אתרוג

ערך זה עוסק בעץ הדר. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אתרוג (פירושונים).

אתרוג (שם מדעי: Citrus medica) הוא מין של עץ ירוק-עד מסוג פרי הדר, וזהו גם שמו של פריו. מקור השם הוא ככל הנראה במילה הפרסית תֻרֻנְג'.

תיאור

מקור האתרוג הוא דרום-מזרח אסיה. העץ הוא קטן בגודלו, הענפים מעוצים אבל לא עבים והעץ אינו קשה במיוחד. לענפים קוצים קצרים וקשים. העלים הם אזמליים, באורך של כ-15 סנטימטרים ושפתם משוננת. לענפים צעירים צבע נוטה לאדום. הפרי בצורה ביצית מוארכת, גודלו בין לימון לתפוז והוא מתאפיין בקליפה עבה מחוספסת וריחנית, ובפלחים קטנים ועסיסיים. הציפה דקה מאוד בהשוואה למיני הדרים אחרים. בקצה הפרי נמצא הפיטם, שהוא שריד לעמוד העלי. צבע הפרי הוא נע בין ירוק לצהוב וטעמו חמצמץ. פריחת האתרוג מופיעה באביב. מבנה וצורת הפרח זהים למיני הדרים אחרים.

כיום איזורי גידול האתרוג העיקריים הם סיציליה, מרוקו, כרתים, קורסיקה ופוארטו ריקו.

שימושים

טורט אתרוגים

האתרוג כמעט שאינו נאכל טרי, הוא נאכל בדרך כלל משומר בריבות או במאפים, דוגמת עוגת פירות. קליפתו וציפתו של האתרוג משמשות להכנת תבלין, שנקרא "ציטרונאט" (בגרמנית "zitronat"), לתיבול עוגות ועוגיות של המטבח הגרמני וכן להכנת ליקר. בשמן האתרי המופק מקליפת האתרוג משתמשים בתעשיית הבשמים. ביהדות האתרוג הוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצווה.

זנים

אתרוג מזן "ידו של בודהה"

במין אתרוג קיימים כיום שלושה זנים עיקריים:

• אתרוג קורפו (var. ethrog). הפרי וכן העץ קטנים ביחס לזנים האחרים, הקליפה והפרי מרים, לענפי העץ ניחוח חזק.
• "ידו של בודהה" (var. digitata אוvar. sarcodactylis). באתרוג זה כל שקיק עטוף בקליפה נפרדת. זהו פרי דקורטיבי, בעל ריח נעים, אולם הפרי לא מכיל מיץ כלל.
• אתרוג קלבריה (var. Diamante). מקליפתו של זן זה מכינים את תבלין ה"ציטרונאט". נקרא על שם העיר דיאמנטה בקלבריה, שהיא מרכז גידולו.

המינים הבאים נחשבו בעבר לזנים של האתרוג:

• לימון (Citrus × limon)
• ליים (Citrus × aurantiifolia)

האתרוג במסורת היהודית

לאתרוג חשיבות במסורת ישראל, בעיקר בגלל שימושו כ"פרי עץ הדר" בארבעת המינים, בחג הסוכות. במשך החג האתרוג נשמר בקפדנות, ולעתים אף מושם בקופסה מיוחדת - יפה ומהודרת - כדי שלא ייפגם וכדי להדר את המצווה. אם הפיטם של האתרוג נחתך או נפל לאחר קטיפתו אז האתרוג פסול. במדרש האתרוג משמש כמשל לאותו חלק בעם ישראל שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, בשל העובדה שיש לו גם טעם (משל לתורה) וגם ריח (משל למצוות).

לאחר החג יש הנוהגים לחנוט את האתרוג.

הרמב"ם המליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות בעלי חיים וטען כי משקה העלים עוזר לחלישות. מסורות אחרות רואות באכילת אתרוג, או ריבה הנעשית ממנו, או אפילו רק נשיכה שלו או של הפיטם שלו, כדבר העשוי לסייע לפוריות ולהריון ולידה קלה.

יהודי אתיופיה נהגו לצחצח שיניים בענפי עץ האתרוג לאחר שנחשפו סיביהם הפנימיים וייחסו לו תכונות של חומר מחטא הבונה מחדש את חומר השן שנהרס.

גידול האתרוגים בארץ ישראל

יהודי חרדי בוחן אתרוג. ירושלים (2009)

בתקופת הישוב הישן מקובל היה, שהאתרוגים שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות על ידי הפלחים הערבים, נקיים הם מחשש הרכבה. לכן שומרי המצוות, ובמיוחד המהדרים שבהם, העדיפו לקחתם לשם מצווה, למרות שצורתם לא תמיד הייתה מהודרת. המקומות שבהם גודלו אתרוגים אלו הם אזור הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). היו סוחרים שסבבו בכפרי הערבים והביאו משם אתרוגים. המסחר באתרוגים היה לעתים עיסוק משפחתי.בתחילה רוב המסחר נשלט על ידי הספרדים. אך, בעקבות העליה הגדולה של האשכנזים לירושלים לאחר רעש האדמה בשנת תקצ"ז, גדלה קהילתם והם החלו לעסוק בכך בנפרד.

כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר באום אל-פחם ב-1853:

	זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוהה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעינותיהם, שדותיהם גנותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם יחבאו.

ומוסיף יואל משה סלומון בשנת 1878:

	ולא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת... המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר

בשנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו לגדל ביפו אתרוגים מהודרים בצורתם, בעלי פיטם, מגרעיני אתרוגי האי קורפו ועיירת החוף פארגה שביוון. בעקבות זאת נתגלעה מחלוקת על כשרותם של האתרוגים החדשים. היו רבנים שאסרו אתרוגים אלו מחשש להרכבה וביכרו את האתרוגים המקומיים. בסופו של דבר מחלוקת זו דעכה בעקבות חזרתם של מרבית הרבנים מאיסורם, ובראשם הרב מאיר אוירבך - מגדולי הרבנים האשכנזיים בירושלים.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים חלו תמורות רבות בגידול האתרוגים בארץ ישראל. האתרוגים נעלמו כמעט מהבוסתן הערבי. פרדסי אתרוגים רבים ניטעו במושבות הראשונות בשרון ובשפלה, שאף הם נעקרו ובמקומם נטעו פרדסים חדשים.

בשוק ארבעת המינים קיימים כיום כמה טיפוסים, שהתפתחו בגלגולים שונים מתוך האתרוגים הערביים המקומיים:

אתרוגי ברוורמן

אתרוגים אלו גודלו בחצר ביתם של משפחת ברוורמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20 והופצו אחר כך למגדלים שונים. מוצאם הוא מהבוסתנים הערביים בארץ, אך מקורם המדויק אינו ברור. נהוג לייחסם למהרי"ל דיסקין, ובשל כך הם נחשבים בחוגי המהדרים במצוות, ומועדפים במיוחד בחוגי "בריסק". האתרוג מטיפוס זה הוא לרוב חסר פיטם, מחוספס ובעל גבשושיות. יחסית, הוא קשה לגידול ובעל נגיעות גבוהה לחרקים. כיון שהדרישה בשוק לאתרוג זה היא קטנה ממעטים לגדלו.

אתרוגי קיבילביץ'

תחילת גידולם על ידי פנחס גלובמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. השתילים הובאו מוואדי קלט שבעבר הירדן. חתנו יחיאל מיכל קיבילביץ' המשיך לגדלם, תחילה בפתח תקווה ואחר כך בבת ים (בעבר 'בית וגן'). שתיליו הופצו במקומות שונים – קיבוץ חפץ חיים, מושב בית מאיר (אצל המגדל יצחק קלי, ממייסדי המושב) וכפר סבא (אצל המגדל נח מרגלי). אתרוגי קיבילביץ' אינם מהודרים במראם, הם בעלי בליטות ושקעים גדולים.

אתרוגי אורדנג (חדרה)

אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג בפרדס שניטע בעיר חדרה בשנת תרפ"ז (1927). יש הטוענים שמקורם הוא מהגידולים המקומיים בשכם. אך, צורתם המהודרת, שאינה אופיינית לאתרוגים המקומיים של הארץ, מעלה סברה שהנם צאצאי האתרוגים שיובאו ליפו מאיי יוון. יתכן שעצי האתרוגים שהובאו משכם שימשו כנות לזנים מיפו שהורכבו עליהם. את אתרוגי אורדנג המשיכו לגדל אחדים מתושבי חדרה, מי בגינות פרטיות ומי בחלקות קטנות, ביניהם: מנחם אריאלי, יצחק ליפשיץ הרב זבולון גרז (לימים אב"ד ברחובות), יצחק ברית ועוד. מגדל אתרוגים נוסף הוא אברהם גרוס, שעלה לארץ אחרי השואה והתיישב בחדרה, והחל לגדלם באופן מסחרי בשם "אתרוגי גרוס". פרדסנים נוספים מגדלים את צאצאי אתרוגי אורדנג תחת שמות שונים – "אתרוגי סוקולובסקי" (נלקחו מהעץ שגידל החסיד ר' דב סוקולובסקי בירושלים), לדוגמה. האתרוג מטיפוס זה מאופיין בפרי קטן יחסית, בעל בליטות יפות, חוטם מחודד ובקצהו פיטם. למרות שאתרוגי אורדנג זכו להכרה ולהכשר של הבד"ץ בירושלים, בספרי הלכה אחדים מובאת שמועה מפי הרב דוד פרנקל, מקורבו של החזון איש, ש"החזון איש" פקפק בכשרותם. על כן יש מן המחמירים הנמנעים מלהשתמש בהם למצווה.

אתרוגי הלפרין-פרידמן

אתרוגים אלו גודלו על ידי יעקב הלפרין בבני ברק ב'פרדס הלפרין' מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. לפי המסופר, העצים ניטעו מהאתרוגים שנתקבלו מ"החזון-איש" או מהאתרוגים ש"החזון-איש" ברך עליהם. לגבי מקורם ישנן גרסאות שונות – האזור המיוער של צפת, שכם או מקום אחר שאינו ידוע.

אתרוגי לפקוביץ'

אתרוגים אלו תחילתם בעץ שגידל תלמידו המובהק של החזון-איש רב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו בבני ברק מהזרעים שמסר לו "החזון-איש" לשם הנבטה. לפי הגרסה הרווחת מקור האתרוג הוא שכם, אך לפי סברה אחרת הוא אום אל-פחם. האתרוג מטיפוס לפקוביץ' הוא בעל פרי מאורך עם חוטם חרוטי, בעוד האתרוג מטיפוס הלפרין הוא בעל פרי רחב יותר בראש. בשל טיפוח אינטנסיבי, ריסוס מבוקר למניעת נשירת הפיטם וטיפול בחומרי דישון, ניתן למצוא היום בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי "החזון-איש".

אתרוגי שלומאי

אתרוגים אלו גודלו על ידי החקלאי שרגא פייבל שלומאי (שלומוביץ') לאחר התיישבותו בכפר הרא"ה. חלק מהם מקורם משכם וחלקם מאום אל-פחם (הייחורים מאום אל-פחם הובאו על ידו באופן אישי בשנת תשכ"ו (1966)). הוא הנהיג שיטות טיפול שונות, שבהם שיפר את צורתו של הפרי. גלגוליהם של אתרוגי שלומאי הם רבים. למשל הם מגודלים עד היום בקיבוץ טירת צבי וכן בכפר מימון על ידי יעקב ציפילביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא בעל מתאר מעוגל וחוטם מחודד, חסר פיטם לרוב. כיום פותחו ממנו זנים מאורכים יותר.

האתרוגים שגודלו באירופה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קלבריה

מחוז קלבריה שבאיטליה נחשב בעבר מקור מועדף לאתרוגים לארבעת המינים. רבים העדיפו את אתרוגי קלבריה על אתרוגים הגדלים במקומות אחרים. יש שמצאו אסמכתא לכך בברכת יצחק לעשיו (בראשית כז, לט): "משמני הארץ יהיה מושבך", שעל זה פירש רש"י: "זו איטליה". לכן האתרוגים הגדלים בקלבריה שבאיטליה נחשבו מובחרים במיוחד.

בדורות האחרונים התעוררו שאלות על כשרותם של אתרוגי קלבריה, בגלל שהמגדלים החלו להרכיב את עצי האתרוג על גזעים חזקים יותר, ואתרוג מורכב פסול לברכה. חסידי חב"ד שומרים על המסורת המעדיפה אתרוגים מקלבריה, והם מפקחים על גידול האתרוגים ומשתמשים בהם לברכה בחג-הסוכות‏.

שימושים מושאלים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בפוליטיקה הישראלית, נכנס לשימוש המושג "אתרוג", כשלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות אמר הפרשן אמנון אברמוביץ', בדיון במכון ון ליר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג"‏. שרון היה באותה העת ראש ממשלת ישראל ומובילה העיקרי של התוכנית. כנגד שרון עמדו מספר האשמות פליליות, ורבים טענו שיש להתעלם מהאשמות אלה, על מנת שהתוכנית תצא לפועל. אברמוביץ' הבהיר כי באמירתו התכוון שהפרשנים לא יציגו את שרון באור שלילי, לעומת זאת בטורי הידיעות "יש להתייחס אליו כמו אל חושחש"‏‏. עמיתיו של אברמוביץ', למשל נחום ברנע, ביקרו עמדה זו‏. בשל השימוש שעשה בה אברמוביץ', הפכה המילה "אתרוג" סמל להטיות פוליטיות בתקשורת, ואף נלווה לה פועל - "לאתרג".

בחינה מדוקדקת של אתרוג. שוק ארבעת המינים, ירושלים. אתרוג תימני - אתרוג גדול היה מקובל גם בימי בית שני נאמר:"...שנכנס לבית הכנסת ואתרוג על כתיפיו" ‏‏(‏תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, דף ט"ו,ב' פרק ג' הלכה ז' גמרא‏) אתרוגים באריזה אופיינית יהודי בוחן אתרוג

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: אתרוג
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אתרוג

• אתרוג באתר "צמח השדה"
• אילי תימור, קטנות בצלחת: אתרוג, באתר ynet‏, 2 באוקטובר 2007
• האתרוג התימני הגדול בעולם, מאתר תימני-נט.
• זהר עמר, ‏אתרוג 'ידי בודהא' כשר לברכה?, מקור ראשון, מוסף "שבת" , גיליון 740

לקריאה נוספת

• זהר עמר, אתרוגי ארץ ישראל, הוצאת המחבר, תשע"א (2010)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקת הלכה