יוחנן המטביל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוחנן המטביל
Baptism-christ.jpg
יוחנן מטביל את ישו על פי פיירו דלה פרנצ'סקה
תאריך לידה בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס
תאריך פטירה 30 לערך
קדוש עבור כל הכנסיות
חג 24 ביוני (לידה), 29 באוגוסט (הוצאה להורג), 7 בינואר (נצרות אורתודוקסית)
תכונות צלב, שה, בגד מעור גמל
פטרון של ההוספיטלרים, פירנצה, ירדן, ניופאונדלנד ולברדור, ג'נובה, פוארטו ריקו ועוד
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש
יוחנן המטביל על פי גירטגן טוט סין ג'נס
כריתת ראשו של יוחנן המטביל. מימין עומדות הורודיה ושלומית. ציור בכנסיית יוחנן בהרים. ככל הנראה הציור מעשה ידי אל גרקו או תלמידיו.

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס36 לערך) היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו ודמות מרכזית בברית החדשה. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

ייחוסו המשפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוחנן המטביל בן זכריה היה יהודי שנולד למשפחת כוהנים מיוחסת ממשמרת אביה (אחת ממשמרות הכהונה במקדש השני). אביו זכריה בן ישראל שירת ככוהן בבית המקדש ואמו אלישבע הייתה אף היא מזרע הכהונה, והיא ידועה כבת דודתה של מרים, אם ישו. על פי המסורת הנוצרית, יוחנן נולד וחי בכפר עין כרם הסמוך לירושלים, בו פעלה באותה עת קהילה יהודית.

הורתו ולידתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור הורתו ולידתו של יוחנן אפוף נסים, והוא שואב את עיקר פרטיו מערבוב של סיפורי מקרא שונים. כך למשל סיפור הורתו, המורכב מסיפורם של יצחק ושמשון:

"כֹּהֵן הָיָה בִּימֵי הוֹרְדוֹס מֶלֶךְ אֶרֶץ יְהוּדָה זְכַרְיָה שְׁמוֹ מִמִּשְׁמֶרֶת אֲבִיָּה וְלוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת אַהֲרֹן וּשְׁמָהּ אֱלִישָׁבַע... וְלָהֶם אֵין וָלָד כִּי אֱלִישֶׁבַע עֲקָרָה וּשְׁנֵיהֶם בָּאוּ בַיָּמִים. וַיְהִי הַיּוֹם בְּכַהֲנוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּסֵדֶר מִשְׁמָרוֹ... וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִרְאָה אֵלָיו עֹמֵד מִימִין מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיַּרְא זְכַרְיָה וַיִּבָּהֵל וְאֵימָה ִנָפְלָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ אַל תִּירָא זְכַרְיָהוּ כִּי נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתֶךָ וֶאֱלִישֶׁבַע אִשְׁתְּךָ תֵּלֵד לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ יוֹחָנָן וְהָיָה לְךָ לְשִׂמְחָה וָגִיל וְרַבִּים יִשְׂמְחוּ בְּהִוָּלְדו, כִּי גָדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יִמָּלֵא מִבֶּטֶן אִמּו, וְרַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם... וַיֹּאמֶר זְכַרְיָה אֶל הַמַּלְאָךְ בַּמָּה אֵדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אֲנִי זָקַנְתִּי וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַיָּמִים? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי גַבְרִיאֵל הָעוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים... וְהִנְּךָ נֶאֱלָם וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה תַּחַת כִּי לֹא הֶאֱמַנְתָּ לִדְבָרַי וְהֵם יִמָּלְאוּ בְּמוֹעֲדָם."

הבשורה על-פי לוקאס, פרק א'

בשל חוסר אמונתו איבד זכריה את כושר דיבורו, וזה חזר אליו רק בעת עריכת ברית המילה לבנו הרך שנולד תשעה חודשים לאחר מכן. שמחתו של האב על הולדת בנו ועל שיבת כוח דיבורו הייתה כה רבה, עד כי הוא פצח מיד בשיר הלל לאל:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי פָקַד אֶת עַמּוֹ וַיִּשְׁלַח לוֹ פְּדוּת, וַיַּצְמַח לָנוּ קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּבֵית דָּוִד עַבְדּוֹ... לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ וְלִזְכֹּר אֶת בְּרִית קָדְשׁוֹ, אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלִי פָחַד... וְאַתָּה הַיֶּלֶד נְבִיא עֶלְיוֹן יִקָּרֵא לָךְ כִּי לִפְנֵי ה' תֵּלֵךְ לְפַנּוֹת אֶת דְּרָכָיו וּלְהוֹרוֹת דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה לְעַמּוֹ בִּסְלִיחַת חַטֹּאתֵיהֶם."

– הבשורה על פי לוקאס, שם

סיפור מקראי נוסף שנקשר בהורתו ולידתו של יוחנן הוא גזירת פרעה על הזכרים במצרים: על פי מסורת חיצונית לברית החדשה, שמע המלך הורדוס מחוזי הכוכבים שלו כי בקרוב ייוולד ביהודה מושיע ליהודים. בעקבות כך ציווה המלך להמית את כל הבנים הרכים, דבר שהביא את אלישבע ההרה לנוס אל ההרים ולהסתתר. גם לאחר שילדה את יוחנן המשיכה אלישבע להתחבא בהרים, עד שיום אחד גילו אותה החיילים וביקשו להמית את בנה. היא ברחה מפניהם, וכשהגיעה למבוי סתום צעקה אל הסלע: "הו הר! קבל את האם והילד!" ואז פתח ההר את פיו והסתיר אותה ואת יוחנן בתוכו.

משנתו ופעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי לוקאס, פרק ג, פסוק 1, יוחנן החל את פעילותו בשנת 29, היא השנה ה-15 לשלטונו של הקיסר טיבריוס, תקופה בה היה פונטיוס פילטוס נציב יהודה והורדוס שליט הגליל.

יוחנן גדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, אך בחר לעצמו דרך חיים בלתי שגרתית, רחוקה ממעמד וסדר: הוא הסתובב בהרים ומזונו כלל חגבים ודבש בר. תודעתו האפוקליפטית התבטאה בקריאה לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא במילים בוטות וישירות. לדוגמה:

"אַתֶּם יַלְדֵי הַצִּפְעוֹנִים! מִי הִשְׂכִּיל אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִפְּנֵי הַקֶּצֶף הַבָּא? לָכֵן עֲשׂוּ פְרִי רָאוּי לַתְּשׁוּבָה וְאַל תְּדַמּוּ בְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: "אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ" כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֲשֶׁר מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכֹל הָאֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם, וּכְבָר הוּשַׂם הַגַּרְזֶן עַל־שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים וְהִנֵּה כָל־עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְהֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ!."

– הבשורה על פי לוקאס, פרק ג'

כחלק מתהליך ההיטהרות הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן, ומכאן כנויו "המטביל". הוא אף הטביל את קרוב משפחתו, ישו, אירוע הנחשב למרכזי בחיי שניהם, ותיאורו הציורי מופיע רבות באמנות הדתית-נוצרית. נהוג לזהות את מקום ההטבלה של יוחנן עם בית עברה שליד קאסר אל-יהוד, כ-8 קילומטרים מצפון לים המלח.

דמותו הכריזמטית של יוחנן סחפה אחריה מאמינים רבים, אך גם עוררה את דאגתם של השלטונות הרומיים מפני "המטיף בשער" שביקש לא פעם לערער את הסדר הציבורי. הוא לא חסך את שבט לשונו מההנהגה הפרושית ומן הכהונה הצדוקית ואף מן המלך, דבר שהיה בסופו של דבר בעוכריו (להלן).

בעבר נטו חוקרים לקשור את יוחנן עם כת מדבר יהודה בקומראן, וזאת על פי הקבלות שנמצאו בין רעיונותיו בנושאי טהרה והכנה לקראת יום הדין, לבין רעיונות דומים בכתבי האיסיים במגילות ים המלח. המחקר המודרני אינו מאשש טענות אלה, ונראה כי מדובר בספקולציה בלבד.

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומית מציגה את ראשו של יוחנן המטביל. ציור של ברנרדינו משנת 1527 ממוזיאון הלובר בפריס

יוחנן מתח ביקורת נוקבת מעל במות העיר על הטטרארך הורדוס אנטיפס שנישא (בניגוד להלכה היהודית) להרודיאס, שהייתה קודם נשואה לאחיו הורדוס השני (הבשורות מתייחסות להורדוס בשם פיליפוס, וייתכן כי הן מחליפות בינו לבין פיליפוס המוכר גם כהורדוס פיליפוס השני). דבריו של יוחנן עוררו את חמתה של הרודיאס שאילצה את הורדוס לאסור את יוחנן:

"וַיִּתְפֹּס אֶת יוֹחָנָן וַיַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הַסֹּהַר בִּגְלַל הוֹרוֹדְיָה אֵשֶׁת פִילִפּוֹס אָחִיו אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי יוֹחָנָן אָמַר אֶל הוֹרְדוֹס: אֵשֶׁת אָחִיךָ אֵינֶנָּה מֻתֶּרֶת לָךְ! וְתִּשְׂטֹם אוֹתוֹ הוֹרוֹדְיָה וַתְּבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ."

הבשורה על פי מרקוס, פרק ו'

יוחנן נכלא במרתף מבצרו של הורדוס במכוור (עבר הירדן), אך לא היה בכך די להרודיאס. היא חיכתה לשעת הכושר להינקם בו, וזו הגיעה על ידי בתה שלומית ביום הולדתו של הורדוס:

"וַיְהִי... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶתו לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל, וְתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה: שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת־אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָך!... וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ: מָה אֶשְׁאָל? וַתֹּאמֶר: אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל! וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר: רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל... וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיְבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ."

– הבשורה על פי מרקוס, שם

סצנת המוות הקשה הפכה לאחד האירועים המסופרים ביותר בתרבות הנוצרית, וזכתה ברבות הימים לביטוי רב בספרות ובאמנות; אוסקר ויילד כתב את המחזה "שלומית" (במקור "Salomé"), ששימש בסיס לליברית של אופרה באותו שם מאת ריכארד שטראוס. קטע מפורסם באופרה הוא "ריקוד שבעת הצעיפים" של שלומית, שנחשב לאחד הקטעים האירוטיים הידועים ביותר במוזיקה הקלאסית.

בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מופיע קטע המתייחס ליוחנן המטביל ובו כתוב כי חורבן צבאו של הורדוס בא כעונש על כך שהרג את יוחנן.‏[1]

אתרים הקשורים ביוחנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית יוחנן המטביל בצד הירדני של קאסר אל יהוד
  • כנסיית יוחנן בהרים - כנסייה קתולית בבעלות הפרנציסקנים, השוכנת בעין כרם ומשמרת על פי המסורת את מקום הולדתו של יוחנן.
  • כנסיית יוחנן המטביל - כנסייה יוונית אורתודוקסית בעין כרם המוקדשת לחייו ולפועלו של יוחנן.
  • מנזר יוחנן במדבר - ממוקם מערבית לירושלים, סמוך למושב אבן ספיר, במורד ההר, על צוק גבוה בגדתו המזרחית של נחל שורק, בין המושב לנחל, כשמעיינות הסטף בגדה שממול. הכנסייה מוקדשת לזכר פעילות ההטבלה של יוחנן במדבר יהודה. מיקומה של הכנסייה דווקא פה ולא במדבר מקורו בקושי ביטחוני של הנוצרים עוד בתקופה הצלבנית להקים כנסייה מבודדת במדבר. עד שנת 2003 נחכר המקום על ידי הנוצרים היוונים-קתולים, אך הם אולצו לעזוב, ואת מקומם תפסו בעלי המקום - הפרנציסקנים.
  • כנסיית הביקור - אף היא כנסייה פרנציסקנית בעין כרם, המשמרת את המקום בו נפגשו מרים אם ישו ובת דודתה אלישבע אם יוחנן, בעת שהיו שתיהן הרות. המקום גם משמר את המקום אליו ברחה אלישבע עם בנה מפני החיילים הרומאים.
  • בית עברה או בית עניה מעבר לירדן הוא המקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הטביל את ישו. בית עברה שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הירדן, מול קאסר אל-יהוד שבישראל, כ-8.5 ק"מ צפונית למקום שפכו אל ים המלח וכתשעה קילומטרים ממזרח למרכז העיר יריחו.
  • סבסטיה - מסורת ימי-ביניימית מצביעה על בירת השומרון כמקום קבורת ראשו של יוחנן, כפי שמופיע במפות צליינים מן התקופה.
  • מערת יוחנן המטביל - שוכנת בין מטעי קיבוץ צובה. מדובר בבור מים חצוב, גדול מאוד ואחד המשוכללים מסוגו, ששינה את תפקודו לאורך השנים. בימי בית ראשון שימש הבור לאגירת מים לצרכים חקלאיים ולתעשיית כלי חרס; לאחר חורבן בית ראשון וחידוש היישוב היהודי במקום לאחר שיבת ציון שינה הבור את תפקודו והפך למקווה טהרה. לצורך התאמתו למקווה טהרה הוגבהה רצפת הבור. במאה הרביעית הפך המקום לאתר עליה לרגל ופולחן ליוחנן המטביל, ועל קירותיו נחרתו ציורים הקשורים ליוחנן או לנצרות. עם כיבוש האזור על ידי המוסלמים ננטש המקום והפך למזבלה לחקלאי האזור. בין השנים 2000-2004 התקיימו במקום עונות חפירה על ידי ד"ר שמעון גיבסון ואוניברסיטת צפון קרוליינה. בשנת 2004 נחשף המקום לציבור ויש המבקשים לראות בו את המקום שבו נהג יוחנן המטביל להטביל את הנוהים אחריו.

ימי חגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה הקתולית מקובלים שני ימי חג: ה-24 ביוני בו מציינים את יום לידתו (Nascita di san Giovanni Battista), וה-29 באוגוסט בו מציינים את הוצאתו להורג).

בנצרות האורתודוקסית מציינים רק את ה-7 בינואר כיומו של יוחנן הקדוש.

הנצרות הקופטית חוגגת את יום הפיכתו למרטיר ביום השני לחודש הראשון (Thout 2), כלומר ב-12 בספטמבר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004
  • תמר הירדני, "מי טבל בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם?" בכתב העת של מכון יד בן צבי, עתמול 187, מאי 2006, הוצאת יד בן צבי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 119-116.