה ושגשוג לח'ליפות ולתרבות המוסלמית ככללה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, תשכ"ז, תל אביב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א-טברי, תאריח' א-רסל ואל-מלכ, כרך 31, פס' 197-202.
הקודם:
הארון א-רשיד
הח'ליפים לבית עבאס
809 - 813
הבא:
אל-מאמון