הדוד וניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קונסטנטין סטניסלבסקי בתפקיד אסטרוב, בהפקת "הדוד וניה" של התיאטרון האמנותי של מוסקבה, 1899

הדוד וניהרוסית: Дядя Ваня, "דיאדא ואניה", מילולית - "הדוד ג'וני") ‏[1] הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הרוסי אנטון צ'כוב. הוא ראה אור ב-1897 ועלה בהצגת בכורה במוסקבה ב-1899 בהפקת התיאטרון האמנותי של מוסקבה, בבימויו של קונסטנטין סטניסלבסקי.

המחזה מתאר את ביקורו של הפרופסור הקשיש ואשתו השנייה המושכת והצעירה ממנו בהרבה, ילנה, באחוזתם הכפרית שמממנת את אורח חייהם העירוני. במקום נוכחים שני חבריהם, וניה, אחיה של אשתו הראשונה והמנוחה של הפרופסור, שמנהל את האחוזה מזה שנים רבות, ואסטרוב, רופא מקומי. שניהם שבויים בקסמה של ילנה, בעודם מבכים את מר גורלם הקרתני בפרובינציה. סוניה, בתו של הפרופסור מאשתו הראשונה, ניהלה האחוזה ביחד עם וניה, בעודה סובלת מהידיעה שהיא מכוערת ומרגשותיה העזים כלפי ד"ר אסטרוב שאינו שת לבו אליה. המצב מגיע לידי משבר כשהפרופסור מכריז על כוונתו למכור את האחוזה, ביתם של וניה וסוניה וטעם חייהם, ולהשקיע את הכסף שיקבל מהמכירה במקורות הכנסה שיאפשרו לו ולאשתו לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוד וניה הוא ייחודי מבין מחזותיו של צ'כוב, מכיוון שזהו הרחבה של "שד היער", ‏[2] מחזה קומי קודם שלו, אותו פרסם עשור קודם לכן. בין השינויים אותם ערך צ'כוב בין שני המחזות: צמצום מספר הדמויות מלמעלה מעשרים למספר של תשע, המרת ההתאבדות ב"שד היער" לניסיון הרצח הכושל ב"הדוד וניה", והחלפת הסיום השמח בסיום דו-משמעי. בהתבססם על שינויים אלה נעזרו מבקרי ספרות כמו דונלד רייפילד, ריצ'רד גילמן, ואריק בנטלי, כדי לתאר את ההתפתחות בשיטה הדרמטורגית של צ'כוב במהלך שנות התשעים של המאה ה-19.

רייפילד מצטט מלומדים בני ימינו שלדעתם צ'כוב תיקן את "שד היער" במהלך ביקורו בסחלין, מושבת מעצר במזרח רוסיה, ב-1891.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלכסנדר ולדימירוביץ' סיריבריאקובפרופסור בגמלאות, שמתגורר מזה שנים רבות בעיר על בסיס ההכנסה שהוא מקבל מהאחוזה הכפרית שאשתו הראשונה שהלכה לעולמה השאירה לו, אותה מנהלים וניה וסוניה.
  • ילנה אנדריבנה – אשתו הצעירה והיפה, השנייה במספר, של פרופסור סיריבריאקוב. היא בת 27.
  • סופיה אלכסנדרובנה (סוניה) – בתו של פרופסור סיריבריאקוב מנישואיו הראשונים. היא בגיל הנישואים, אולם נחשבת מכוערת.
  • מריה וסיליבנה וויניצקיה – אלמנתו של יועץ סתרים ואמו של וניה (ושל אחותו המנוחה של וניה, אשתו הראשונה של הפרופסור).
  • איון פטרוביץ' וויניצקי (הדוד וניה) – בנה של מריה ודודה של סוניה, הדמות שעל שמה קרוי המחזה. בן 47.
  • מיכאיל לבוביץ' אסטרוב – רופא כפרי בגיל העמידה.
  • איליה איליץ' טליגין – בעל אחוזה שירד מנכסיו, שמתגורר כעת באחוזה.
  • מרינהאומנת זקנה.
  • פועל.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגן באחוזה הכפרית של סיריבריאקוב, משוחחים אסטרוב ומרינה על הדרך בה גדל, ועל כך שהוא חש משועמם בחייו כרופא כפרי. וניה נכנס, מפהק אחרי השינה, השלושה מתלוננים על השינוי שחל בעולמם מאז שהפרופסור ואשתו, ילנה, הגיעו. בעודם משוחחים, סיריבריאקוב, ילנה, סוניה וטליגין שבים מההליכה. מחוץ לטווח שמיעתו של הפרופסור, וניה קורא לו:

"תרח מצומק, גרוגרת של למדנות..." ‏[3]

ובכך הוא מבקר את רברבנותו וממעיט מהישגיו. אמו של וניה, מריה וסיליבנה, שמעריצה את סיריבריאקוב, אינה מסכימה עם בנה ועונה לו בנימה מזלזלת. וניה גם מהלל את אשתו של הפרופסור, ילנה, על יופיה, בטענו שנאמנות לאדם זקן כמו סיריבריאקוב משמעה הדחקת הנעורים והרגשות – בזבוז לא מוסרי של חיוניות. אסטרוב נאלץ לעזוב את המקום כדי לטפל בחולה, אולם לפני כן הוא נושא נאום הדוגל בשימור היערות, נושא שהוא תומך נלהב בו. המערכה הראשונה מסתיימת כשוניה מצהיר על אהבתו לילנה, מה שמרגיז אותה מאוד.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר האוכל, כעבור מספר ימים. מאוחר בלילה. לפני לכתו לישון, סיריבריאקוב מתלונן על כאבים ועל גילו המבוגר. אסטרוב מגיע, אחרי שסוניה קראה לו, אבל הפרופסור מסרב לקבל את פניו. אחרי שסיריבריאקוב הולך לישון, ילנה ווניה משוחחים. היא מדברת על חוסר ההרמוניה ששורה בבית ווניה מדבר על התקוות שהתנפצו. הוא חש שהוא בזבז את נעוריו, והוא מקשר את אהבתו החד-צדדית לילנה עם הרס חייו. כשהוא לבדו, וניה תוהה למה הוא לא התאהב בילנה כשהוא פגש אותה לראשונה עשר שנים קודם לכן, אז יכלו להינשא ולחיות חיים מאושרים יחדיו. באותה עת, וניה האמין בגדולתו של פרופסור סיריבריאקוב והיה מאושר לחשוב שמאמציו שלו סייעו לתמוך בעבודתו של הפרופסור; כעת הוא התפכח מאשליותיו לגבי הפרופסור וחש שחייו ריקניים. כשוניה מקונן על העבר, חוזר אסטרוב במצב רוח רע בגלל שהוא שתוי, והשניים משוחחים. סוניה גוערת בוניה בגלל שהוא שותה, ומשיבה באופן פרגמטי להרהוריו על חייו המובזבזים, בציינה שרק עבודה גורמת להרגשת סיפוק.

מבחוץ מתחוללת סופה ואסטרוב מדבר עם סוניה על האווירה המחניקה שבבית. אסטרוב אומר שסיריבריאקוב אדם קשה, וניה היפוכונדר, וילנה מקסימה אבל עצלה. הוא מקונן על כך שחלף זמן רב מאז שהוא רחש אהבה למישהי. סוניה מתחננת בפני אסטרוב שיחדול לשתות, אומרת לו שלא מגיע לו להרוס עצמו. השניים משוחחים על אהבה, במהלך השיחה מתברר שסוניה מאוהבת ברופא אבל הוא אינו מודע לרגשותיה.

כשהרופא עוזב, ילנה נכנסת ומשלימה עם סוניה, נדמה שהדבר קורה אחרי תקופה ארוכה של ריב וכעס בין שתיהן. הן מנסות לפתור את העבר ביחד, ילנה מבטיחה לסוניה שהיא חשה רגשות עזים כלפי אביה כשהיא התחתנה איתו, אלא שהאהבה חלפה בינתיים. שתי הנשים דנות על מטרותיהן המשותפות ילנה מתוודה על אומללותה וסוניה מדברת על מעלותיו של הרופא. סוניה עוזבת במצב רוח טוב והולכת לשאול את הפרופסור אם ילנה יכולה לנגן על הפסנתר. סוניה חוזרת כשבפיה תשובה שלילית, מה שמיד מרע את האווירה.

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וניה, סוניה, וילנה נמצאים בחדר האורחים, אחרי שסיריבריאקוב זימן אותם. וניה קורא לילנה נימפת מים ומאיץ בה לקרוא דרור לייצרה ולהיענות לאהבתו. סוניה מתלוננת בפני ילנה שהיא מאוהבת באסטרוב מזה שש שנים ומכיוון שהיא אינה יפה, הוא אינו מבחין בה. ילנה מתנדבת לשאול את אסטרוב ולברר אם הוא מאוהב בסוניה. סוניה מרוצה, אולי לפני שהיא מסכימה, היא תוהה אם לא עדיפה אי-ודאות על ידיעה, מכיוון שאז, לפחות, יש תקוה.

כשילנה שואלת את אסטרוב בדבר רגשותיו לסוניה, הוא אומר שאין לו רגשות כלפיה והוא מניח שילנה העלתה את נושא האהבה כדי לעודד אותו להתוודות על רגשותיו כלפיה. אסטרוב מנשק את ילנה ווניה עד לכך. ילנה המודאגת מתחננת בפני וניה להשתמש בהשפעתו כדי שהיא והפרופסור יוכלו לעזוב מייד. לפני שסיריבריאקוב עומד לשאת את דבריו, ילנה מעבירה לסוניה את המסר שאסטרוב אינו אוהב אותה. סיריבריאקוב מציע לפתור את הבעיות הכספיות של המשפחה בכך שהוא ימכור את האחוזה, ולהשתמש בכסף מהמכירה לרכישת ניירות ערך נושאי ריבית שיתנו להם הכנסה גבוהה הרבה יותר (ושהוא מקווה, ישאירו מספיק כסף כדי לרכוש וילה עבורו ועבור ילנה בפינלנד). וניה הכועס שואל אותו איפה הוא, סוניה ואמו יגורו. הוא מוחה שהאחוזה שייכת לסוניה ושסיריבריאקוב מעולם לא העריך את הקורבן שהוא הקריב כדי להיפטר מהחובות על האחוזה. כשזעמו של וניה עולה, הוא מתפרץ בהתקפת זעם על הפרופסור, מאשים אותו בכישלון חייו, ושאילמלא סיריבריאקוב היה מעכב אותו, הוא היה יכול להיות שופנהאואר או דוסטויבסקי הבא. ביאושו, הוא פונה לאמו, אולם במקום לנחם את בנה, מריה מתעקש שעל וריה להקשיב לפרופסור. סיריבריאקוב מעליב את וניה, שיוצא בסערה מהחדר. ילנה מתחננת שיסיעו אותה מהארץ, וסוניה מתחננת בפני אביה בשמו של וניה. סיריבריאקוב יוצא כדי להמשיך ולהתעמת עם וניה. מאחורי הקלעים נשמעת ירייה ו סיריבריאקוב חוזר, אחרי שוניה רדף אחריו, כשבידו אקדח טעון. הוא יורה שוב על הפרופסור, אולם מחטיא. הוא זורק את האקדח בגועל וצונח לכיסא.

מערכה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהמערכה האחרונה נפתחת, כעבור מספר שעות, מרינה וטליגין כורכים חוטי-צמר לסריגת גרבים ומשוחחים על העזיבה המתוכננת של סיריבריאקוב וילנה. כשוניה ואסטרוב נכנסים, אסטרוב אומר לוניה

"בכל המחוז כולו לא היו אלא שני אנשים מהוגנים, משכילים: אני ואתה. אך בפרק-זמן של עשר שנים בערך סחפונו החיים הקרתניים, החיים הבזויים, ובלעונו... ואנו נהפכנו לתפלנים". ‏[4]

וניה גנב צנצנת של מורפין מתוך תיבת התרופות של אסטרוב, כנראה בשביל להתאבד; סוניה ואסטרוב מפצירים בו להחזיר את המורפין, מה שהוא אכן עושה לבסוף.

ילנה וסיריבריאקוב נפרדים מכולם לשלום. כשילנה נפרדת מאסטרוב, היא מודה שהיא הוקסמה ממנו, מחבקת אותו ולוקחת אחד מעפרונותיו למזכרת. סיריבריאקוב ווניה מתפייסים, מסכימים על כך שהחיים יחזרו למסלולם כפי שהיה מימים ימימה. כשהם יוצאים, סוניה ווניה משלמים את החשבונות, מריה קוראת ומרינה סורגת. וניה מתלונן על כך שמאוד קשה לו וסוניה בתגובה מדברת בשבח החיים, העבודה והגמול שיזכו לו בעולם הבא:

"אנו נשמע קול מלאכים, אנו נראה את כל השמים בזיו יהלומים, אנו נראה, איך כל הרע שעלי אדמות, כל היסורים שנתיסרנו יטבעו בשפע הרחמים, העתידים למלא את כל העולם, וחיינו יהיו רוגעים, ענוגים, נעימים כלטיפה... לא ידעת שמחות בחייך, אולם חכה, דוד וניה, חכה... אנו ננוח!" ‏[5]

נושאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושאים בהם עוסק "הדוד וניה" הם תקוות שהתבדו ומה שניתן לכנותו "חיים מבוזבזים". הדמויות של צ'כוב הן אומללות, וכמו במשפחותיו של טולסטוי, כל אחת אומללה בדרכה שלה. במובן זה, ישנן הקבלות רבות עם סיפורים אחרים של צ'כוב.

ניתן לטעון שמעט קשה לארגן רעיונות אלה לכלל נושא מוגדר, מכיוון שהם שייכים יותר לאווירה, מצב רוחו המלנכולי של המחזה, מאשר לתבנית מסוימת של רעיונות.

ההפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה מתוך המערכה הראשונה, התיאטרון האמנותי של מוסקבה, 1899

אמנם המחזה רץ מעט בתיאטראות פרובינציאליים ב-1898, אולם הצגת הבכורה שלו במטרופולין אירעה ב-7 בנובמבר 1899 בתיאטרון האמנותי של מוסקבה. קונסטנטין סטניסלבסקי גילם את דמותו של אסטרוב, ואולגה קניפר, אשתו לעתיד של צ'כוב, גילמה את דמותה של ילנה. הביקורות הראשונות היו אוהדות, אך הצביעו על מגרעות הן במחזה והן במשחק. ככל שהבימוי והמשחק השתפרו בהצגות הבאות, וככל ש"הציבור הבין טוב יותר את המשמעות הפנימית והדקויות של הרגשות", כך השתפרו גם הביקורות. ‏[6] "הדוד וניה" נהפכה להצגה קבועה ברפרטואר של התיאטרון האמנותי של מוסקבה.

שחקנים אחרים שהופיעו בהפקות בולטות אחרות של "הדוד וניה" כוללים את: פראנשוט טון (Franchot Tone), קייט בלאנשט, ג'קי ויבר, אנתוני שר, ויליאם הרט, ג'ורג' סי. סקוט, דרק ג'קובי, וטרוור איב (Trevor Eve). השחקנים של ההפקה המפורסמת של לורנס אוליבייה משנת 1963 נדונים בפרק הבא של "עיבודים לקולנוע ולאופרה". המחזה גם עובד מחדש לבמה בשם "דוד יקר" (Dear Uncle) בידי המחזאי הבריטי אלן אייקבורן, שמיקם אותו באזור האגמים של אנגליה בשנות השלושים – עיבוד זה הועלה לראשונה בין יולי לספטמבר 2011 בתיאטרון סטיבן ג'וזף. ‏[7]

להקת התיאטרון Reduced Shakespeare Company הציגה גרסה מקוצרת של המחזה ברדיו BBC, שהכילה רק שלוש שורות: "האם אתה הדוד וניה?, זה אני (נשמעת ירייה) איי!"

"הדוד וניה והזומבים" (קישור פנימי) שכתב מרקוס וסנדורף, עיבוד פוסט-אפוקליפטי למחזה של צ'כוב, התבסס על "הדוד וניה": "בעקבות התקפת זומבים באי אוהה, רשת טלוויזיה הפכה תיאטרון קנדי לאולפן כדי להעלות את תוכנית המציאות החדשה שלהם "יצירות מופת לתיאטרון וזומבים". האתגר העיקרי שעמד בפני המתמודדים בתוכנית היה לקיים הצגה של מחזה קלאסי בעודם הודפים זומבים ששחררו לבמה המארחים הידידותיים. לאחר הצלחת החודשים האחרונים של "סערות וזומבים", התוכנית של הערב תציג דוגמה קלאסית של ריאליזם רוסי, "הדוד וניה" של אנטון צ'כוב (1897)." הצגת הבכורה של "הדוד וניה והזומבים" עלתה בתיאטרון קנדי בהונולולו בנובמבר 2012. ‏[8][9]

עיבודים לקולנוע ולאופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרוצת השנים "הדוד וניה" עובד מספר פעמים לסרטים:

  • "הדוד וניה", סרט מ-1957 שהוא עיבוד של הפקת אוף ברודוויי שהוצגה באותה עת, בה כיכב פראנשוט טון (Franchot Tone), שהיה גם מפיק ובמאי שותף בה.
  • "הדוד וניה", גרסה עתירת כוכבים משנת 1962-63 של הפקת פסטיבל Chichester Festival, בבימויו של לורנס אוליבייה, שגילם את דמותו של הרופא, ובה כיכבו גם מייקל רדגרייב בתפקיד וניה, מקס אדריאן בתפקיד הפרופסור, רוזמרי האריס בתפקיד ילנה, ואשתו של אוליביה ג'ואן פלורייט בתפקיד סוניה. הרולד הובסון מהסאנדיי טיימס תיאר את ההפקה כ"ההישג האמנותי הגדול של התיאטרון הבריטי בן המאה העשרים", ואילו הניו יורקר קרא לה "קרוב לוודאי וניה הטוב ביותר באנגלית שנראה אי-פעם."‏[10]
  • "דיאדיא וניה", סרט רוסי משנת 1970, אותו עיבד וביים אנדרי קונצ'לובסקי.
  • "ואניה ברחוב 42", סרט אמריקאי משנת 1994, בעיבודו של דייוויד מאמט ובבימויו של לואי מאל. מככבים בו Wallace Shawn וג'וליאן מור. במקור זו הייתה הצגה שזכתה לפרסום מועט, ועובדה אחרי כן למסך הגדול, בו זכתה לתשבחות רבות.
  • "חיי כפר", סרט אוסטרלי משנת 1994, שהתרחש באזור הערבות של אוסטרליה, בכיכובו של סם ניל, שגילם את דמותו של אסטרוב.
  • "אוגוסט", סרט בריטי משנת 1996, שעלילתו מתרחשת בויילס, אותו ביים אנתוני הופקינס שאף גילם את הדמות הראשית בסרט, יאיאן דייוויס, המקבילה לדמותו של וניה.
  • בנוסף לכך, הסרט Cold Souls משנת 2009, שמתמקד בדמותו של פול ג'יאמטי, המגלם אדם מעט דומה לו, המגלם את דמותו של הדוד וניה בהצגה של צ'כוב.
  • הסרט הישראלי "סוף שבוע בגליל", משנת 2008 הוא עיבוד של מיכל בת אדם ל"דוד וניה", בבימויו של משה מזרחי. בסרט כיכבו עודד תאומי, שרון אלכסנדר, יגאל שדה, חנה מרון, שירי גדני, מרינה שויף ופיני טבגר.

"סיפורה של סוניה" (Sonya's Story) היא אופרה שעיבדו הבמאית סאלי ברג'ס, המלחין ניל תורנטון והמעצב צ'ארלס פו, המציג אירועים במחזה "הדוד וניה" מנקודת מבטה של סוניה. הצגת הבכורה עלתה ב-2010.

המחזה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה ב-9 באפריל 1960

2. תיאטרון חיפה, הצגת בכורה ב-10 באפריל 1969

  • יוצרים: במאים – יוליוס גלנר ולואי לנטין, מתרגם - אברהם שלונסקי, מעצב תפאורה - שון קיני.
  • שחקנים: וניה - אילן דר, סוניה - מיכל בת אדם, אסטרוב - נסים זוהר, ילנה אנדריבנה - יהודית סולה, מריה וסיליבנה - נאוה שאן, סריבריאקוב - גיורא שמאי, טיליגין - ישראל רובינצ'יק, ליובה סטורלסקה.

3. תיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה ב-25 במאי 1978

4. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה ב-24 במאי 1986, התקיימו מאתיים הצגות, עד יוני 1987

4. תיאטרון הספרייה, הצגת בכורה: 6 באוקטובר 1996

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ'כוב, אנטון פבלוביץ', הדוד וניה : סצינות מחיי הכפר בארבע מערכות, תרגם ח"ש בן-אברם. ורשה : א"י שטיבל, תרפ"ג.
  • אנטון פבלוביץ' צ'כוב, ארבע מחזות : בת השחף : הדוד וניה : שלוש אחיות : גן-הדובדבנים, מתורגמים מרוסית בידי אברהם שלונסקי. תל אביב : עם עובד (תשכ"ט), עמ' 148-89.
  • אנטון צ'כוב, הדוד וניה, עברית - עירן בניאל. רמת גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, תשמ"ו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ואניה הוא קיצור של איוואן, המילה הרוסית לג'וני באנגלית
  2. ^ ריאן מק'יטריק (2008) "ההפקה הראשונה של הדוד וניה בתיאטרון האמנותי של מוסקבה, בפרסומי התיאטרון הרפרטוארי האמריקני (באנגלית)
  3. ^ אנטון פבלוביץ' צ'כוב, ארבע מחזות, מתרגם אברהם שלונסקי. עם עובד (תשכ"ט), עמ' 94.
  4. ^ אנטון פבלוביץ' צ'כוב, ארבע מחזות,, מתרגם אברהם שלונסקי. עם עובד (תשכ"ט), עמ' 140.
  5. ^ אנטון פבלוביץ' צ'כוב, ארבע מחזות,, מתרגם אברהם שלונסקי. עם עובד (תשכ"ט), עמ' 148, סיום המחזה
  6. ^ Simmons, Ernest (1962). Chekhov, A Biography. Boston: Little, Brown and Company. p. 486.
  7. ^ אלפרד היקלינג, "דוד יקר - ביקורת - סטיבן ג'וזף, סקרבורו", באתר גארדיאן, 14 ביולי 2011
  8. ^ ריאן סנגה, "ביקורת: 'הדוד וניה' - קסם בלתי צפוי", באתר honolulupulse.com, ‏10 בנובמבר 2012
  9. ^ סטיב וגנסלר, "חייהם המבוזבזים של הזומבים - צ'כוב, תזוז הצידה. הזומבים רעבים.", באתר honoluluweekly.com ‏, 14 בנובמבר 2012
  10. ^ הציטטות נלקחו ממהדורת הוידאו שיצאה בידי Arthur Cantor Films, ניו יורק