אנטוניו לבריולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנטוניו לבריולה

אנטוניו לבריולהאיטלקית: Antonio Labriola)‏ (12 ביולי 1843 - 12 בפברואר 1904) היה פילוסוף וסוציאליסט ונחשב לאבי המרקסיזם האיטלקי. ניכר כי כיום הוא יחסית נשכח, ומוכר פחות מהאנשים עליהם השפיע, כגון קרוצ'ה, גרמשי ואף זאב ז'בוטינסקי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבריולה נולד ב-1843 בקסינו (Cassino), אשר במחוז לאציו, באיטליה. למד פילוסופיה הגליאנית באוניברסיטת נאפולי אצל ברטרנו ספוונטה, שראה במדינה האיטלקית החדשה את התגשמות האידאל ההגליאני. לבריולה רצה להבין בצורה קונקרטית את צורכי ההמונים, בעיקר את הצורך בחינוך לאומי, שאליו הוא התייחס כאל רפורמה אינטלקטואלית ומוסרית.

ב-1874 קיבל לבריולה את התואר "פרופסור לפילוסופיה מוסרית וחינוך" באוניברסיטת רומא. הוא שינה את רעיונותיו בהדרגה וניתק את ההיסטוריציזם ההגליאני מהאידאליזם. מדינה, דת וחינוך נתפסו על ידי לבריולה ככלים המאפשרים קיום של אסטרטגיה פוליטית מתקדמת.

לבריולה החל את דרכו כליברל-דמוקרט ותמך בג'וזפה מציני. החל מ-1873 ואילך הוא התאכזב מחיי הפוליטיקה האיטלקיים. הדשדוש של המדינה הליברלית וחוסר היכולת שלה להגשים את חלום התרבות החילונית החדשה, "המדינה האתית" ההגליאנית.

במחצית השנייה של שנות ה-80 של המאה ה-19, בתגובה לתנועה עממית ספונטנית שהתפתחה סביב גריבלדי ובאקונין (אבי הניהיליזם הרוסי), החל לבריולה לנוע יותר ויותר שמאלה במפה הפוליטית. בעיניו, המדינה הפכה לשבויה יותר ויותר בבורגנות מושחתת ודקדנטית. עם זאת, הוא האמין כי מהפכה דמוקרטית לחלוטין תיתכן רק אם היא תגן קודם כל על מעמד הפועלים העירוני. סביב 1890 החל לבריולה להתעמק בעבודות של מרקס ואנגלס והשתכנע כי הכוח המהפכני היצירתי ביותר בעולם המודרני הוא התנועה הסוציאליסטית.

ספרו "מאמרים בנושא המטריאליזם ההיסטורי" מיקם אותו בין התאורטיקנים האירופים הגדולים של זמנו.

עבודותיו העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Edmund E Jacobitti, 'Labriola, Croce and Italian Marxism', Journal of the History of Ideas, 1975, pp. 297-318
  • Joiseph Femia, Antonio Labriola a forgotten Marxist thinker, History of Political Thought, 2 (II,3), pp 557-572

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]