בזל 2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בזל 2 היא תקינה (רגולציה) בינלאומית בנושא ניהול סיכונים בגופים פיננסיים (בנקים, חברות אשראי, אגודות בניין הנותנות משכנתאות וכו'). קדמה לה תקינה בינלאומית שנקראה בזל 1. שם התקנות נגזר משם העיר בזל בשווייץ בה יושבת הוועדה. שתי הרגולציות הנ"ל עוסקות בניהול סיכונים פיננסיים:

  • בזל 1 קיימת מ-1988 ועוסקת בסיכוני הון (Capital Risks). כך למשל: בנקים חייבים, על פי רגולציה זו בהקצאת "רזרבה" כספית של 8% לפחות מפעילותם העסקית, על מנת לענות על מצבים של אי-החזרת הלוואות.
  • בזל 2 מנסה לשפר את ניהול הסיכונים ולשקף באופן קרוב יותר למציאות את היחס בין הסיכונים והקצאת ההון הנדרשת. לצורך כך היא מרחיבה את ניהול הסיכונים גם לסיכונים תפעוליים (Operational Risks) ולסיכוני שוק (Market Risks), בנוסף לסיכוני הון.

על התקינה חתומות יותר מ-100 מדינות. בהן המדינות המובילות בכלכלה ובבנקאות העולמית, כך שקרוב לוודאי, שעל הבנקים יכפה ביצוע ההתאמה. גם מדינת ישראל חתומה עליה ובנק ישראל הוציא תקנות מקומיות הקרויות ניהול בנקאי תקין 311‏, שיש בהן חפיפה חלקית עם דרישות בזל 2.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל העסקי של בנקים וגופים פיננסיים אחרים מבוסס על אופטימיזציה של ניהול הכספים שברשות הגוף הפיננסי ועל גביית עמלות על שירותים. כמו כל מודל הוא מבוסס על הנחות, שכשאינן מתממשות קיימים סיכונים. כאשר מתממש סיכון עשויים הרווחים לקטון, או להיווצר הפסדים. על מנת שהמודל העסקי ימומש באופן מוצלח נדרש גם ניהול סיכונים אפשריים. הבנקים הם גוף החשוף במיוחד לסיכונים, משום שיש להם גם התחייבויות למפקידים. מאחר שפעילותם העסקית של הבנקים מבוצעת תוך מינוף, קרי האשראי שהם נותנים גבוה בהרבה מהונם העצמי, הרי שהענקת אשראי בלתי מבוקרת עלולה להביא להתמוטטותם. כך גם מעילה בהיקף גדול.

ניהול סיכונים משמעו: הגדרת סוגי הסיכונים, ההסתברות להתממשותם, גודל הנזק הצפוי, הערכות למניעתם או לאיתור מהיר שלהם, תגובה להתממשות הסיכון.

משמעות סיכון של אי-החזרת הלוואה הניתנת ללקוח היא:

  1. ניסיון לזהות לווים בעלי סיכון לפני מתן הלוואה על מנת לא לתת להם הלוואה כלל או לתת להם הלוואה בתנאים מחמירים.
  2. מנגנון ערבויות להחזר ההלוואה באמצעות ערבים או שעבוד נכסים.
  3. מעקב אחרי התשלומים והתראה במקרה של אי-תשלום.
  4. זיהוי הסיבה לאי-התשלום במקרה של המשך אי-תשלום למרות ההתראה (כגון: חוסר יכולת כספית להחזר, אי-תשלום מכוון).
  5. פעולה מתאימה לסיבת אי-התשלום לצורך קבלת החזר הכספים.

למשל: פניה לערבים במקרה של חוסר יכולת, מימוש נכסים פיננסיים משועבדים במקרה של חוסר רצון לשלם. מזעור הנזקים, אם לא ניתן לקבל החזר מלא.

פרט לניהול סיכון בודד קיים מגוון רחב של סיכונים מסוגים שונים. חלקם סיכונים, שאינם מתוך כוונת זדון (למשל טעויות פקידי, כלכלני או תוכניתני הבנק) וחלקם, כמו במקרה המעילה בבנק למסחר או במקרה אנרון מתוך כוונת זדון (גניבה, שוד, ניצול פרצות באבטחת מידע, חריגות מכוונות מסמכות).

התפיסה של בזל 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנות בזל 2 הן מסגרת (Framework).

  1. מוגדרים שלושה סוגים עקרוניים של סיכונים: הון, שוק ותפעוליים.
  2. מוגדרות רמות שונות של עמידה בסיכון, המייצגות רצף של מידת התחכום בטיפול בסיכונים.
  3. נדרשת הקצאה של רזרבה כספית למקרה של התממשות סיכונים.
  4. ככל שרמת העמידה בדרישות הרגולציה גבוהה יותר, נדרשת הקצאה כספית נמוכה יותר, משום שההסתברות להתממשות הסיכונים קטנה יותר.
  5. יש הגדרה של קווים מנחים (Guide Lines). אין הגדרה קשיחה של הדרישות.
  6. ההנחה היא שהרגולטור המקומי, יוסיף נדבך של הגדרה - המשמעות היא שבמדינות האיחוד האירופי יהיו שתי רמות של הגדרה מקומית: רמה של האיחוד האירופי ורמה של הבנק המרכזי של אותה מדינה. בישראל קיימת רגולציה המקומית הנקראת [ניהול בנקאי תקין 357] שקיימת חפיפה חלקית בין דרישותיה ודרישות בזל 2.
  7. הטיפול בסיכונים מבוסס על שלושה נדבכים (Three Pillars): הקצאת הון מינימלית, בקרה לצורך תפיסה כוללת של הסיכונים מעבר לדרישות, גילוי ציבורי של גישת ניהול הסיכונים של הארגון הפיננסי.

שלושת הנדבכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הקצאת הון מינימלית (Minimum Capital Requirements) - הקצאת ההון הנדרשת עבור שלושת הסיכונים (סיכוני הון, סיכוני שוק וסיכונים תפעוליים).יסוד זה מתייחס לשיטות החישוב של הקצאת ההון, על פי הרמות השונות של עמידה בדרישות.
  2. בקרה לצורך תפיסה כוללת של הסיכונים מעבר לדרישות (Supervisory Review) - כוללת שלושה מרכיבים: תהליך למדידת ההתאמה הכוללת למידת הסיכון, בקרה פנימית של הערכות ההון הנדרש להקצאה ובקרה לגילוי מוקדם ולהתערבות מוקדמת במקרה של סיכון לנפילה מתחת למינימום ההקצאה ההולמת את הסיכון.
  3. גילוי ציבורי של גישת ניהול הסיכונים של הארגון הפיננסי (Disclosure) - כפוף להחלטה ניהולית של כל ארגון באיזה מדיה יפורסמו הנתונים. קרוב לודאי שייכללו בדווחי הנהלת חשבונות ודווחים רגולטוריים מקומיים נדרשים. לדוגמה יכולים גם להופיע גם באתר האינטרנט של אותו ארגון פיננסי.

סיווג הסיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. סיכוני הון (Capital Risks) - המונח סיכוני הון מוחלף לפעמים גם במונח סיכוני אשראי (Credit Risks). מונח חליפי זה מתאר את מהות סיכון זה: אפשרות של אי-תשלום על אשראי שניתן על ידי הבנק.
    בגישה הסטנדרטית חישוב הסיכון נעשה ברמה כוללת של הבנק, על פי קריטריון חיצוני (למשל: דירוג האשראי שלו).
    בגישות ה Internal Rating הערכת הסיכון מבוססת על מדדים פנימיים של הבנק להערכת הסיכונים. מדדי הסיכון מחולקים לפי סוגי נכסים וסוגי סיכונים. קיימות שתי גישות כאלה בסיסית ומתקדמת.
    בגישה הבסיסית חלק מהמידע להערכת הסיכון עשוי לבוא מגורמים חיצוניים.
    בגישת המתקדמת כל המידע מקורו בבנק.
  2. סיכוני שוק (Market Risks)- סיכונים הנובעים מתנודות מחירים בשוק ההון - בגישה של Basic Indicator Approach ההקצאה הכספית הנדרשת למענה לסיכוני שוק מחושבת על פי אחוז מהרווחים הכוללים של הבנק.
    בגישת ה Standardized Approach הבנק מבצע הקצאה בנפרד לכל תחום עסקים, בהתאם להערכת רמת הסיכון הייעודית לאותו תחום.
    בגישת ה Advanced Measurement Approach נעשית הערכת סיכונים מפורטת יותר, על פי מודל פנימי של הבנק. מודל זה מאפשר הקצאה כספית על פי הערכות הבנק, בתנאי שניתן להוכיח שהערכות הסיכונים הן סבירות.
  3. סיכונים תפעוליים (Operational Risks)- סיכונים להפסדים ישירים או עקיפים כתוצאה מתהליכים, אנשים או מערכות פנימיים לא נאותים או כושלים או כתוצאה מאירועים חיצוניים" (תיאור זה הוא תרגום לעברית של ההגדרה המופיעה במסמכי בזל 2).
    בגישת BIA החישוב נעשה ברמה הכוללת של הבנק על פי הכנסות שלו ופרמטר קבוע של סיכון הניתן על ידי הרגולטור.
    בגישה הסטנדרטית מתבססים מפרידים בין קווי עסקים, כשלכל אחד מהם ניתן פרמטר שונה על פי מידת הסיכון המשוערת שלו.
    בגישת ה AMA נעשית הערכת סיכונים מפורטת יותר, על פי מודל פנימי של הבנק. מודל זה מאפשר הקצאה כספית על פי הערכות הבנק, באישור הרגולטור

בזל 2 וטכנולוגיית המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכנולוגיית המידע היא מרכיב מהותי בהקשר זה. טכנולוגית המידע באה לידי ביטוי במספר היבטים:

  1. מרבית הנתונים הבסיסיים נמצאים במערכות המידע של הבנקים.
  2. את הנתונים החסרים יהיה צורך לשלב במערכות המידע.
  3. חישוב, מדידה וניתוח של הסיכונים מתבצעים באמצעות מערכות ממוחשבות או מוצרי תוכנה ייעודיים.
  4. התגוננות מפני חלק מהסיכונים נעשית באמצעות מערכות מידע.
  5. מערכות המידע עצמן ותהליכי תפעולן עשויים להוות סיכונים תפעוליים.
  6. התנהגות עובדים במערכות המידע, עשויה להוות סיכון - הכוונה היא הן לסיכונים במזיד (למשל: פשעי מחשב) והן בשוגג (למשל: טעויות חישוב בתוכנת אפליקציה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]