אלוף הבונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלוף הבוניםנורבגית: Bygmester Solness) הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הנורבגי הנריק איבסן. הוא ראה אור לראשונה בדצמבר 1892 ונחשב כאחת היצירות הבולטות והחושפניות ביותר שלו.

ההפקות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה של "אלוף הבונים" התקיימה ב-19 בינואר 1893 בתיאטרון לסינג, ברלין, כאשר עמנואל רייכר שיחק בתפקיד הראשי של סולנס. הוא עלה לראשונה בתיאטרון טרפלגר, לונדון, ב-20 בפברואר של אותה שנה, כשבתפקיד הראשי שיחק הרברט וורינג ובתפקיד הילדה שיחקה אליזבת רובינס. התרגום האנגלי נעשה בידי מבקר התיאטרון ויליאם ארצ'ר. ההפקות באוסלו ובקופנהגן הועלו באותו תאריך, ה-8 במרץ 1893. כעבור שנה עלה המחזה בתיאטר דה אובר, להקת התיאטרון הבינלאומית שמשכנה בפריז, שהעלתה את ההפקה בפריז, לונדון ובירות אירופאיות אחרות. "אלוף הבונים" הציג לראשונה בארצות הברית בקרנגי הול, ב-16 בינואר 1900, כשבתפקידים הראשיים שיחקו ויליאם פסקו ופלורנס קאהן. ‏‏‏[1]

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האלווארד סולנס - קבלן בניה.
  • עלינה - אשתו.
  • ד"ר הרדאל - רופא הבית.
  • קנוט ברוביק - עוזרו של סולנס, אדריכל בעברו.
  • ראגנאר ברוביק - בנו, שרטט.
  • קאיה פוסלי - דודניתו של ראגנאר, מנהלת חשבונות.
  • הילדה וואנגל, דמות אותה אנו מכירים ממחזה אחר של איבסן, האישה מן הים.
  • גברות אחדות, המון ברחוב.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלווארד סולנס הוא קבלן בניין בגיל העמידה בעיירה נורבגית שנהפך להיות קבלן מצליח ובעל שם בקנה מידה מקומי. יום אחד, כשמבקר אותו חברו ד"ר הרדאל, באה לבקר אותו הילדה וואנגל, אישה צעירה בת עשרים וארבע מעיר זרה. הרופא מייד מזהה אותו מביקורו האחרון בעירה. מעט אחרי שהרופא עוזב וסולנס נותר לבד עם הילדה, היא מזכירה לו שהם אינם זרים ושהם נפגשו בעבר בעירה, עשר שנים קודם לכן בהיותה בת ארבע עשרה. כשסולנס אינו ממהר להשיב לה, היא מזכירה לו כי הם אינם זרים שבשלב מסוים התקיים ביניהם מפגש רומנטי,

"ואז אמרת, כשאגדל אהיה הנסיכה שלך... נשבעת כי בעוד עשר שנים תשוב - כמו שד של מערות כדי לחטוף אותי ולקחת אותי עמך, לספרד, או איזה מקום אחר. ושם תקנה לי מלכות קטנה - כך הבטחת. ... חיבקת אותי, הפשלת את ראשי לאחור ונישקת לי. פעמים רבות." ‏‏‏[2]

הדבר קרה ב-19 בספטמבר, בדיוק עשר שנים קודם לכן וכעת היא באה לדרוש את המלכות שהבטיח לה. בהתחלה אין הוא זוכר זאת, אבל בהדרגה הוא משתכנע בכך.

סולנס הוא גם מנהלה של חברת הבנייה שמעסיקה את קנוט ברוביק, בנו, ראגנאר ואת קאיה פוסלי. קאיה וראגנאר מאורסים ולראגנאר יש שאיפות לצאת לדרך עצמאית, אך אינו זוכה לברכתו או תמיכתו של סולנס. לסולנס יש גם קשר מורכב עם אשתו עלינה והשניים מגלים שהם איבדו את ילדיהם התאומים כתוצאה משריפה שכילתה את ביתם, תריסר שנים קודם לכן. במשך שהייתה של הילדה בביתו, נרקם בינה ובינו קשר קרוב.

במהלך בנייתו של הפרויקט האחרון שכולל מגדל גבוה. הילדה נוכחת לדעת שסולנס סובל מפחד גבהים, אולם חרף זאת היא מעודדת אותו לטפס למעלה המגדל. סולנס, שמילותיה מדרבנות אותו, מתחיל להעפיל לרום המגדל של הבית שזה עתה השלים את בנייתו. לפתע הוא נופל מהבניין ונהרג במקום. ההמון צורח באימה, רק הילדה מנופפת בצעיפה וצועקת בקול את המילים המסיימות של המחזה:

"אלופי! אלופי! אלוף הבונים שלי!" ‏‏‏[3]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלווארד סולנס, אלוף הבונים, נהפך לקבלן הבניה המצליח ביותר בעיר הולדתו בעקבות סדרת אירועים הרי מזל שבהם לא צלח מזלם של מתחריו. הוא ייחל לכך שתתרחש שריפה בביתו ואכן פרצה שריפה וכילתה את הבית, אף על פי שלא היה לו יד ורגל בפריצתה:

את מאמינה הילדה שיש בעולם אנשים המסוגלים לרצות דבר מה בעקשנות בלתי נכנעת, עד כי בסופו של דבר הם משיגים את מבוקשם ? ...אילו הבית היה שייך למשל לברוביק הזקן - הוא אף פעם לא היה נשרף ברגע הנכון. בזה אני משוכנע." ‏‏‏[4]

בתום השריפה הוא חילק את שטח האחוזה (שאשתו ירשה מהוריה ובה התגוררו) למגרשים עליהם בנה בתים ומכאן התחילה נסיקתו כקבלן:

"הודות לדליקה חילקתי את מרבית שטחו של הגן למגרשים ושם בניתי לפי טעמי והבנתי שלי. ואז כבר לא היה כל קושי להתקדם הלאה." ‏‏‏[5]

סולנס מספר כל זאת להילדה, אישה בת עשרים וארבע אותו פגש עשר שנים קודם לכן, בהיותה בת ארבע עשרה, כשסולנס בנה כנסייה נאה בעירה. הילדה ביקרה באופן בלתי צפוי בביתו כעבור עשר שנים. אף על פי שסולנס סבור שפנטזיות אלו הן אינדיקציות לשיגעונו:

"הילדה: ...האם יש כאן בעיר הרבה מטורפים ?"

סולנס: (מצביע על מצחו) "אחד, לפחות."‏[6]

הילדה פוטרת זאת כלא יותר מרציונליזציה לפייס את מצפונו בשל מזלו שכה שפר עליו וסייע לו להשיג את הצלחתו.

"בזכות הדליקה, ורק בזכותה ניתנה לי האפשרות לבנות משכנות למגורים. משכנות שלום ואושר: קן משפחתי שופע אור וחמימות לאבא ולאמא ולילדים."‏[7]

המרכיבים האוטוביוגרפיים במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אלוף הבונים" הוא המחזה האוטוביוגרפי ביותר של איבסן, איבסן בעצמו הודה כעבור שנים כי דמותו של סולנס דומה לו. ‏‏‏[8]

הנשים בחייו של איבסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמילי ברדאך הייתה נערה וינאית בת 18, אותה הכיר איבסן בהיותו בן 60. רוב הביוגרפים סבורים שהיא, יותר מכל אישה אחרת, בת דמותה של הילדה במחזה, אולם אין הוכחה לקיומו של קשר פיזי ביניהם. אמילי כתבה ביומנה על המכשולים למימוש היחסים ביניהם: "הבדלי הגיל! אשתו! בנו!". היא כתבה במכתב "הוא רוצה לשלוט בי. זהו רצונו המוחלט." אמילי טענה שלאחר שצפתה בהצגה לא זיהתה בהילדה את עצמה, אך זיהתה בסולנס את איבסן. איבסן התלהב ממנה והבטיח לה חיים חדשים עם "הנסיכה שאני אוהב".

הלן ראף הייתה ציירת שאיבסן פגש באותה עת והצהיר על חיבתו לה.

הילדור אנדרסן הייתה פסנתרנית שאיבסן פגש לראשונה כשהייתה בת עשר בכריסטיאנה (אוסלו דהיום) ופגש בה בשנית, כעבור 19 שנים. נמרצותה ואופן דיבורה מזכירים יותר מכל את הילדה במחזה. איבסן כתב לה שהוא רוצה לעשות איתה "מה שאמר פעמים רבות-רבות", הדבר מזכיר את כך שסולנס נישק את הילדה "פעמים רבות-רבות". הוא חתם את מכתבו במילים "אלוף הבונים שלך, שלך". בדומה לכך המחזה מסתיים במילותיה של הילדה "אלופי! אלופי! אלוף הבונים שלי!". אלא שבניגוד להילדה שחיפשה את סיפוקה בחיים דרך מימוש הקריירה של סולנס, הרי שהילדור הייתה אשת קריירה עצמאית ומוצלחת. היא נסעה לוינה כדי לפתח את כשרונותיה המוזיקליים, סייעה לאיבסן בכתיבת המחזה ואיבסן העניק לה כתשורה את העותק הראשון שלו.

יחסיו של איבסן עם אשתו סוזנה התאפיינו בחוסר אהבה, אך בכנות, הערכה ונאמנות רבים מאוד. איבסן הקדיש עצמו לטיפוח הקריירה שלו, נדד ברחבי אירופה, התגורר בבתי מלון ולא שקד על טיפוח המוסד המשפחתי. לסוזאנה הגיעה שמועה על כך שאיבסן שוהה במחיצתה של הילדור אנדרסן ומעוניין להתגרש, היא שאלה אותו במכתבה על כך. איבסן כתב לה במכתב תשובה שלא עלה בדעתו להתגרש. ייתכן שאיבסן חש רגשות אשמה בשל כך שמנע מאשתו חיי נישואים מספקים וייתכן שרגשות האשמה שלו נבעו מכך שאשתו המוכשרת מאוד לא פיתחה את כשרונותיה, אלא הקדישה את עצמה לטיפוח הקריירה של בעלה.

מרכיבים אוטוביוגרפיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו איבסן נולד עמד מול כנסייה בעלת מגדל גבוה, יום אחד נפל שומר המגדל למותו. איבסן אהב מגדלים, בהיותו ילד לקחה אותו האומנת לראש המגדל והוא התפעל למראה כובעי האנשים שהלכו למרגלות המגדל. אמו שראתה את בנה בראש המגדל התעלפה, בדומה לעלינה סולנס במחזה. בבגרותו איבסן סבל מפחד גבהים. יום אחד הוזמן לחניכת מגדל תצפית באיטליה, שנקרא על שמו, הוא התגבר על פחד הגבהים שלו ועלה לראש המגדל. בדומה לביתו של סולנס במחזה שנשרף, כך גם בית ילדותו של איבסן והכנסייה שניצבה מולו נשרפו.

איבסן שמע פעם הרצאה על אלוף בונים שבנה כנסייה והשליך אותו ממנה. הוא אמר שלא פלא שזוהי אגדה נפוצה, מכיוון שאדם אינו יכול לבנות גבוה כל כך, מבלי לשלם מחיר על ההיבריס שלו. ייתכן שהדבר מרמז על איבסן כעל אמן הסובל מהיבריס, החש רגשות אשמה כתוצאה מכך.

ב-1891 נשא קנוט האמסון, סופר נורבגי צעיר עולה, שזכה ב-1920 בפרס נובל לספרות, סדרת הרצאות על הספרות הנורבגית המודרנית. בהרצאותיו מתח ביקורת עזה על כל גדולי הספרות הנורבגית ובהם איבסן. איבסן המשיך להגיע להרצאות ישב בהרצאות והיה מרותק להן, זאת אף על פי שהאמסון הוקיע אותו ככותב והוגה גרוע. ייתכן שזהו המקור לדבריו של סולנס במחזה (שראה אור ב-1893, שנתיים לאחר ההרצאות), שהדור הצעיר מידפק על דלתו ועומד לתפוש את מקומו.

בהרצאתו דיבר האמסון על הצורך בחקירת הרבדים הלא מודעים של הנפש האנושית. הוא אמר שאיבסן גרוע בניתוח פסיכולוגי ושסוגת הדרמה ככלל אינה טובה בכך. היה זה תשע שנים לפני פרסום "פשר החלומות" של פרויד שחנך את הפסיכואנליזה. ייתכן שאיבסן הושפע מכך בתיאור נפשו של סולנס ופחדיו. איבסן גם התעניין בהיפנוזה. ייתכן כי זה המקור לאמונתו של סולנס שמחשבותיו משפיעות על המציאות.

איבסן ראה בעצמו ארכיטקט ובמחזותיו יצירות ארכיטקטוניות.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הנריק איבסן,‫ אלוף הבונים עברית: עדנה קורנפלד; רמת-גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1987.

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. התיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה - דצמבר 1966
  1. קופרודוקציה בין תיאטרון הבימה לקאמרי, הצגת בכורה - 30 בדצמבר 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Archer (1893)
  2. ^ הנריק איבסן,‫ אלוף הבונים עברית: עדנה קורנפלד; רמת-גן : מרכז ישראלי לדרמה ליד "בית צבי" בית הספר לאמנות הבמה והקולנוע, 1987, עמ' 32.
  3. ^ אלוף הבונים, בית צבי, 1987, עמ' 88.
  4. ^ אלוף הבונים, בית צבי, 1987, עמ' 55.
  5. ^ אלוף הבונים, בית צבי, 1987, עמ' 49.
  6. ^ אלוף הבונים, בית צבי, 1987, עמ' 45.
  7. ^ אלוף הבונים, בית צבי, 1987, עמ' 49.
  8. ^ ‏ מבוסס על הפרק "הנשים בחייו של איבסן" מאת ליזי עובד שייה ועל הפרק "אלוף הבונים כמחזה אוטוביוגרפי", שניהם נמצאים בתוך תוכנית ההצגה בהפקת תיאטראות הקאמרי והבימה, 2010, עמ'