אנדרה גרגורי
 | |
| לידה |
11 במאי 1934 (בן 89) פריז, צרפת  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1981 |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
Cindy Kleine (2000–?) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אנדרה וויליאם גרגורי (באנגלית: André William Gregory ; נולד ב-11 במאי 1934) הוא במאי תיאטרון, סופר ושחקן יהודי-אמריקאי יליד צרפת. הוא ידוע בעיקר בזכות הכתיבה המשותפת והמשחק עם וולאס שון בסרט הארוחה שלי עם אנדרה משנת 1981, בבימויו של לואי מאל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרגורי נולד בפריז בשנת 1934 להורים ממוצא יהודי-רוסי.[1][2] הוא למד באוניברסיטת הרווארד. במהלך שנות ה-60 וה-70, גרגורי ביים מספר הפקות אוונגרד שפותחו באמצעות שיתוף פעולה אנסמבל, שהמפורסמת שבהן הייתה אליס בארץ הפלאות (1970), המבוססת על שני ספרי אליס בארץ הפלאות הקלאסיים של לואיס קרול. ב-1968 הקים את חברת התיאטרון שלו,The Manhattan Project. ב-1975 ביים את Our Late Night, המחזה הראשון שהופק על ידי וולאס שון, שהחל מערכת יחסי עבודה ארוכה.
זמן קצר לאחר מכן, החששות הגוברים של גרגורי לגבי תפקידו של התיאטרון בחיים המודרניים, ומה שלדעתו הוא מגמה של פשיזם בארצות הברית, הובילו אותו לנטוש בפתאומיות את התיאטרון ולעזוב את המדינה. כפי שמתואר בסרט "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" (1981), הוא נסע לפולין בהזמנתו של הבמאי יז'י גרוטובסקי, שם פיתח מספר אירועים תיאטרליים ניסיוניים לקהל פרטי. הוא בילה מספר שנים במגוון קהילות רוחניות אזוטריות ופיתח עניין ותרגול של אמונות העידן החדש.
למרות שגרגורי עזב את התיאטרון ב-1975, הוא חזר מספר פעמים לביים הפקות קטנות, בדרך כלל עבור קהל מוזמנים. אלה כללו סדנה ארוכת שנים של הדוד וניה (בעיבודו של דייוויד מאמט), שפותחה בין 1990 ל-1994 והציגה את שון וג'וליאן מור. ההפקה שוחררה כסרט Vanya on 42nd Street על ידי גרגורי לואי מאל. הוא הופיע בתור עצמו, וביים את המחזה המופיע בסרט. ב-2002 גרגורי גם ביים הפקת רדיו של מחזהו של שון, The Designated Mourner.
בשובו לתיאטרון, גרגורי ביים את מחזהו של שון "עשבים של אלף צבעים", שהוצג בבכורה בתיאטרון המלכותי קורט בלונדון במאי 2009. לאחר מכן עבד עם שון על גרסה חדשה של אלוף הבונים של איבסן.[3] שהובילה ליצירת הסרט A Master Builder מ-2013, בבימויו של ג'ונתן דמי. באותה השנה הוא ביים את "עשבים של אלף צבעים" ואת "האבל המיועד", בכיכובו של שון בהפקה משותפת בין "תיאטרון לקהל חדש" והתיאטרון הציבורי בניו יורק.[4]
סרט תיעודי משנת 2013 על חייו של גרגורי, אנדרה גרגורי: לפני ואחרי ארוחת הערב (Andre Gregory: Before and After Dinner), בוים על ידי במאית הקולנוע ואשתו השנייה סידני קליין (אנ').[5][6]
במאי 2020, גרגורי פרסם את ספר הזיכרונות שלו, This Is Not My Moir.[7]
כשחקן קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההופעה הקולנועית הידועה ביותר שלו הייתה הארוחה שלי עם אנדרה מ-1981, בבימויו של לואיס מאל, שבה הוא ווולאס שון, המגלמים דמויות המבוססות על עצמם, מנהלים שיחה ארוכה במהלך ארוחת ערב. הם דנים בשהות הרוחנית של גרגורי באירופה ובספקותיו לגבי עתיד התיאטרון ושל הציוויליזציה המערבית בכלל.
לגרגורי ניתנו מספר תפקידי קולנוע כשחקן אופי, כולל יוחנן המטביל בפיתוי האחרון של ישו והכומר ספלגוד בחוף היתושים (אנ'), וכמסעדן דנטה, לצד רוזנה ארקט, דייוויד בואי ובאק הנרי בתקרית לינגוויני (אנ'). הוא הופיע עם גולדי הון בפרוטוקול (1984). ב-1988 גילם את האב ב-Some Girls , עם ג'ניפר קונלי ופטריק דמפסי. בשנת 1993, הוא הופיע בסרט איש ההרס עם סילבסטר סטאלון.
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרגורי היה נשוי למרצדס "צ'יקיטה" נבלטהאו, יוצרת סרטים דוקומנטריים שמתה ב-1992. נולדו להם שני ילדים משותפים, ניקולס ומרינה.[8]
הוא נישא בשנית לבמאית הקולנוע סידני קליין (אנ').[9]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנדרה גרגורי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אנדרה גרגורי, באתר AllMovie (באנגלית)
אנדרה גרגורי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
אנדרה גרגורי, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "American Theatre – March 2005". Theatre Communications Group. 22 ביולי 2002. אורכב מ-המקור ב-13 בנובמבר 2013. נבדק ב-2014-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Karras, Steven (21 באוגוסט 2012). "Our Phone Call With André". Web2Carz. נבדק ב-2014-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hernandez, Ernio (1 במאי 2006). "The Master Builder on 42nd Street? Shawn and Gregory Reteaming on Ibsen Classic". Playbill. נבדק ב-2014-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Wallace Shawn-André Gregory Project | Theatre for a New Audience". Theatre for a New Audience. באוגוסט 2012. נבדק ב-2014-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Holden, Stephen (2 באפריל 2013). "Some Dessert, After That Meal With Wally". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 'Andre Gregory: Before And After Dinner'. Charlie Rose. 2 במאי 2013.
{{cite AV media}}: (עזרה) - ^ "This Is Not My Memoir | André Gregory | Macmillan". US Macmillan (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-03-03.
- ^ "Mercedes Gregory, Film Maker, Dead; Documentarian, 56". The New York Times. 12 בפברואר 1992. נבדק ב-2014-04-10.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ronnie Scheib, Film Review: ‘Andre Gregory: Before and After Dinner’, Variety, 2013-04-03 (באנגלית אמריקאית)