אתרוג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאתרוג
3 etrog.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: סבוננאים
משפחה: פיגמיים
סוג: הדרים
מין: אתרוג
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Citrus medica

אתרוג (שם מדעי: Citrus medica) הוא מין של עץ ירוק-עד מסוג פרי הדר ושמו של פרי העץ. מקור האתרוג הוא דרום-מזרח אסיה ומקור שמו הוא ככל הנראה במילה הפרסית תֻרֻנְג'. האתרוג הוא אחד מחמשת מיני הדרים שהתפתחו בטבע באופן טבעי (לצד הפומלו, הקי ליים, המנדרינה וה-Citrus halimii). כל שאר מיני ההדרים התפתחו או פותחו על ידי הכלאה טבעית או מלאכותית של מינים שונים מהסוג‏[1]. האתרוג משמש במדינות שונות להכנת תבלינים, ריבות ושיכר. ביהדות, האתרוג הוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצוות נטילת לולב.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ האתרוג הוא קטן בגודלו, הענפים מעוצים אבל לא עבים והעץ אינו קשה במיוחד. לענפים קוצים קצרים וקשים. העלים הם אזמליים, באורך של כ-15 סנטימטרים ושפתם משוננת. לענפים צעירים צבע נוטה לאדום.

הפרי בצורה ביצית מוארכת, גודלו בין לימון לתפוז והוא מתאפיין בקליפה עבה מחוספסת וריחנית, ובפלחים קטנים ועסיסיים. הציפה דקה מאוד בהשוואה למיני הדרים אחרים. בקצה הפרי נמצא הפיטם, שהוא שריד לעמוד העלי. צבע הפרי נע בין ירוק לצהוב וטעמו חמצמץ.

פריחת האתרוג מופיעה באביב. מבנה וצורת הפרח זהים למיני הדרים אחרים.

כיום אזורי גידול האתרוג העיקריים הם סיציליה, מרוקו, כרתים, קורסיקה ופוארטו ריקו.

זנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוג מזן "ידו של בודהה"

במין אתרוג קיימים כיום שלושה זנים עיקריים:

  • אתרוג קורפו (var. ethrog). הפרי וכן העץ קטנים ביחס לזנים האחרים, הקליפה והפרי מרים, לענפי העץ ניחוח חזק.
  • "ידו של בודהה" (var. digitata אוvar. sarcodactylis). באתרוג זה כל שקיק עטוף בקליפה נפרדת. זהו פרי דקורטיבי, בעל ריח נעים, אולם הפרי לא מכיל מיץ כלל.
  • אתרוג קלבריה (var. Diamante). מקליפתו של זן זה מכינים את תבלין ה"ציטרונאט". נקרא על שם העיר דיאמנטה בקלבריה, שהיא מרכז גידולו.

המינים הבאים נחשבו בעבר לזנים של האתרוג:

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טורט אתרוגים

האתרוג כמעט שאינו נאכל טרי. האתרוג נאכל בדרך כלל בריבות או במאפים, דוגמת עוגת פירות. קליפתו וציפתו של האתרוג משמשות להכנת תבלין, שנקרא "ציטרונאט" (בגרמנית "zitronat"), לתיבול עוגות ועוגיות של המטבח הגרמני וכן להכנת ליקר. בשמן האתרי המופק מקליפת האתרוג משתמשים בתעשיית הבשמים.

הרמב"ם המליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות בעלי חיים וטען כי משקה העלים עוזר לחלישות. מסורות אחרות רואות באכילת אתרוג, או ריבה הנעשית ממנו, או אפילו רק נשיכה שלו או של הפיטם שלו, כדבר העשוי לסייע לפוריות, להריון וללידה קלה. יהודי אתיופיה נהגו לצחצח שיניים בענפי עץ האתרוג לאחר שנחשפו סיביהם הפנימיים וייחסו לו תכונות של חומר מחטא הבונה מחדש את חומר השן שנהרס.

האתרוג בחג הסוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות, לאתרוג חשיבות מיוחדת מכיוון שהוא אחד מארבעת המינים הניטלים בסוכות לשם קיום מצוות נטילת לולב.

במשך החג האתרוג נשמר בקפדנות, ולעתים אף מושם בקופסה מיוחדת - יפה ומהודרת - כדי שלא ייפגם וכדי להדר את המצווה. לאחר החג יש הנוהגים לחנוט את האתרוג. אם הפיטם של האתרוג נחתך או נפל לאחר קטיפתו אז האתרוג פסול. במדרש, האתרוג משמש כמשל לאותו חלק בעם ישראל שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים, בשל העובדה שיש לו גם טעם (משל לתורה) וגם ריח (משל למצוות).

זיהוי האתרוג כ"פרי עץ הדר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי חרדי בוחן אתרוג. ירושלים (2009)

"פרי עץ הדר" נזכר פעם אחת בין ארבעת המינים שניטלים בחג הסוכות (ויקרא כג מ). בתרגום השבעים ובוולגטה מובא תרגום מילולי, ולא ברור האם מדובר בשם כללי או בכינוי ספציפי לפרי האקזוטי היחיד שגודל בתרבות בארץ ישראל הקדומה.

הדין בזיהוי כל ארבעת המינים בקרב חז"ל הוא על פי מסורת וקבלה ואסמכתאות בעלמא, שכן קיימת באתרוג מסורת זיהוי קדומה וברורה, עליה יש תמימות דעים בקרב חכמים. גם לפי התרגומים הארמיים, הממצא הנומיסמאטי והאיורים בפסיפסים של בתי כנסת ברור לגמרי שמדובר בפרי הידוע בימינו בשם אתרוג.

החוקרים חלוקים בדעתם בנוגע לזיהוי האתרוג עם 'פרי עץ הדר' ומועד הגעתו לארץ, שכן מוצא העץ מדרום מזרח אסיה והוא גדל באזורנו רק באמצעות השקיה וטיפוח חקלאי מסור. חלק מהחוקרים מסכימים שהוא היה מוכר בארץ ישראל בתקופת המקרא. לעומתם, יש חוקרים הטוענים שהוא הגיע רק בתקופה הפרסית ואף מאוחר יותר.

זרעים של הדרים נמצאו בקפריסין והמתוארכים לשנת 1200 לפנה"ס. ההנחה היא שמדובר באתרוג, מאחר שהוא פרי ההדר היחיד שהיה ידוע באזור הים תיכוני בעת העתיקה, ומחזק את האפשרות שהוא גדל באזור ארץ ישראל בתקופה המקרא. באתר רמת רחל (ירושלים) נמצאו שרידי אבקת צמחים (Pollen) של אתרוג המתוארכים לתקופה הפרסית. כמו כן נמצאו כמה שרידים בוטניים של אתרוג ממצרים העתיקה, אלא שתארוכם המדויק איננו ידוע‏[2].

המקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אתרוגים חתוכים באמצעם. הימני- אתרוג "אשכנזי", והשמאלי- אתרוג תימני. ניתן לראות כי בימני יש בקבוקוני מיץ, ובשמאלי אין.

בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ל"ה, עמוד א') מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:

  • נאמר "פרי עץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
  • המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (פירות השנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
  • המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
  • נאמר "פרי עץ הדר" - "הדר באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.

הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג - מלשון "חמדה" ו"נעים למראה", כלומר, "הדור" (אונקלוס מתרגם את האיסור "לא תחמוד" - לא תרגג).[3]

  • על פי החוקר ההונגרי עמנואל לב (צמחיית היהודים, Flora der Juden 1924-34), פרי עץ הדר הוא פרי המשמש לנוי, כלומר להדר בו, ולא למאכל, והרי אתרוג איננו נאכל ללא עיבוד רב.

למעשה, כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי. לדעת רבי אבא דעכו פרי עץ הדעת היה אתרוג.‏[4]

הלכות אתרוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסור שקליפת האתרוג תהיה סדוקה, יבשה או מקולפת.
  • נפח האתרוג חייב להיות לפחות כביצה.
  • אתרוג נפסל אם הפיטם או העוקץ נופלים בתהליך הקטיפה או לאחריו. אמנם כבר מזמן הראשונים היה כמה פירושים מהו הפיטם ומהו העוקץ. השיטה העיקרית (רבינו חננאל והרי"ף) שהפיטם הוא בראשו והעוקץ למטה. השיטה השנייה סוברת ההיפך. והשלישית סוברת ששניהם למעלה. ביום טוב ראשון - אם נפילת הפיטם נעשתה לפני קציצתו מהעץ כשר. אם לא פסול. בשאר ימים - כשר. לעומת זאת, אתרוג שהפיטם נושר בו מאליו בתהליך הגדילה איננו פסול. יש מהדרים לקחת בעיקר אתרוג כזה כיוון שאין בו חשש שהפיטם יפול לאחר מכן והאתרוג יפסל, אך יש המעדיפים דווקא אתרוג עם פיטם.
  • אתרוג שחסר חלק ממנו (גם מעט) נפסל.
  • אם מראה האתרוג מעוות הוא נפסל.
  • אתרוג נפסל אם הוא מורכב עם פרי הדר אחר (דוגמת לימון).
  • נקודה שחורה (הנראית בראייה רגילה, ואינה לכלוך; עם זאת, רבים המדקדקים אפילו על נקודה שחורה כלשהי) בחלק המשופע בראשו של האתרוג (או מספר נקודות התופסות את רובו של שטח כל האתרוג או היקפו), פוסלת אותו.
  • עדיף שצבעו יהיה קרוב יותר לצהוב מאשר לירוק.

גידול האתרוגים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי נוטל ארבעת מינים בכותל

מעלת אתרוגי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כתב במורה נבוכים[5] שטעם נטילת ארבעת המינים הוא לציין את השמחה את הכניסה לארץ ישראל בה גדלו אילנות והיא מקום מים, לעומת המדבר. בדומה לכך גם כתבו בספר מעשה נסים מתקופת הראשונים ובספר צדה לדרך לרב מנחם זרח, שנטילת ארבעת המינים היא למטרת שבח ארץ ישראל על גידוליה הטבים.

אתרוגים בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגי ארץ ישראל נלקחו בתקופות קדומות, ונידונים אודותם הוזכרו במשנה ובתלמוד‏[6].

בתקופת היישוב הישן מקובל היה, שהאתרוגים שגודלו בארץ בשיטות פרימיטיביות על ידי הפלחים הערבים, נקיים הם מחשש הרכבה. לכן שומרי המצוות, ובמיוחד המהדרים שבהם, העדיפו לקחתם לשם מצווה, למרות שצורתם לא תמיד הייתה מהודרת. המקומות שבהם גודלו אתרוגים אלו הם אזור הגליל העליון הלבנוני וצפת, נצרת, שכם ואום אל-פחם, יריחו וכפרים שבסביבות ירושלים (ליפתא, קאלוניה, בית נקובא, סובא, אל-קבו וארטאס). היו סוחרים שסבבו בכפרי הערבים והביאו משם אתרוגים. המסחר באתרוגים היה לעתים עיסוק משפחתי. בתחילה רוב המסחר נשלט על ידי הספרדים, אך בעקבות העלייה הגדולה של האשכנזים לירושלים לאחר רעש האדמה בשנת תקצ"ז, גדלה קהילתם והם החלו לעסוק בכך בנפרד.

כך למשל סיפר הרב יעקב הלוי ספיר שביקר באום אל-פחם ב-1853:

Cquote2.svg

זיכני אדון עולם יתברך לתור ולסבב בארצנו הנבחרת במקום אחד נכבד אשר לא שערוהו מודדי הארץ ולא הביאו בספריהם, כי לא ראוהו. היא העיר העליזה אום אל פאחם ובנותיה, אשר הלכתי שמה כמה פעמים לחתוך משם פרי עץ הדר... כי שם מקום גידולם לרוב... העיר הגדולה הזאת עומדת בראש הר גבוהה ותלול ויושביה ישמעאלים תוגרים מחמעדים כמה אלפי בעלי בתים... ויהודים אין איש. רק הבאים לסחור שמה... אין שמה שוטר ומושל רק שייח' הוא זקן העיר ובכל רחוב... ויש בה מעט חנויות סוחרים, כי אך לפלאחים, הם עובדי אדמה יחשבו רובם ככולם. ובתיהם מלאים מכל טוב, גם כסף וזהב ואוכלים למעדנים כי יש להם צאן ובקר לרוב, עדרים עדרים וסוסים מזוינים מובחרי המין במו ימצאו. וגמלים וחמורים אין מספר. סביבות העיר עמקים גדולים, מעינותיהם, שדותיהם גנותיהם, פרדסיהם ומרעיהם הרחק מהעיר... ומשלושת עבריה... יסובבו יערים גדולים שבארץ ישראל ... ויש מקומות ביער שהולכים בתוכם כמה שעות תחת מכסה האילנות באופל יהלוך ושודדי יום תחת צילם יחבאו.

Cquote3.svg

ומוסיף יואל משה סלומון בשנת 1878:

Cquote2.svg

ולא לחינם בחרו אבותינו רבנינו וגאונינו מדור לדור לברך אך על אתרוגי אום אלפחם, כי הגנים האלה נשארו לנו במסורה קדומה מדור לדור כי המה פרי הארץ לגאון ולתפארת... המראה הנעימה הלזה הייתה לנו לפתח תקווה ולעד נאמן, כי הארץ הנשמה הלזו תחכה בכיליון עיניים אל בניה מארץ מרחקים ואך בנטותם ידיים אליה תרום קרנה ותלבש הוד והדר

Cquote3.svg

בשנות החמישים של המאה התשע עשרה החלו לגדל ביפו אתרוגים מהודרים בצורתם, בעלי פיטם, מגרעיני אתרוגי האי קורפו ועיירת החוף פארגה שביוון. בעקבות זאת נתגלעה מחלוקת על כשרותם של האתרוגים החדשים. היו רבנים שאסרו אתרוגים אלו מחשש להרכבה וביכרו את האתרוגים המקומיים. בסופו של דבר מחלוקת זו דעכה בעקבות חזרתם של מרבית הרבנים מאיסורם, ובראשם הרב מאיר אוירבך - מגדולי הרבנים האשכנזיים בירושלים.

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמהלך המאה העשרים חלו תמורות רבות בגידול האתרוגים בארץ ישראל. האתרוגים נעלמו כמעט מהבוסתן הערבי. פרדסי אתרוגים רבים ניטעו במושבות הראשונות בשרון ובשפלה, שאף הם נעקרו ובמקומם נטעו פרדסים חדשים.

בשוק ארבעת המינים קיימים כיום כמה טיפוסים, שהתפתחו בגלגולים שונים מתוך האתרוגים הערביים המקומיים:

אתרוגי ברוורמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים אלו גודלו בחצר ביתם של משפחת ברוורמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20 והופצו אחר כך למגדלים שונים. מוצאם הוא מהבוסתנים הערביים בארץ, אך מקורם המדויק אינו ברור. נהוג לייחסם למהרי"ל דיסקין, ובשל כך הם נחשבים בחוגי המהדרים במצוות, ומועדפים במיוחד בחוגי "בריסק". האתרוג מטיפוס זה הוא לרוב חסר פיטם, מחוספס ובעל גבשושיות. הוא קשה לגידול, יחסית לזנים אחרים, ובעל נגיעות גבוהה לחרקים. כיון שהדרישה בשוק לאתרוג זה היא קטנה, ממעטים לגדלו.

אתרוגי קיבילביץ'[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת גידולם על ידי פנחס גלובמן בפתח תקווה בתחילת המאה ה-20. השתילים הובאו מוואדי קלט שבעבר הירדן. חתנו יחיאל מיכל קיבילביץ' המשיך לגדלם, תחילה בפתח תקווה ואחר כך בבת ים (בעבר 'בית וגן'). שתיליו הופצו במקומות שונים – קיבוץ חפץ חיים, מושב בית מאיר (אצל המגדל יצחק קלי, ממייסדי המושב) וכפר סבא (אצל המגדל נח מרגלי). אתרוגי קיבילביץ' אינם מהודרים במראם, הם בעלי בליטות ושקעים גדולים.

אתרוגי אורדנג (חדרה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים אלו גודלו על ידי שרגא פייבוש אורדנג בפרדס שניטע בעיר חדרה בשנת תרפ"ז (1927). יש הטוענים שמקורם הוא מהגידולים המקומיים בשכם. אך, צורתם המהודרת, שאינה אופיינית לאתרוגים המקומיים של הארץ, מעלה סברה שהנם צאצאי האתרוגים שיובאו ליפו מאיי יוון. ייתכן שעצי האתרוגים שהובאו משכם שימשו כנות לזנים מיפו שהורכבו עליהם. את אתרוגי אורדנג המשיכו לגדל אחדים מתושבי חדרה, מי בגינות פרטיות ומי בחלקות קטנות, ביניהם: מנחם אריאלי, יצחק ליפשיץ, הרב זבולון גרז (לימים אב"ד ברחובות) ואחיו יצחק ברית ועוד. מגדל אתרוגים נוסף הוא אברהם גרוס, שעלה לארץ אחרי השואה והתיישב בחדרה, והחל לגדלם באופן מסחרי בשם "אתרוגי גרוס". פרדסנים נוספים מגדלים את צאצאי אתרוגי אורדנג תחת שמות שונים – "אתרוגי סוקולובסקי" (נלקחו מהעץ שגידל החסיד ר' דב סוקולובסקי בירושלים), לדוגמה. האתרוג מטיפוס זה מאופיין בפרי קטן יחסית, בעל בליטות יפות, חוטם מחודד ובקצהו פיטם. למרות שאתרוגי אורדנג זכו להכרה ולהכשר של הבד"ץ בירושלים, בספרי הלכה אחדים מובאת שמועה מפי הרב דוד פרנקל, מקורבו של החזון איש, ש"החזון איש" פקפק בכשרותם. על כן יש מן המחמירים הנמנעים מלהשתמש בהם למצווה.

אתרוגי חזון איש (הלפרין)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים אלו גודלו על ידי יעקב הלפרין בבני ברק ב'פרדס הלפרין' מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. לפי המסופר, העצים ניטעו מהאתרוגים שנתקבלו מ"החזון-איש" או מהאתרוגים ש"החזון-איש" ברך עליהם. לגבי מקורם ישנן גרסאות שונות – האזור המיוער של צפת, שכם או מקום אחר שאינו ידוע.

אתרוגי חזון איש (לפקוביץ')[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים אלו תחילתם בעץ שגידל תלמידו המובהק של החזון-איש רב מיכל יהודה ליפקוביץ בחצרו בבני ברק מהזרעים שמסר לו "החזון-איש" לשם הנבטה. לפי הגרסה הרווחת מקור האתרוג הוא שכם, אך לפי סברה אחרת הוא אום אל-פחם. האתרוג מטיפוס לפקוביץ' הוא בעל פרי מאורך עם חוטם חרוטי, בעוד האתרוג מטיפוס הלפרין הוא בעל פרי רחב יותר בראש. בשל טיפוח אינטנסיבי, ריסוס מבוקר למניעת נשירת הפיטם וטיפול בחומרי דישון, ניתן למצוא היום בשוק צורות שונות ומגוונות של אתרוגי "החזון-איש".

אתרוגי שלומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרוגים אלו גודלו על ידי החקלאי שרגא פייבל שלומאי (שלומוביץ') לאחר התיישבותו בכפר הרא"ה. חלק מהם מקורם משכם וחלקם מאום אל-פחם (הייחורים מאום אל-פחם הובאו על ידו באופן אישי בשנת תשכ"ו (1966)). הוא הנהיג שיטות טיפול שונות, שבהם שיפר את צורתו של הפרי. גלגוליהם של אתרוגי שלומאי הם רבים. למשל הם מגודלים עד היום בקיבוץ טירת צבי וכן בכפר מימון על ידי יעקב ציפילביץ'. האתרוג מטיפוס זה הוא בעל מתאר מעוגל וחוטם מחודד, חסר פיטם לרוב. כיום פותחו ממנו זנים מאורכים יותר.

האתרוגים שגודלו בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלבריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוז קלבריה שבאיטליה נחשב מקור מועדף לאתרוגים לארבעת המינים. יש שמצאו אסמכתא לכך בברכת יצחק לעשיו (בראשית כז, לט): "משמני הארץ יהיה מושבך",: "זו איטליה של יוון". לכן האתרוגים הגדלים בקלבריה שבאיטליה נחשבו מובחרים במיוחד. קבלה מבעל התניא והשו"ע שאתרוגי קלבריה הם בחזקת בלתי מורכבים וכן כתב בשו"ת חת"ס וכן נהג מהרש"ק וכן הוא בשו"ת בכורי שלמה. ומעולם מקודם שהתחילו להתפשט אתרוגי ארה"ק חכמי אשכנז היו יוצאים רק בהם. חסידי חב"ד שומרים על המסורת המעדיפה אתרוגים מקלבריה, והם מפקחים על גידול האתרוגים ומשתמשים בהם לברכה בחג-הסוכות‏[7].

שימושים מושאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפוליטיקה הישראלית, נכנס לשימוש המושג "אתרוג", כשלפני ביצוע תוכנית ההתנתקות אמר הפרשן אמנון אברמוביץ', בדיון במכון ון ליר: "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג"‏[8]. שרון היה באותה העת ראש ממשלת ישראל ומובילה העיקרי של התוכנית. כנגד שרון עמדו מספר האשמות פליליות, ורבים טענו שיש להתעלם מהאשמות אלה, על מנת שהתוכנית תצא לפועל. אברמוביץ' הבהיר כי באמירתו התכוון שהפרשנים לא יציגו את שרון באור שלילי, לעומת זאת בטורי הידיעות "יש להתייחס אליו כמו אל חושחש"‏[9][10]. עמיתיו של אברמוביץ', למשל נחום ברנע, ביקרו עמדה זו‏[11]. בשל השימוש שעשה בה אברמוביץ', הפכה המילה "אתרוג" סמל להטיות פוליטיות בתקשורת, ואף נלווה לה פועל - "לאתרג".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זהר עמר, אתרוגי ארץ ישראל, הוצאת המחבר, תשע"א (2010)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Xiaomeng Li et al; The Origin of Cultivated Citrus as Inferred from Internal Transcribed Spacer and Chloroplast DNA Sequence and Amplified Fragment Length Polymorphism Fingerprints; Journal of the American Society for Horticultural Science July 2010 vol. 135 no. 4 341-350
  2. ^ להרחבה: זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 111-108
  3. ^ בניגוד לדעת הרמב"ן, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג'
  4. ^ בראשית רבה טו ג ועוד
  5. ^ חלק ג', פרק מ'.
  6. ^ למשל מסכת סוכה מדף ל"ד עמוד ב'. תוספתא מסכת דמאי פרק ג'.
  7. ^ יהושע מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, היכל מנחם, אלול-תשרי, תשנ"ה, עמודים 289-294
  8. ^ יניב זך, השומר של אריק, באתר nrg מעריב, 26 באפריל 2005
  9. ^ [1] (הקישור אינו פעיל, 25.5.2012)
  10. ^ [2](הקישור אינו פעיל, 25.5.2012)
  11. ^ [3](הקישור אינו פעיל, 25.5.2012)


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.