אתרוג מרוקאי
אתרוג מרוקאי הוא זן אתרוג אשר מקורו במרוקו, ואשר עיקר גידולי זן זה גדלים באזור אסאדס במרוקו.
מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צורה וצבע[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתרוג המרוקאי הוא בעל תחתית ומבנה רחבים מאזור העוקץ ועד לגובה שני שלישים מגופו, שם הוא נהיה צר יותר ביחס לתחתיתו, ומתרחב שוב בהדרגה כלפי מעלה בשיפוע עד לקצהו העליון. תיאור המזכיר את צורתו של האתרוג המרוקאי ניתן למצוא בפירוש רש"י למסכת סוכה: "שיש לו שיפוע רק בגובהו, ולא לכל אורכו, ובחוטמו בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו"[1]
צבעו של האתרוג המרוקאי בשלב הגידול הוא ירוק, ולאחר הקטיפה הוא הופך לצהוב. בניגוד לאתרוגים אחרים, לא קיים באתרוג המרוקאי הגוון "ירוק ככרתי" (כרישה), שהוא פסול לברכה.
אופן הגידול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזני האתרוגים השונים, האתרוג גדל על ענפי עץ בני שנתיים, מה שגורם לפרי לגדול כלפי מטה בשל משיכת האתרוג במשקלו את הענפים הגמישים. באתרוג המרוקאי, הפרי גדל על ענפים חזקים בני יותר משנתיים, כך שהפרי גדל כלפי מעלה[דרוש מקור].
בניגוד לרוב זני האתרוגים שבהם העץ מפסיק להניב פירות לאחר כשבע שנים, עץ האתרוג המרוקאי יכול להחזיק עשרות שנים ולהניב פירות ללא שינוי.
באתרוג המרוקאי, בדרך כלל, הפיטם אינו נופל במהלך גדילתו, בניגוד לזני האתרוגים האחרים, שבהם נעשה שימוש בריסוס כימי על מנת לשמר את הפיטם במקומו.
אתרוג מתוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתרוג מרוקאי תואר על ידי פרופסור הנרי שאפו, כאתרוג מתוק, אתרוג שציפתו מכילה מעט חומצה. הוא גילה כי באתרוגים או לימונים חמוצים יותר, צידה הפנימי של קליפת החרצנים הוא אדום, הצד החיצוני של פריחת העץ סגלגלה, והניצנים בצבע אדמדם-סגול. באתרוג מרוקאי, שאינו חמוץ, אין צבעים אדומים או סגולים בחלקי הפרי והעץ. אפיון זה של האתרוג המרוקאי אוזכר בספר, "תעשיית ההדרים", בשנת 1967[2].
שאפו היה כנראה הראשון שתיאר זן זה של אתרוג בפירוט, יחד עם איורים של הצורות הרבות של פירות העץ, מאפייני השיח, העלים, והפריחה. שאפו גם ציין כי האתרוג המרוקאי גדל רק באזור אסאדס לצורך מצוות ארבעת המינים, והוא מלבני בצורתו, לא חמוץ ויבש למדי, שונה באופן בולט מן האתרוג המעוגל, שהוא חומצי ועסיסי, אותו ניתן למצוא בשאר חלקי מרוקו ואשר משמש למזון[3].
זהו אחד משני זני אתרוגים מתוקים, הנוסף הוא אתרוג קורסיקני
האתרוג המרוקאי ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המועד המדויק שבו החל השימוש באתרוג המרוקאי כאחד מארבעת המינים, אינו ידוע. על פי מסורת יהודי מרוקו, האתרוג המרוקאי מלווה אותם מאז הוגלו למרוקו, לאחר חורבן בית שני. מאז זכה האתרוג להערכה רבה בקהילות יהודי צפון אפריקה ורבניהן, מבלי שהתעוררו מחלוקות באשר לכשרותו[4].
מקור ראשוני שכנראה מתאר את האתרוג המרוקאי, הוא רבי אברהם רפאל קורייאט. בספרו "זכות אבות" כתב תשובה בעניין סימני המורכב, ובתוך דבריו החשיב לסימן מובהק את מתיקות מיץ האתרוג, לעומת המורכבים החמוצים. הוא כתב כי מעולם לא נשמע על אתרוג חמוץ. הוא ביסס את דבריו על הכתוב: ”כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי” (שיר השירים, ב', ג'). שכן לפי תרגום יונתן התפוח הנזכר בכתוב הוא האתרוג.[5] עוד הוא כתב, כי הסיבה שהפוסקים לא הזכירו את מתיקות האתרוג כסימן לאתרוג כשר, היא מחמת פשטות הדברים. מסתבר שהרב שחי את רוב ימיו במרוקו, אכן לא שמע על חמיצותם של רוב הזנים שהיו נפוצים בעולם היהודי שמחוץ למרוקו[דרוש מקור].
מקור שהתייחס מפורשות לכשרות האתרוג המרוקאי הוא ספרו של רבי מרדכי אשיאו (נפטר בשנת ה'תקצ"ח 1837/8) "הגיד מרדכי", בתשובה משנת ה'תקפ"ה, אודות האתרוג המורכב, דיווח על עדות רבני וגאוני המערב על כשרות האתרוג המרוקאי, וכן על הבדיקה שביצע בו:
שהאתרוג מלבד שהגרעינים זקופים אף גם זאת הנם מעטים, לא כן המורכב, לא די שהגעינים מושכבים הם מלאים בגרעינים יותר מהלימוני. וכאשר חתכנו הרבה מאלו ומאלו, דהיינו הבאים מעיר טארודאנטי יע"א, ומשאר עיירות מערי המערב, שהם מוחזקים מרבני גאוני המערב ז"ל (!), ומצאנו בהם מבית ומחוץ כל הסימנים לטובה וגרעינים מעטים. והבאים מקורסיגה וג'נובה... ומצאנו בהם כל הסימנים מבפנים סימני פסלות...
— [6]
עדות נוספת על האתרוגים נכתבה על ידי רבני עדת המערביים בירושלים, ובראשם רבי דוד בן שמעון, ושוגרה לידי הראשון לציון רבי חיים דוד חזן, לבקשת סוחר אתרוגים מלונדון, שבאה בעקבות דרישתו של הרב האשכנזי בלונדון, רבי נתן מרקוס אדלר.[7] תשובה נוספת בעניינם נכתבה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון בשו"ת "ומצור דבש", שם כתב בין השאר: ”ובארצות המערב העיר המוחזקת לאתרוגים היא העיר תארודאנת, וכמעט כל המערב נשען עליהם”.[8]
גם ביהדות אשכנז היו פוסקי הלכה שנהגו באתרוג המרוקאי בהערכה רבה.[9] אך היו גם אחרים שפקפקו בכשרות האתרוג, משום שבאתרוגים המרוקאים שהגיעו לידיהם לא היו מצויים גרעינים. הנושא נדון בהרחבה בספרות השו"ת, במחצית השנייה של המאה ה-20.[10] אמנם על פי עדותו של רבי מרדכי אשיאו[11] ואחרים, נראה כי ישנה הימצאות גרעינים באתרוג המרוקאי, וכן מצויים גרעינים גם באתרוגים מרוקאים המצויים כיום.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גד דהן, אתרוגי מרוקו - מיקום גידולם וההיסטוריה שלהם
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד ב'.
- ^ Herbert John Webber and Leon Dexter Batchelor, The Citrus Industry. לחפש "Sugar or Acidless Oranges"
- ^ Un curieux cedrat Marocain (1950) Rev. Intl. Bot. Appl. Agr. Trop. 30:506–514.
- ^ אביחי בן ססי, האתרוג המרוקאי. דורות, תמוז, תשע"ד. עמ' 69–77
- ^ זכות אבות, סימן כה, דף לה טור ג, פיזא, תקע"ז.
- ^ רבי מרדכי אשיאו, הגיד מרדכי, סימן ה, דף י טורים א -ב, באתר היברובוקס. וראו שם סימן יג.
- ^ ראו:רבי חיים דוד חזן, ישרי לב, מערכת אתרוג, באתר היברובוקס.
- ^ ראו: שו"ת ומצור דבש, סוף סימן יג.
- ^ רבי יעקב אטלינגר, בכורי יעקב - תוספת בכורים, סוף סימן תרמח, יצא מגדרו לנוכח סימני הכשרות והיופי של האתרוג. על רבי שלמה קלוגר העיד בנו שהיה נוטל אתרוג זה; ראו: יהודה נח מברנוב, ילקוט פרי עץ הדר, פיוטרקוב, תרנ"ה. באתר: hebrewbooks. וראו עוד רבי משה שטרנבוך, תשובות והנהגות, א שפה, ג קפה, שם העיד על רבי יצחק זאב סלובייצ'יק שחיבב את האתרוג מאוד, וכן כותב על עצמו שנוהג להקפיד לקחת אתרוג זה.
- ^ ראו: רבי יצחק יעקב וויס, מנחת יצחק, ח, נו; רבי שמואל הלוי וואזנר, שבט הלוי, ה, עו - שכתבו להתיר את האתרוג למרות העדר הגרעינים - לדעתם.
- ^ הנזכרת בציטוט לעיל.