מרקסיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל מרקס, ייסד עם פרידריך אנגלס את התאוריה המרקסיסטית

מרקסיזם היא תאוריה כלכלית-חברתית המבוססת על הגותו של הפילוסוף קרל מרקס. תאוריה זו הייתה התאוריה הראשונה בתחום המטריאליזם הדיאלקטי ואחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות שהתגבשו באמצע המאה ה-19. עיקרי התאוריה פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי.

לפי השקפה זו, במציאות הקפיטליסטית קיים קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים, הם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים המדוכא שתלוי באמצעים אלה. השקפה זו מבוססת על ההנחה המטריאליסטית שהמהות של האדם היא ייצור לשם קיום, צריכה ושליטה על הטבע. לפי גישה פילוסופית זו, הדת, הפילוסופיה, והמוסר אינן מניעות את המציאות, אלא הן השתקפות של ייחסי היצור, דהיינו היחסים המעמדיים‏‏‏[1], ובמונחים מרקסיסטיים: מבנה העל הוא השתקפות של מבנה הבסיס. המדינה, לפי מרקס, משמשת ככלי בידי הבורגנים לשימור יחסי הכוחות, והתודעה הכוזבת משמשת ככלי להרדמת תחושות ההתמרמרות של מעמד הפועלים‏‏‏[2].

אלא שהבורגנות, לשיטתו של מרקס, מכילה בתוכה יסוד של הרס עצמי. מכיוון שזו מעדיפה תחרות על פני שיתוף, היא מייצרת הרבה יותר ממה שנדרש וממה שהציבור יכול לרכוש. כתוצאה מכך, נסגרים מפעלים, האבטלה גדלה ושכר הפועלים יורד, מה שמחמיר את מצב השוק. התשובה הקפיטליסטית לקושי זה היא כיבוש של שווקים חדשים, ושיכלול של אמצעי הייצור על מנת לחסוך בכוח אדם ולייצר יותר ויותר סחורות. מרקס חזה שבסוף תהליך זה מעמד הפועלים ימצא את עצמו מחוץ לתהליך הייצור, ומכאן הדרך להתפכחות מהתודעה הכוזבת ולמרד בסדר הקיים היא בלתי נמנעת‏[2].

מרקס האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהייה תודעה חברתית-כלכלית ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית. כמו כן, מכיוון שאין לו רכוש הוא לא ירגיש צורך להשתלט על רכוש כמו המעמד הבורגני‏[2]. לפי התחזית של מרקס, ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים.

במשך השנים לא נשאר המרקסיזם בצורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים.

תיאור החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרקסיזם, כתורה מתחום המטריאליזם הדיאלקטי רואה במבנה החברתי (יחסים בין אדם לסביבתו ובין אדם לאדם) את הגורם המעצב בחברה. על-פי גישה זו, מערכות חברתיות שונות משמשות לשימור המבנה החברתי הקיים בחברה. הגישה מתמקדת בהשלכות החברתיות של ההיבטים הכלכליים הטמונים ביחסים שבין הגורמים השונים בחברה, כגון שליט ונשלט, מעסיק ועובדיו.

יסודות החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס מחלק את החברה האנושית לשניים: הכוחות המניעים את החברה הם הבסיס הכלכלי שלה, וכל היתר נקרא מבנה העל ומעוצב על ידיהם.

הבסיס הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס החברה עומדים כוחות הייצור - כלל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות החברה ומכתיבים את כמות וסוג המשאבים שהיא יכולה להפיק ואת אופן הפקתם ויחסי הייצור - יחסי הייצור כוללים את מערכת היחסים בין הגורמים השונים השותפים לעשייה הכלכלית - המעמדות. יחסים אלה, לפי מרקס, היו תמיד, מבחינה היסטורית, יחסים של ניצול, בהם מעמד שליט כופה את כוחו ומנצל מעמדות נמוכים ממנו.

מבנה העל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאר האלמנטים בחברה האנושית, אלו שאינם כלכליים, מקבלים חשיבות משנית במשנתו של מרקס. אלו מעוצבים על ידי הבסיס הכלכלי, ואופיים הוא כזה שיצדיק את שליטתו של המעמד העליון. במבנה העל נכללים אלמנטים רבים שההיגיון הפשוט טוען כי הם אלו שמעצבים את החברה, כמו דת, אידאולוגיה, משפט ותרבות - אך לפי מרקס, לגורמים אלו אין השפעה על המציאות החומרית והם אינם אלא כלי בידי המעמד השליט ליצירת תודעה כוזבת.

ההיסטוריה כמאבק בין-מעמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקירה המרקסיסטית רואה בקונפליקט, מאבק ומשא-ומתן את האמצעים המרכזיים לשינוי חברתי ולחלוקת-משאבים. היא מבוססת על תיאור החברה האנושית כשדה למאבקי כוחות, הנמשכים ללא הרף ומעצבים את מראה החברה

בסיס החברה, המורכב מהמשאבים וחלוקתם הוא באופיו קובע את חלוקת הכוח בחברה. מכיוון שיחסי הייצור הם אלו שקובעים את מהלך ההיסטוריה, ניתן לבטא אותה כמאבק מתמיד על חלוקת המשאבים והכוח. במאבק זה ניתן להבחין בתת-קבוצות להן אינטרס משותף, אלו הן המעמדות. מעמדות אלו מתחרים ביניהם על השליטה, מאבקים המושפעים רבות מהתפתחות טכנולוגית בלתי פוסקת. התפתחות זו היא חלק מכריע בהיסטוריה שכן היא משנה את יחסי הייצור, אך גם תוצר של ההיסטוריה ושל מאבקי הכוחות בה.

למרות שמרקס הבחין במעמדות רבים אשר פועלים בחברה, הוא מחלק באופן גס ומכליל, לשם ההפשטה, את החברה לשני כוחות מרכזיים אשר עיצבו את ההיסטוריה האנושית, ומהם נגזרת פעולתם של כוחות המשנה: מדכאים ומדוכאים. שני כוחות אלו מנהלים ביניהם מאבק בלתי פוסק, מאבק שמסתיים בכל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה.

ההיסטוריה על פי המרקסיזם מורכבת ומפותלת, אך ניתנת, כאמור, להפשטה גסה. התהליכים העיקריים בהם עסק מרקס הם היווצרות האצולה והפאודליזם, יצירת הבורגנות והקפיטליזם, והיווצרותו העתידית של הקומוניזם ושלטון מעמד הפועלים.

דת ולאום כתוצרי המאבק המעמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי הניתוח המרקסיסטי הרואה בהשתלשלות ההיסטוריה דינמיקה של מעמדות ויחסי-ייצור, נתפסים חלקים גדולים מהתרבות כמשרתים את יחסי הייצור. כאלו הם האידאולוגיה המאפיינת את החברה, רעיון הדת ורעיון הלאומיות:

  • אידאולוגיה תמיד מסלפת או מייצגת בצורה שקרית את תנאי החיים האמיתיים של האדם. היא מסך כוזב של התנאים האמיתיים בהם אנו נמצאים לטובת המעמד השליט. האינטלקטואל יוצר את האידאולוגיה – למען המעמד השליט ובשרותו, כלומר האידאות השולטות בכל זמן הן האידאות של המעמד השליט. יחסה של האידאולוגיה למציאות הוא יחס של היפוך ועיוות - מטאפורה של המראה. הראי לכאורה משקף את המציאות, אך למעשה מראה אותה בהיפוך, ובאופן דו-ממדי. כך גם האידאולוגיה מחסירה, מסלפת ומייפה את המציאות.
לפי מרקס, דת היא אחת הדרכים לשימור היכולת של החברה לשמר את הערכים והצורה החברתית הקיימת. בתמונה: איקונה של ישו, הקדוש לדת הנוצרית
  • דת (ליתר דיוק - הדת כפי שהיא באה לדי ביטוי במוסדות הרשמיים) היא היכולת של החברה לשמר את הערכים והצורה החברתית הקיימת, בכך שהיא מנסה לענות על כלל מצוקות האדם. על ידי אמונה דתית מנסה האדם לפתור את בעיותיו במסגרת הפרקסיס הקיים, על ידי התקרבות לאל ולטוב הרוחני, ואינו מפתח מודעות ואקטיביות כלפי מבנה החברה. בכך, לדוגמה, מאשרת הדת את ההיררכיה הפאודלית, ומציבה את אושרו של האדם כנובע אך ורק מציות לאל ולשליחיו. בעולם המודרני, משמשת הדת כשהיא מצמצמת את הפעילות הפוליטית-חברתית של האדם במדינה ומונעת ממנו את הרצון לשנות את החברה על מנת לקדם את אושרו (ומציבה במקומו ניסיון אינדיבידואלי להשגת אושר). הדת, לפי מרקס, היא "אופיום להמונים".
  • לאום גורם לכך שהתפיסה החברתית של האדם מתמקדת בשימור והגדלת הכוח של קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, בכך הוא נמנע מלחקור את החברה, לבקרה, ולשאוף לשנותה. לאום מבטא אנרגיות רבות במלחמות, במתחים, ובתחרותיות בינלאומים, וחוסך אנרגיות אלו ממאבק פוטנציאלי בין המעמדות בתוך החברה. כמו כן, במצב בו ישנו גיוס למען הלאום, כל מאבק בתוך החברה נתפס כבגידה, ובכך מוקע. יש לציין כי גם הדת משמשת לרוב בפונקציה זו.

המשותף לאידאולוגיה השלטת, לדת וללאום הוא, שעל ידי מניעת שינוי חברתי, הם מסייעים למעמד העליון לשמר את עליונותו, בכך הם משרתים אינטרס ישיר שלו. שני גורמים אלו ניזונים ממצוקות ואנרגיות שליליות המצטברות בזכות הניכור והניצול בחברה, אך מופנים לכיוון מוטעה, שאינו מביא לפתרון הבעיות האמיתיות.

זמן עבודה עודף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס בוחן את שעות העבודה של שכיר במשק הקפיטליסטי, ומגיע להבנה כי זמן זה מורכב משני חלקים: זמן עבודה המשמש לסיפוק רמת החיים הנוכחית, וזמן עבודה עודף. מובן שהחלוקה בין שעות העבודה השונות אינה קיימת בפועל; זהו חישוב מתמטי-תאורטי המבוסס על ממוצע של כל המשק.

למונחים אלו מצטרף המונח פריון עבודה - כמות הייצור לכל שעת עבודה.

לפי מרקס, זמן העבודה העודף נוצר בזכות יעילותם של האמצעים הטכנולוגיים המשתפרים ללא הרף. ההתפתחות הטכנולוגית מגדילה את פריון העבודה, ובכך מאפשרת לצמצם את זמן העבודה המושקע בסיפוק רמת החיים הנוכחית (ממלכת הכורח), בלא לצמצם את רמת החיים. ההתפתחות ההיסטורית הזו מגדילה את חלקו היחסי של זמן העבודה העודף. יש לציין כי רמת החיים העולה עם הזמן מאטה את תהליך עלייתו היחסית של זמן העבודה העודף, בכך שהיא דורשת זמן עבודה רב יותר בייצורה.

מרקס מכנה את זמן העבודה המושקע בייצור ברמת החיים הנוכחית בשם ממלכת הכורח. ממלכת הכורח היא האחראית על ייצור החיים החומריים (בסיס החברה). זמן עבודה שאינו מושקע בפיתוח החיים החומריים, ולמעשה לא מושקע ביצירת מוצרים חדשים בשוק, מתממש בצורת ממלכת החירות (מבנה העל של החברה). ממלכת החירות היא המקום בו מתעסק אדם בעיצוב החיים, כלומר שינוי מכוון של החברה, במקום בייצור מוצרי צריכה נוספים.

מפאודליזם לקפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ימי הביניים

המערכת הכלכלית בימי הביניים התיכונים והמאוחרים הייתה הפיאודליזם, שהתבסס, ככל המערכות הכלכליות שקדמו לו, בעיקר על חקלאות. בתחתית המדרג החברתי ניצבו האיכרים הצמיתים, שהיו מוצמתים לאדמה אותה חכרו כאריסים מאדון האחוזה. מעליהם ניצב במערכת המנוריאלית הווסאל, שהיה אדון האחוזה או אדם חופשי אחר שחכר מאדון האחוזה חלק מאדמתו והחכירה לצמיתים.

צמיתים הכורעים לרגליו של המלך היה המצב הטבעי בפיאודליזם.

מעמדו של הצמית היה שונה מזה של עבד: הוא לא נחשב רכושו של אדון האחוזה ולא ניתן היה לקנות או למכור אותו בנפרד מן האדמה אליה היה מוצמת. לצמית הייתה זכות לרכוש משלו וזכות להוריש את רכושו ולהלכה היה אדון האחוזה גם מחויב בהגנה עליו מפני אדונים אחרים, מפני פגיעה במלחמה וכאשר היו היבולים ירודים. הצמית היה כפות לאדמה וכפיתות או צמיתות זו הייתה מוּרשת. הוא נדרש להעביר חלק נכבד מפרי עבודתו לידי אדון האחוזה, ונדרש גם לעבוד את אדמות אדון האחוזה (הדמסנה). נוסף על–כך היה הצמית כפוף לתביעות שונות למסים ותשלומים עבור כל פעולה שנחשבה לפגיעה באדון האחוזה, כמו נישואים עם אדם מחוץ לגבולות האחוזה, מעבר של אחד מבני המשפחה מן האחוזה, וכדומה.

בערי השוק ובערים נוצרו בימי הביניים גילדות, שהיו אגודות של בעלי מלאכה או אומנים שעסקו בתחומי מלאכה וייצור כמו סיתות, בניין, סנדלרות, נגרות, ניפוח זכוכית, ציור, ייצור גבינה, וכדומה. כל גילדה תפקדה כמונופול בתחום שליטתה—כלומר, היא החזיקה בשליטה בלעדית על אספקת המוצר או השירות של הגילדה—וכתב זיכיון מטעם המלך הבטיח את יכולתה למנוע מכל אדם שאינו חבר בגילדה לעסוק במקצוע. הגילדות כפו מסלול הכשרה ארוך למקצוע, והעניקו לאלו שצלחו את מסלול ההכשרה הממושך תמיכה רחבה, כולל תמיכה לעת זקנה וסיוע לאלמנות וליתומים.

שני מרכיבים חשובים אלו של המשטר הפיאודלי היו תלויים לקיומם בבידוד היחסי של הערים והאחוזות זו מזו. כל עוד התקיימו האחוזות כישויות אוטרקיות, המספקות את כל צורכי עצמן, וכל עוד תפקדו הגילדות בערים כספקיות בלעדיות של שירותים ומוצרים ללא תחרות מבחוץ, הצליחה השיטה להתקיים. דבק נוסף לחיזוק המשטר סיפקו שבועות האמונים (ההומגיום) שקשרו בין וסאל אחד לווסאל הכפוף לו, וכן הדגש הרב ששמה הדת הנוצרית—שהייתה אחד מבעלי האדמות העיקריים—על כפיפות וכניעות.

התפרקות הפאודליזם וצמיחת הקפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מרקס, התפתחות הטכנולוגיה הביאה אמנם ליצור המוני, אך מעולם לא שינתה את הבדלי המעמדות בין בעלי ההון לעם הפשוט. בתמונה: תופרות במפעל, 1890

לפי מרקס, התפתחויות טכנולוגיות שהופיעו שינו את שיטות הייצור וגרמו להתפוררותו של הפיאודליזם ולהופעת צורת יחסים כלכליים חדשה. לדידו, הייתה התפתחות זו כלכלית טהורה. בחיבור "דלותה של הפילוסופיה" ‏‏‏[3] הוא כותב: "מטחנת היד תעניק לך חברה עם אדון פיאודלי; מנוע הקיטור יעניק לך חברה עם קפיטליסט תעשייתי" (עמ' 103). לתפישתו, טכנולוגיות חדשות הביאו לכך ששיטות ייצור המוני בהן מעט פועלים בעלי מיומנות נמוכה יותר והכשרה פשוטה יותר יכולים לייצר יותר מוצרים ואלו דחקו את רגליהן של שיטות הייצור הישנות.

על פי תפישתו של מרקס, השינויים המתחוללים בהיסטוריה אינם תוצר של פעולות, המצאות או הגות של בני אדם, אלא הכרח הנובע מפעולתה של רוח (geist) הגורמת לבני האדם לפעול באופנים שונים, כדי לקדם את מטרתה הסופית—הקומוניזם. אופן ההתקדמות ההיסטורי אותו מחוללת הרוח הוא דיאלקטי: תחילה ישנה תזה, הגורמת למצב אחד, אחר כך מופיעה האנטיתזה, שהיא המצב ההפוך, ולבסוף נוצרת סינתזה, שהיא מיזוג של שניהם.

כך, כפי שהוא טוען בעמוד 145 של "דלותה של הפילוסופיה", הופעתה של תחרות הייתה האנטיתזה למונופול הפיאודלי שקדם לה. לפי מרקס ב"המניפסט הקומוניסטי" "מקרב הצמיתים של ימי הביניים יצאו האזרחים הזעירים של הערים הראשונות; מתוך האזרחות הזעירה הזאת התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות". היינו, הצמיתים היו השורש שממנו התפתחה הבורגנות.

גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי הים יצרו כר פעולה חדש לבורגנות העולה, שהייתה המעמד המהפכני של התקופה ההיא. התפתחות הסחר העניקו למסחר, לספנות ולתעשייה תנופה, ומאחר והגילדות הסגורות לא הצליחו לספק את צריכת השווקים החדשים ירשה את מקומן ה"מנופקטורה"—התעשייה הזעירה, והמעמד הבינוני התעשייתי דחק את רגלי אומני הגילדות; חלוקת העבודה בין הקורפורציות השונות נדחקה מפני חלוקת העבודה בכל סדנה וסדנה.

המשך התרחבות הסחר והצריכה הביא לכך שגם המנופקטורה לא הספיקה ואז "באו הקיטור והמכונה ושינו את פני הייצור התעשייתי שינוי מהפכני. במקום ייצור זעיר נוצרה התעשייה המודרנית הגדולה, ובמקום המעמד הבורגני התעשייתי באו המיליונרים התעשייתיים, אשי צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרניים". חלוקת העבודה השתכללה והלכה, ותפקידו של הפועל המייצר הפך פשוט יותר ויותר וחדגוני יותר ויותר.

המרכיב החשוב ביותר בכוחה של הבורגנות, טוען מרקס, הוא ההון שעל שמו (capital) קרויה השיטה הכלכלית קפיטליזם. לפי מרקס, המאפיין המובהק של השיטה הקפיטליסטית של הבורגנות הוא העובדה שבניגוד לנוהג המקובל בעבר הוא אינו מושקע כולו או בעיקרו ברווחתו של בעל ההון (לדוגמה, בבניית בתים, בגדי פאר, חגיגות מפוארות, וכיוצא בזה) אלא מושקע פעם נוספת בשיפור הייצור התעשייתי.

מנקודת מבטו של מרקס, ההון שהרוויח התעשיין הבורגני אינו שייך לו: "העבודה השכירה יוצרת את ההון." יתר על כן, אותם עובדים שכירים שיצרו את ההון אינם בעלי הון משל עצמם—הם יוצרים את ההון, אך אינם שותפים בבעלות עליו. לכן, טוען מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא פיקציה שיצרה הבורגנות כדי להבטיח את יחסי הייצור שיצרה. ההון הוא "קניינה המשותף של החברה" ולכן הוא שייך לכל חבריה ומכאן הוא מסיק כי יש לבטל את הקניין הפרטי מכל וכל, שכן הדבר היחיד שהוא מבטא הוא את הכוח החברתי שיש לבורגנות, לא זכות ממשית.

פעולתה של הבורגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מרקס לבורגנות תפקיד מהפכני וחשוב מאין כמוהו. הבורגנות היא שהחריבה את הקשרים הפאודליים ושינתה את יחסי הייצור מיסודם. היחסים החברתיים ש"כפתו את האדם לאדוניו הטבעיים" בתקופה הפיאודלית הוחרבו על ידי הבורגנות שלא הותירה "שום קשר בין אדם לחברו זולת האינטרס הערום" והיחסים הכספיים.

הבורגנות מוטטה את הגבולות בין מדינות ויצרה חברה כלל-עולמית שביסודה הסחר, משכה לתחומה של הציוויליזציה את התרבויות הברבריות והברבריות למחצה, גאלה את רוב האוכלוסייה מבערות חיי הכפר, האיצה והגבירה את העיור, שעבדה את כוחות הטבע, הפרתה חלקי תבל שלמים וגרמה להופעתן של "אוכלוסיות שלמות, שכאילו צצו מן האדמה".

אבל הבורגנות הפכה בשלב מסוים לסוג של "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". כדי לקיים את ההתפתחות והמהפכה המתמדת ביחסי הייצור שהבורגנות חייבת מטבעה לחולל היא בראה מערכת תפישות ואמונות המצדיקה את עמדתה ואת יחסי הייצור שכוננה, וטענה כי יחסים אלו הם נצחיים. בעיני מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא מעטה רעיוני שמטרתו להצדיק את שליטת הבורגני הקפיטליסט.

אך ימיו של תהליך זה, טען מרקס, קצרים. ככל שהבורגנות שואפת לשמר את מעמדה, כך היא נאלצת להגביר עוד ועוד את ניצולם של הפועלים, הפרולטריון, ונוצרת סחרחרה של עוני גובר והולך. הפרולטריון הופך עני יותר ויותר ומכאן, גם מהפכני יותר ויותר, ובתהליך זה הבורגנות שיצרה את הפרולטריון הופכת אותו לפרולטריון מהפכני, בעל תודעה, ומכינה "את קברנה".

תיאור הקפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקסיס קפיטליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפיטליזם מבוסס על העקרונות המנחים של רווח וניכוס (שיוך נכסים). בפרקסיס זה ישנה חלוקה ברורה ומוחלטת בין שני עולמות:

  • עבודה: התחום בו האדם משקיע מזמנו, זמן עבודה, בייצור דבר מה, אותו הוא מחליף תמורת כסף. פעילות זו היא פעילות תכליתית, כלומר - האדם אינו מעוניין במוצר אותו הוא מייצר אלא בכסף אותו הוא מרוויח.
  • צריכה: התחום בו אדם משקיע כסף, על מנת לנכס את הדברים שיספקו לו את צרכיו. זהו התחום שבו אין האדם אמור להתחשב בחברה, שכן בו מתבטא רצונו החופשי.

כאמור, כל פעילותו של האדם נעשית באופן אמצעי, כלומר- דרך תיווכו של הכסף והניכוס. בפרקסיס הקפיטליסטי נוצר חוש הניכוס: היכולת לתפוס גורמים במציאות כקניין אשר איתו מסוגל לעשות בעל הקניין בהתאם לרצונו האישי, בלא הגבלה חברתית מלבד הגנה על נכסי אחרים. בעזרת חוש הניכוס נעשה העולם מורכב מסחורות. בהגדרה זו כלולים, מלבד המוצרים החומריים, גם מוצרי רוח (אמנות, מידע וכדומה), קרקע, זמן (זמן עבודה, ריבית וכו'), כישרונות (ניתן לקנות כישרונות דרך השקעת כסף, והם שווים כסף בזכות עצמם), ואף רגשות (אפשר "לתת" אהבה, ו"לקבל" תמורתה אהבה, ביטחון, עזרה כלכלית ולהפך).

תיאור היחס בין בני האדם וחלוקת המשאבים ביניהם בחברה הקפיטליסטית, ניתן לביסוס על מספר עקרונות מרכזיים:

  • הערך של סחורה (מחירה) נקבע על-פי כמות העבודה המושקעת בה. את ערך השימוש של סחורה (כלומר, התועלת שמביא המוצר) אי אפשר למדוד כמותית, ולכן הערך היחיד הניתן למדידה הוא העבודה, הנמדדת בזמן. אמנם יש הבדל בין עבודה של פועלים לבעלי מקצוע אבל אפשר לתרגם את כולם למדידה ביחידה אחת, הוא הכסף.
  • ערך העבודה נמדד על-פי השכר שהקפיטליסט נותן לעובד, והוא שווה ערך לכמות העבודה שצריך על מנת לייצר את מה שצורכים העובד ובני משפחתו, כלומר- השכר הוא עבור קיומו החומרי של הפועל, שהוא רמת החיים במשק.
  • חלק משעות העבודה של העובד מוקדש לייצור בערך המתאים לשכרו ושאר הזמן למען המעסיק, שכן הארגונים הכלכליים מצויים במצב טבעי של רווח (ואם לא כן, הם נסגרים). פער זה הוא ההון של המעסיק. בניסוח אחר, העבודה היא סחורה שמשלמים עליה לפי ערכה אך היא מייצרת יותר מערכה- וכך נוצר עודף.

הערך העודף הוא הכמות שהפועל מייצר מעבר למה שקיבל בצורת שכר, כלומר- רווחי מעסיקו. שיעור הניצול של המעסיק את העובד הוא היחס בין הערך העודף להון המוצא על שכר (ההון המשתנה). לקפיטליסט יש אינטרס להגדיל את שעות העבודה או את פריון העבודה.

בכך, לטענת מרקס, מנצל הקפיטליסט את הפועל, שכן הוא לוקח ממנו את ערך העבודה העודף, והופכו להון. בהון זה משתמש בעליו על מנת להמשיך ולהשקיע בייצור נוסף (שכן רק כך הוא מסוגל לשמר ולהגדיל את הונו), ועל מנת לשלוט בחברה.

שעבוד בחברה הקפיטליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס טוען כי החברה הקפיטליסטית, למרות אופיה הליברלי, היא חברה משעבדת.

שיעבוד זה בא לידי ביטוי בכך שאין האדם מגשים את עצמו בפעילותו, אלא נמצא במאבק קיומי מתמיד. מאבק זה מתבטא בכך שעליו להשקיע זמן עבודה בפעילות תכליתית שאת תוצריה אינו מכוון לייצור, ובכך שכל מעשיו נועדו לאפשר לו להשיג את מרב הקניין, חומרי או רוחני, להגדיל את הנאתו ולהקטין את סבלו. בכך אין האדם עוסק בעיצוב העולם ובעיצובו שלו באופן מכוון, ולכן אינו מסוגל להגשים את עצמו, ולייצר את עצמו באופן בו הוא שואף להיות (למעשה, לאדם כזה אין כלל שאיפה אמתית לגבי עיצוב עצמו, אלא רק צורך בצבירת אושר ועושר).

למעשה משועבד האדם הקפיטליסטי לחוקי התחרות והניכוס, ולא לאף אדם, ארגון או מוסר. שיעבוד זה יוכל להיפתר רק בפרקסיס הקומוניסטי, כאשר פעילותו תהיה בלתי תכליתית.

ניכור העובד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס מגדיר אדם המתנכר לגורם במציאות, כאדם אשר הופך גורם זה לאמצעי ולא למטרה. האדם המנוכר יוצר פונקציונליזציה של הגורם אליו הוא מנוכר, ואינו תופס אותו במלואו. הניכור בחברה הקפיטליסטית מתבטא בדרכים רבות:

  • ניכור לעבודה ולתוצריה: אדם מתייחס אל העבודה כאל פעילות שהוא נדרש לעשותה על מנת לזכות בדבר מה אחר, בעיקר ממון (לעתים סיפוק, הנאה, תחושת שיוך חברתי וכדומה). עם הניכור לעבודתו, מתנכר האדם גם לתוצר העבודה, ואינו מכיל ברצונותיו את הרצון האמיתי שהמוצר יהיה קיים וישפיע על המציאות.
  • ניכור לחברה: אדם תופס את החברה על פי יחסי הגומלין אתה - לקוח/מעסיק (הקונים ממנו דבר מה תמורת ממון) או ספק (המוכר לו דבר מה תמורת ממונו). בשני המקרים, מדובר בפונקציה בלבד, והאדם המנוכר אינו תופס את בני האדם שסביבו כבני אדם.

את החלוקה הבסיסית הזו בין אדם/פונקציה הקונה מהפרט לבין אדם/פונקציה המוכר לו, ניתן להשליך גם על מצבים שאין בהם ממון, לדוגמה:

האדם משלם מסים כי זהו חלקו בהסכם (כלומר, מתוך הכרח או מתוך הגינות) ומקבל את המגיע לו בהסכם בצורת שירותים ממשלתיים, ומטרת האדם להגדיל את החלק שהוא מקבל ולהקטין (בהגבלת בית משפט או חוקי יושר) את החלק שהוא חייב לתת.

האדם מקבל הנאה משהייה עם חברו, ולכן מנסה לצרוך כמה שיותר ממנה (על חשבון פעילות אחרת, שיכולה להיות זמן עבודה או צריכה מסוג אחר). לשם כך עליו לספק בתמורה צורך כלשהו של חברו, לרוב יהיה זה הצורך המקביל בהנאה משהייה עמו. אם ההסכם לא ישתלם לאחד הצדדים, הוא יפסיק את הקשר.

צורה נוספת בה אדם מתנכר לחברה, היא בכך שכל פעילות שהוא מקיים משפיעה עליה. מכיוון שזוהי השפעה סטיכית מבחינתו, שכן הוא מעוניין בתועלת לעצמו, הוא מתנכר אליה.

  • ניכור לעצמו: אדם מתנכר ליכולותיו, כישרונותיו ואף לזמן מחייו, שכן הוא מוכר את כל אלו על מנת לזכות בתמורה כלשהי.

מכיוון שכל פעילות, צריכה או ייצור, מעצבת את האדם, האדם הקפיטליסטי מתנכר לעצמו, שכן עיצוב זה הוא סטיכי מבחינתו. החוש היחיד העומד בידיו על מנת לחוות את יחסיו עם העולם הוא חוש הניכוס. בכך מבדיל האדם את עצמו מיכולותיו ומצרכיו: הוא מנכס אותם, והם לא חלק ממנו המעצב אותו אלא קניינו.

לפי מרקס, עם עליית הקומוניזם וביטול העבודה ייעלם הניכור. אדם ייחווה את מכלול חייו, עולמו והאנשים סביבו באופן מלא וכפי שהם. הוא לא יתייחס לאף אדם כאל פונקציה, אלא כאל שותף לעיצוב העולם, לטובת הכל.

תפיסת החברה בפרקסיס הקפיטליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרקסיס זה תופס האדם את עצמו כפרט עצמאי, נבדל לחלוטין מהחברה. את מגעו עם החברה הוא תופס כיחסים תכליתיים, כלומר- משרתים אינטרס אישי בלבד. הדוגמה הטובה ביותר היא העבודה: האדם מעצב את העולם החומרי, את עצמו, ואת החברה, אך כל אלו הם סטיכים עבורו, וכוונתו היא לזכות בממון (לעתים נהנה האדם מעבודתו, ומקבל ממנה סיפוק רגשי, אך עדיין זוהי פעילות תכליתית, שכן העובד מקבל הנאה וסיפוק תמורת עבודתו בנוסף לממון, אך כוונתן אינה העיצוב שהוא מעצב את המציאות אלא הרווח החומרי והרגשי שלו)

החברה הקפיטליסטית היא מסגרת לסחר-מכר עבור האדם, בין אם בצורתה התחרותית הפשוטה, ובין אם בני אדם יוצרים הסכמים לרווחת כולם. בכל מקרה, מטרת כל פעילות היא הגדלת הקניין של הפרט, חומרי או רוחני.

הפטישיזם המרקסיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטישיזם לפי הגדרת המרקסיזם, הוא תהליך הפיכת האמצעי למטרה. החברה הקפיטליסטית פטישיסטית בהכרח, שכן כמעט כל הפעילויות הן אמצעיות (מתווכות על ידי כסף). במציאות זו אגירה או חיסכון בכסף נעשה חשוב יותר מהפעילות עצמה. אין מדובר ברדיפת בצע במובן הלא-רציונלי של מונח זה, אלא במובנו השפוי- על האדם להשיג ממון על מנת שצרכיו יסופקו, ולכן עליו להתייחס אל הממון כאל מטרה בזכות עצמה (על אף שהיא רק אמצעי).

מקפיטליזם לקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת הבורגנות מביאה את קיצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מרקס, החברה הקפיטליסטית מאופיינת בשתי צורות של סתירות:

  1. סתירה בין היכולות של החברה לייצר את מוצריה השונים לבין השיטות המביאות את בני האדם לעסוק בייצור זה.
  2. גידול בעושר של מעטים לעומת התפשטות העוני בקרב רבים.

תחזיתו של מרקס היא שסתירות אלו מביאות באופן בלתי נמנע לקריסת הקפיטליזם. המרקסיזם מתאר כי תהליך ניצולם של העובדים יילך ויקצין, ויפער פער מכריע בין המעמדות, תוך ירידה של תת--מעמדות ביניים (עוסקים זעירים) למעמד הפרולטריון. מתוך מצוקות הפועלים תצמח מרידה חברתית, אשר תפיל את הקפיטליזם ותקרא לשוויון חברתי, כלומר לייסוד חברה קומוניסטית.

המרקסיזם הקלאסי מתאר את כיוון ההיסטוריה כמוביל לכינונה של חברה קומוניסטית מלאה. יש לציין כי הנאו-מרקסיזם מתפצל בנקודה זו מהתפיסה הקלאסית, ומתאר התפתחות היסטורית שונה.

מנגנון קריסת הקפיטליזם טבוע בשיטה הקפיטליסטית, ומביא אותה בהכרח להרס העצמי שלה. למנגנון זה שתי דרכים:

  1. דיאלקטיקה חברתית, כלומר - היחס בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה. הדיאלקטיקה החברתית שתביא להתפרקות הקפיטליזם מורכבת משני תהליכים עיקריים:
    1. פרולטריזציה – ככל שיגבר הניצול יותר אנשים ממעמד הביניים יהפכו לפרולטריון.
    2. התרוששות - הפרולטרים יהיו יותר ויותר עניים. מצב עניינים יביא לאי שביעות רצון הולכת וגדלה, להתקוממות כנגד הקפיטליסטים.
  2. דיאלקטיקה כלכלית, כלומר - היכולת של החברה לספק את צרכיה. על פי הדיאלקטיקה הכלכלית המתרחשת בחברה הקפיטליסטית, ההכנסות של העם לא יספיקו לרכוש את המוצרים בשל מנגנוני הניצול של העובדים, עד לנקודה בה המנגנון הכלכלי יהיה משותק. לדעתו של מרקס השיפורים הטכנולוגיים יביאו לכמות גבוהה של אבטלה והעלייה ברמת החיים תביא לעליה בילודה. מסיבה זו, קריסת הקפיטליזם היא תוצאה של התמרדות המוני העם.

התרוששות ההמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל חברה מעמדית שהייתה עד היום, הבטיחה למעמד המדוכא תנאים בהם הוא יכול להמשיך בחיי העבדות שלו. הפועל המודרני, לעומת זאת, נעשה עני יותר ממה שהיה קודם עד כי הוא לא יכול עוד להבטיח את קיומו. כתוצאה מכך מעמד הפועלים אינו יכול לרכוש עוד מוצרים (כי אין לו לקיומו שלו).

חוסר היכולת לרכוש מוצרים מביא לכך שהבורגנות לא מרוויחה כסף (שכן מקור הכנסותיה העיקרי הוא כוח הקנייה של המוני העם). הבורגנות, אשר יכולת ההתעשרות שלה נפגעת - סופה להיכלות. הבורגנות כורה לעצמה את הקבר בכך עצם הבסיס שעליו היא מייצרת ורוכשת את המוצרים נשמט תחת רגליה.

התארגנות הפרולטריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחותה של התעשייה, תנאי החיים בקרב הפרולטריון הולכים ומשתווים (כלומר - מתבטלים המעמדות הפנימיים בתוך הפרולטריון), מערכת המכונות מטשטשת יותר ויותר את ההבדלים בין המינים והגילים, ומורידה את השכר לרמה נמוכה אחת. תהליך זה מייצר את העיקרון לפיו ככל שמתפתחת הבורגנות, כך מתפתח גם הפרולטריון, ועימו התודעה המעמדית הדורשת שינוי.

התפתחות זו של הפרולטריון מתרחשת בשלבים שונים: תחילה נאבקים הפועלים כבודדים, אחר כך פועלי בית חרושת אחד, אחר כך פועלי ענף עבודה שלם, עד שלבסוף יתאחד כל מעמד הפועלים מבחינת ארגונו.

בעוד שמעמד הבורגנות נמצא במאבקים בלתי פוסקים (נגד האצולה, נגד חלקים בבורגנות שהאינטרסים שלהם מנוגדים להתפתחות התעשייה ונגד הבורגנות של כל ארצות החוץ), מעמד הפרולטריון הולך ומתאחד.

בניגוד לעליית הבורגנות, שארגונה דרש מאות שנים, התארגנות הפרולטריון תהיה מהירה אודות ליכולות הארגון המשופרות ביחס לתקופות קודמות (תחבורה, דפוס, ידע וכו'). יכולות אלו, שנוצרו על ידי התעשייה הגדולה ומקשרות בין פועלי המקומות השונים, למעשה נוצרו על ידי פעולת הבורגנות. לפיכך, הבורגנות בהשתלטותה על חלקים נוספים, מאפשרת בעצם את איחודם של הפועלים.

המאבק הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק הפרולטריון אינו נמנע, שכן ככל שמתפתח הקפיטליזם, כך הופך הפרולטריון להמוני יותר (ולכן בעל כוח רב יותר), מנוצל יותר (ולכן ישאף לשינוי חברתי מקיף) ומודע יותר. את המודעות הפוליטית של הפרולטריון למצבו מגביר מאבק המעמדות העליונים להגדלת רווחיהם, שכן מעמדות אלו זקוקים למודעות פוליטית בקרב ההמון לצורך מאבקיו נגד אויביו. כמו כן, תורמת נפילתם המתמידה של מעמדות הביניים בעלי השכלה חלקית למודעות זו. כלי הנשק שבהם הכריעה הבורגנות את הפאודליזם מכוונים עתה נגד הבורגנות עצמה. כלומר, כתוצאה מהתפתחות הבורגנות מתפתח מעמד הפרולטריון.

באופן גס, ניתן לחלק את העולם המודרני לשתי מגמות-על:

  1. הבורגנות – המעמד השליט – חייבת ליצור מהפכות באמצעי הייצור.
  2. כוחות הייצור שיחוללו את המשטר הסוציאליסטי נמצאים בתהליך הבשלה.

הקפיטליזם מכיל בתוכו, בשל הסתירות הפנימיות שלו, את זרעי המהפכה הסוציאליסטית. על פי תיאור זה, דרוש כי הקפיטליזם יגיע לכלל מימוש או מיצוי כוחותיו, כדי שיבקעו התנאים להופעת המהפכה. המהפכה על פי מרקס היא הכרחית ובלתי נמנעת והיא זו שתביא לשינוי התודעה של הפרולטריון, ולא להפך, כלומר - השינוי התודעתי אינו קודם למהפכה.

למאבק זה פנים רבות, ביניהם התאגדויות מקצועיות, מפלגות פועלים וכו'. עם זאת, תפקיד מפתח יהיה לתנועה הקומוניסטית - הפלג הרדיקלי במאבק הפועלים, השואף לשינוי כולל של השיטה הכלכלית.

מטרת הקומוניזם היא לעצב את הפרולטריון למעמד, למגר את שלטון הבורגנות, ולהביא לכיבוש השלטון הפוליטי על ידי הפרולטריון. עיקר פעולתו של הקומוניזם הוא ביטול הקניין הפרטי, ובמרכזו ההון, אך הוא מכיל גם צעדים נוספים, כגון שימת דגש על חינוך מקצועי וביטול המשפחה הבורגנית, שגם היא על פי מרקס סוג של קניין פרטי.

עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות, שכן הפועלים יחדלו מרכישה, ובכך יפגעו היכולות של הבורגנות להשיג את הונה, ויביאו לסופה. ההון, למעשה, יהפוך למשותף, ובכך יאבד את אופיו המעמדי.

מרקס טוען כי בכל מקום יהיה צביון המאבק שונה, בהתאם לתרבות המקומית, אך בכולן תהיה לו את אותה התוצאה: עליית מעמד הפועלים לשלטון, הפקעת ההון והקמת דיקטטורת הפרולטריון דיקטטורה זו תוחזק על ידי מובילי המאבק, אשר יתכננו את עתיד החברה. מובילים אלו יהוו אליטה משרתת, המסתמכת על המוני העובדים המנוצלים לשעבר, אשר יהוו בסיס הכוח של המהפכה. אליטה זו היא חלק קטן מן המעמד הבורגני, שהצטרף למאבק הפרולטריון.

דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.

"פועלי כל העולם - התאחדו!"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בססמה "פועלי כל העולם - התאחדו!" (מתוך המניפסט הקומוניסטי) קורא מרקס למעמד הפועלים להתאגד על-פי שיוכו המעמדי והחזון הקומוניסטי, בניגוד לשיוך המפלגתי, הלאומי או הדתי. הססמה הפכה לדגל למאבקים קומוניסטים ברחבי העולם, ונחשבת לאמירתו המפורסמת ביותר של מרקס.

תיאור הקומוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרקסיס קומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החקירה המרקסיסטית, בחברת קומוניזם מכיל האדם את החברה כחלק מהתהליכים שהוא שותף להם.

בכך הוא תופס את תוצרי הפעילות (עיצוב העולם החומרי, עיצוב החברה ועיצוב עצמו) כמטרותיה מבחינתו. כלומר- הפעילות היא בלתי-תכליתית (שתוצריה הם כוונתו של העושה אותה) ובלתי-אמצעית (שאין אמצעי, כמו כסף או כפייה חיצונית, המפריד בין הרצון האמתי של האדם לבין פעילותו בפועל). האדם מסוגל לתפוס את תהליך הייצור שלו כמספק את צרכיו וצורכי אחרים ולא כסחורה אותה הוא מוכר; ואת הצריכה כסיפוק צרכיו על ידי החברה, הנעשה מעצם העובדה שהם קיימים ולא כי הוא קנה את הסיפוק מהחברה.

תהליך זה, של הפיכת העבודה התכליתית לפעילות בלתי תכליתית, מכונה ביטול העבודה.

האדם תופס את החברה כאורגניזם של שותפים, המעבדים את הטבע על מנת לספק את צורכיהם. כחלק מזה, תופס האדם את הצרכים שמכתיבה הסינרגיה החברתית (כמו ייצור הסמלה משותפת, משימות לאומיות וכו') כחלק מצרכיו ולא כסותרים אותם.

לפי מרקס, החברה הקומוניסטית תבטל את חלוקת העבודה, ובכך תממש את מקסימום הפוטנציאל הניתן למימוש של תהליך האוניברסליזציה. במצב כזה לא יהיה האדם מוגבל לתחום צר של הקיום האנושי, אלא יוכל לעסוק במגוון רחב של פעילויות, ולהרחיב את עולמו. בחברה הקומוניסטית לא יתקיימו לא דת ולא לאום (ועמם כל המאבקים והמתחים בין דתות ולאומים שונים), או, ליתר דיוק, יתקיימו רק לאום קומוניסטי ודת הקומוניזם.

בחברה הקומוניסטית, לפי מרקס, ינוצל ערך העבודה העודף לשימושם של העובדים. מכיוון שאין אינטרס עבור העובדים להגדלת ממלכת הכורח בלא צורך, תתפתח ממלכת החירות המאפשרת לעובדים לתכנן את קיומם ולהגשים את שאיפותיהם האמתיות, שאינן קשורות אך ורק בהגדלת מוצרי הצריכה.

סייגים לאידאל הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד מרקס הצעיר מתאר את הקומוניזם כאוטופיה אליה מכוונת ההיסטוריה, עם התבגרותו ככותב מציב מרקס סייגים לאידאל זה:

  • לעולם תתקיים מידה זו או אחרת של ממלכת כורח – כלומר, תחום של הפעילות האנושית שהאדם חייב לבצעו על מנת להתקיים למרות שהוא לא מבטא במלואו את ההגשמה העצמית שלו. עם זאת, טוען מרקס, ממלכת הכורח תקטן בצורה יחסית עם צמיחת עושרה של החברה.
  • פיתוח אמצעי הייצור (שיפור הטכנולוגיה ובניית מכשירים נוספים המשפרים את הייצור), דורש השקעה לזמן ארוך, כלומר יצירת הון. יצירת ההון תצריך פרקסיס של צבירת רכוש לשם צבירתו – כלומר, הפיכת התוצר לקניין ופטישיזציה שלו (במקום התעסקות בעיצוב העולם לטובת האדם)
  • עבודה תעשייתית דורשת חוקי עבודה סדירים (שעות עבודה מוגדרות וחלוקת עבודה יעילה), המקבעים את מחשבת האדם ומצמצמים את תפיסתו כך שאינו יכול להכיל בתוכו את מכלול יחסיו עם החברה, אלא רק את תפקידו המצומצם בתוכה, כנותן שירות ומקבל שכר עבור שירותו לחברה.
  • לעולם תהיה חלוקה בין יצרנים (העוסקים בייצור), לבין נהלנים (העוסקים בפיקוח וניהול), ואין יכולים כל בני האדם להיות שותפים באותה מידה לניהול המשק. חלוקת עבודה זו תיצור פרקסיס של קונפליקט בין היצרן (המייצג את צרכיו ורצונותיו האישיים בלבד) לבין הנהלן (המייצג את צורכי 'המערכת').
  • ככל שתגדל ממלכת החירות, כלומר: ככל שיעצבו העובדים יותר את המשק, ייעשה תכנון מכוון של המשק. תכנון זה תלווה באופן בלתי ניתן לביטול מערכת ביורוקרטיה. סביב הביורוקרטיה ההולכת וגדלה, יתפתח פרקסיס המקטין את האדם ומציב בפניו מערכת נוקשה של כללים שאינו יכול להכילה, להבין את מטרותיה ולמצוא בה את הגשמתו.
  • תהליך הייצור ההולך ומשתכלל דורש זמן התמקצעות רב יותר. משך זמן זה, הבא לידי ביטוי בבתי הספר המקצועיים, יקבע את האדם בתפקידו ולא יאפשר לו להכיל את המורכבות החברתית.

על פי תפישה זו, הנחשבת למאוחרת בהגותו של מרקס, יהיה מאבק מתמיד על קיום החברה הקומוניסטית כחברה חופשית אמיתית, ולא כחברה המקדשת את העבודה (במקום לבטלה), זאת בניגוד לתפיסה הרואה בקומוניזם חברה אוטופית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]