גמר גביע ה-FA‏ 1923

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גמר גביע ה-FA‏ 1923אנגלית: 1923 FA Cup Final) היה משחק הגמר ה-48 של גביע ה-FA, שנערך ב-28 באפריל 1923 באצטדיון ומבלי שבלונדון, ובו התמודדו וסטהאם יונייטד ובולטון וונדררס. היה זה המשחק הראשון שנערך באצטדיון זה. המלך ג'ורג' החמישי נכח בין הצופים על מנת להעניק את הגביע לקפטן הקבוצה המנצחת.

לפני פתיחת המשחק התרחשו אירועים שגרמו למהומה גדולה כיוון שהקהל פרץ לאצטדיון, ועבר את התכולה הרשמית המותרת שעמדה על 125 אלף צופים. ההערכה הייתה שכ-300 אלף צופים הצליחו להיכנס ליציעים, כך שמרוב הצפיפות חלק מהצופים הגיעו עד לכר הדשא. שוטרים רכובים על סוסים נאלצו לפנות את הקהל מהמגרש על מנת לאפשר את פתיחת המשחק. שוטר אחד שהגיע כשהוא רכוב על סוס אפור, הפך לסמל המשחק לאחר שבתמונות השחור-לבן שהתפרסמו בתקשורת מאוחר יותר, הסוס נראה לבן ובלט במיוחד בשטח.

המשחק התחיל באיחור של 45 דקות. בולטון ניצחה את המשחק בתוצאה 2 - 0 משערים של דייוויד ג'ק וג'ק סמית'. בעקבות האירועים שקדמו למשחק נערכו מספר דיונים בבית הנבחרים, וכתוצאה מהם נקבעו מספר אמצעי בטיחות לקראת משחקי הגמר הבאים. המשחק מכונה לעתים "גמר הסוס הלבן", והוא מונצח ב"גשר הסוס הלבן" שנבנה באצטדיון ומבלי החדש.

הדרך אל הגמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולטון וונדררס
סיבוב יריבה תוצאה
ראשון נוריץ' סיטי (חוץ) 2 - 0
שני לידס יונייטד (בית) 3 - 1
שלישי האדרספילד טאון (חוץ) 1 - 1
האדרספילד טאון (בית) 1 - 0
רביעי צ'רלטון אתלטיק (חוץ) 1–0
חצי-גמר שפילד יונייטד (אולד טראפורד) 1 - 0
וסטהאם יונייטד
Round Opposition Score
ראשון האל סיטי (חוץ) 3 - 2
שני ברייטון אנד הוב אלביון (חוץ) 1 - 1
ברייטון אנד הוב אלביון (בית) 1 - 0
שלישי פליימות' ארגייל (בית) 2 - 0
רביעי סאות'המפטון (חוץ) 1 - 1
סאות'המפטון (בית) 1 - 1
סאות'המפטון (וילה פארק) 1 - 0
חצי-גמר דרבי קאונטי (סטמפורד ברידג') 5 - 2

בולטון ווסטהאם שיחקו בליגה הראשונה והשנייה בהתאמה. שתי הקבוצות נכנסו לתחרות בסיבוב הראשון בהתאם לחוקי התחרות באותה עת. בולטון עלתה לגמר פעמיים בעבר ב-1894 וב-1904, אך הפסידה בשני המשחקים. וסטהאם הצטרפה לפוטבול ליג רק ב-1919, והיה זה הגמר הראשון בתולדותיה לאחר שבעונות הקודמות היא לא הצליחה להגיע רחוק יותר משלב רבע-הגמר.

בולטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיבוב הראשון גברה בולטון על קבוצת נוריץ' סיטי מהליגה השלישית הדרומית. היה זה ניצחון החוץ הראשון של בולטון במפעל מאז הניצחון בסיבוב השני על קבוצת מנצ'סטר סיטי בעונת 1904/1905. לאחר ניצחון ביתי על לידס יונייטד בסיבוב השני היא התמודדה מול קבוצת האדרספילד טאון מהליגה הראשונה. המשחק הסתיים בתיקו, ובמשחק החוזר ניצחה בולטון בתוצאה 1 - 0. בסיבוב הרביעי היא הדיחה את קבוצת צ'רלטון אתלטיק לאחר ניצחון 1 - 0, ובחצי הגמר שנערך באולד טראפורד הדיחה את קבוצת שפילד יונייטד לאחר ניצחון נוסף בתוצאה 1 - 0. 72 אלף אוהדים נכחו במשחק למרות מחירם הגבוה של הכרטיסים, וקבעו בכך שיא חדש בשלב החצי-גמר של גביע ה-‏[1]FA. דייוויד ג'ק הבקיע את שערי הניצחון עבור בולטון בכל המשחקים החל מהסיבוב השלישי, עובדה שזיכה אותו בתואר הלא רשמי של שחקן שבמו רגליו הוביל את קבוצתו לגמר.

וסטהאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקיה של וסטהאם בטורניר זה התאפיינו בקצב מהיר ובמשחק התקפי במיוחד. המועדון הלונדוני החל את הטורניר בניצחון 3 - 2 על קבוצת האל סיטי מהליגה השנייה. בסיבוב השני הקבוצה סיימה בתיקו את המשחק הראשון מול קבוצת ברייטון אנד הוב אלביון מהליגה השלישית הדרומית, ובמשחק החוזר שנערך בלונדון ניצחה בתוצאה 1 - 0. בסיבוב השלישי גברה וסטהאם על קבוצת פליימות' ארגייל מהליגה השלישית, אך התקשתה בסיבוב הרביעי מול קבוצת סאות'המפטון. המשחק הראשון נערך בבוליין גראונד, אצטדיון הבית של וסטהאם, והסתיים בתיקו 1 - 1 וכך גם המשחק החוזר שנערך באצטדיון הדל שבסאות'המפטון. המשחק החוזר השני נערך באצטדיון וילה פארק השייך לקבוצת אסטון וילה, והסתיים בניצחון של וסטהאם בתוצאה 1 - 0 בזכות שערו של בילי בראון. חצי הגמר מול דרבי קאונטי נערך באצטדיון סטמפורד ברידג' השייך לקבוצת צ'לסי, והסתיים בניצחון 5 - 2 לטובת וסטהאם (בראון ובילי מור הבקיעו צמד כל אחד). כך קרה שכל חמש הקבוצות שווסטהאם הדיחה בדרכה לגמר שיחקו בליגה השנייה או בליגה נמוכה יותר. בכך הפכה וסטהאם לקבוצה הראשונה, מאז חלוקת הפוטבול ליג לליגות, שהעפילה לגמר ללא התמודדות מול קבוצה מהליגה הבכירה‏[2].

לפני המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהל האוהדים באצטדיון והשוטרים הרכובים על סוסים שביניהם הסוס הלבן
אוהדים נדחקים ליד השער

המשחק היה האירוע הראשון שהתקיים באצטדיון ומבלי, שהיה אמור להיפתח רק ב-1924, אולם בנייתו הסתיימה לפני הזמן הצפוי‏‏[3]. שלושת הגמרים הראשונים לאחר מלחמת העולם הראשונה נערכו בסטמפורד ברידג'. מספר הצופים שהגיעו למשחקים אלה לא היה מספיק גבוה על מנת למלא את האצטדיון, והיה חשש שהמשחק בוומבלי ייערך כשמחצית מהמושבים ריקים‏[3]. עובדה זו הביא את התאחדות הכדורגל האנגלית לקבל החלטה לצאת במסע פרסום מסיבי כדי למשוך יותר אוהדים לאצטדיון החדש‏[4]. החששות הללו התבדו עד מהרה, ולמרות שוומבלי היה בזמנו האצטדיון הגדול ביותר בעולם הוא התמלא במהירות באוהדים שלא יכלו לעמוד בפיתוי שנבע מהפרסום הרב.

אחוז נכבד מהאוהדים שהגיעו היו מהעיר לונדון שבאו למשחק על מנת לעודד את קבוצת וסטהאם הלונדונית. עיתוני הבוקר ביום המשחק דיווחו על הגעתם של כ-5,000 אוהדים מהעיר בולטון, ונאמר כי הם צפויים להצטרף אל "לפחות 115,000 צופים נלהבים מלונדון ומחלקים אחרים של המדינה"‏[5]. העובדה שביום המשחק שרר מזג אוויר נאה, ולאצטדיון הייתה גישה נוחה בעזרת תחבורה הציבורית אפשרה את הגעתם של צופים רבים כל כך‏[6].

שערי האצטדיון נפתחו כמתוכנן בשעה 11:30, שלוש וחצי שעות לפני מועד פתיחת המשחק‏[5]. עד לשעה אחת בצהריים נוצר טור קבוע של אנשים בכניסות אך זרימת הקהל לאצטדיון המשיכה להתנהל כסדרה. בשעה 1:45, לאחר הערכת מצב שבוצע, התברר כי מספרם של הצופים המבקשים להיכנס גדול מידיי, והנהלת האצטדיון החליטה לסגור את השערים. אלפי אנשים המשיכו להגיע ולהצטופף מחוץ לשערים למרות שהמידע על הבעיות הועבר לתחנות הרכבת השונות. בינתיים, בתוך האצטדיון שרר כאוס. במאמר על המשחק שנכתב על ידי אחד הכתבים של עיתון הדיילי מייל, שהיה בתוך האצטדיון, נאמר כי דיילי האצטדיון היו חסרי תועלת, ונראה היה כי העובדים בתוך ומחוץ לאצטדיון לא ידעו מאומה‏[5]. האוהדים לא קיבלו הכוונה למקומות מוגדרים כלשהם, וכל אדם פעל לפי רצונו האישי. הדבר הביא לחלוקה לא שווה באצטדיון, כאשר טבעות המושבים בחלקו התחתון התמלאו במהירות גבוה הרבה יותר מאלו שבחלקו העליון.

במקביל להגעתם של צופים נוספים מחוץ לאצטדיון החלו לזרום קריאות רבות לתחנות המשטרה המקומיות. השוטרים הראשונים שהגיעו למקום מצאו עצמם חסרי אונים לנוכח הקהל העצום. בשעה 2:15 הקהל שמחוץ לאצטדיון החל להתקדם במהירות לעבר השערים ופרץ אותם. הצופים בטבעות המושבים התחתונים נאלצו לטפס על הגדרות על מנת לא להימחץ, וחלקם אף הגיעו עד לכר הדשא שעליו היה אמור להיערך המשחק. בדיווחים הרשמיים נמסר על 126,047 צופים‏[7], אך ההערכות הן שהמספר האמיתי נע בין כ-150 אלף‏‏[8] ללמעלה מ-300 אלף איש‏‏[6]. התאחדות הכדורגל נאלצה להחזיר 10% מהתשלומים שהתקבלו על ידי אוהדים שקנו כרטיסים אך לא הצליחו להיכנס לאצטדיון‏[4]. באותה שעה הדרכים מסביב לאצטדיון היו כבר חסומים, ושחקני בולטון שהגיעו למקום נאלצו לנטוש את מאמנם במרחק של מייל אחד מהאצטדיון ולפלס את דרכם דרך הקהל‏[9]. עיתון ההטיימס דיווח כי בנקודת זמן מסוימת לנוכח המצב נראה היה כי המשחק לא יוכל להתקיים, אך כאשר המלך ג'ורג' החמישי הגיע למקום חל שינוי במצב הרוח של הקהל. לאחר שירה נמרצת של "אל נצור את המלך" הקהל החל לסייע לרשויות לפנות את אזור המשחק‏[6].

בסופו של דבר הוחלט להביא שוטרים רכובים על סוסים על מנת לפנות את הקהל מהמגרש, כולל השוטר ג'ורג' סקורי שרכב על סוס לבן בשם ביליי. סקורי לא היה בתפקיד באותו יום, אך נענה לקריאה שביקשה סיוע חירום כאשר החל הכאוס באצטדיון‏[4]. הסוס היה למעשה אפור, אך נראה לבן בתמונות ביומני הקולנוע הישנים של אותה תקופה שהיו עדיין בצבעי שחור-לבן. בניגוד לדעה הרווחת כיום, היו סוסים נוספים באירוע, אך היה זה סוסו "הלבן" של סקורי שנראה בבולטות מיוחדת בתמונות שהגיעו לחדשות, והוא הפך לסמל של אותו יום. פקידים אחדים הצהירו מאוחר יותר כי פתיחת המשחק התאפשרה רק בזכות התערבותו של סקורי. בראיון שערך ה-BBC מספר שנים מאוחר יותר אמר סקורי:

Cquote2.svg

כאשר הסוס שלי הלך בדרכו אל המגרש, לא ראיתי דבר מלבד ים של ראשים. חשבתי, "אנחנו לא יכולים לעשות זאת. זה בלתי אפשרי". אולם, אני הבחנתי באזור פתוח בסמוך לאחד השערים והסוס היה משובח - דחק בהם עם אפו וזנבו עד שקו השער היה פנוי. אמרתי להם לשלב ידיים והם הלכו אחורה עד שהגענו לקו המגרש. לאחר מכן הם התיישבו ואנו המשכנו באותה צורה... זה היה בעיקר בגלל הסוס. ככל הנראה בגלל שהוא היה לבן הוא משך תשומת לב. אך יתר על כן, נראה היה שהוא מבין מה נדרש ממנו. הדבר המסייע הנוסף היה מצב רוחו הטוב של הקהל"

Cquote3.svg
– ‏[10]

בסופו של דבר הצליחו המשטרה והשחקנים (שפנו אל הקהל בבקשה אישית) לתמרן את הצופים לכיוון יציעי האוהדים, והמשחק החל באיחור של 45 דקות כאשר חלק מהאוהדים עומדים בסמוך לקו הגבול של המגרש‏[6].

המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיק פיים ושני שחקנים של בולטון מגינים על השער של קבוצתם

שתי הקבוצות עלו במערך טיפוסי לאותה תקופה: שני מגנים, שלושה קשרים (אחד מרכזי ושניים בצדדים), וחמישה חלוצים (שני חלוצי כנף, שני חלוצים שניים וחלוץ מרכזי אחד)‏[5]. תוכנית המשחק של וסטהאם הייתה מבוססת על שני החלוצים המהירים דיק ריצ'רדס וג'ימי ראפל, אך שחקני בולטון הצרו את צעדיהם של השניים מתחילת המשחק. לאחר שתי דקות בלבד הקשר ג'ק טרסאדרן נתקל באנשים מהקהל לאחר שזרק כדור חוץ, והתמהמה לחזור למגרש. דייוויד ג'ק מבולטון ניצל זאת על מנת להבקיע את השער הראשון במשחק. אחד מהצופים שעמד בצמוד לרשת השער התעלף לאחר שהכדור שבעט ג'ק פגע בו בעוצמה. שלוש דקות לאחר מכן קלט ויק ווטסון מסירה כאשר הוא עמד מול השער של בולטון, אך בעיטתו לא הייתה מדויקת והכדור חלף מעל למשקוף השער‏[6]. בדקה ה-11 של המשחק פרץ הקהל פעם נוספת למגרש, והמשחק הופסק עד שהצופים פונו על ידי השוטרים הרכובים על סוסים. חלק מהצופים נזקקו לעזרה ראשונה, וקיבלו טיפול מהצלב האדום הבריטי בזמן שהשחקנים המתינו לחידוש המשחק. לאחר שהמשחק חודש החלו השוטרים לסייר בסמוך לגבולות המגרש על מנת למנוע הפרעות לעבודת הקוונים.

זמן קצר לאחר חידוש המשחק הצליח דיק ריצ'רדס מווסטהאם להתחמק משני מגנים של בולטון, ובעט את הכדור לכיוון השער. השוער של בולטון דיק פיים לא הצליח לאחוז היטב בכדור, אך למרות זאת הצליח להרחיקו מתחומי המגרש. בולטון הייתה הקבוצה הדומיננטית על המגרש גם בדקות הבאות, ושחקניה לא הצליחו להבקיע בעיקר בזכות יכולותיו הגבוהות של המגן בילי הנדרסון מווסטהאם‏[6]. שחקני בולטון עצמם הצליחו להסתגל במהירות למשחק, וחיזקו את המערך ההגנתי שלהם במטרה להתמודד עם משחקה ההתקפי של וסטהאם. הרעיון הצליח, והביא לבלימת התקפותיה של וסטהאם עד לסיום המחצית הראשונה. השחקנים לא יכלו לרדת לחדרי ההלבשה בגלל הצפיפות של הקהל מסביב למגרש, ובמקום זאת נותרו על המגרש למשך חמש דקות שבסיומן החלה המחצית השנייה.

וסטהאם הצליחה להתאושש בסופו של דבר, ובפתיחת המחצית השנייה היא הייתה הקבוצה הדומיננטית יותר. כמה דקות לאחר תחילת המחצית, ויק ווטסון מוסטהאם קלט מסירה בעמדה נוחה להבקעה אך החמיץ הזדמנות להשוות את התוצאה‏[6]. בדקה ה-53 הובקע שער שני לטובת בולטון, אך בנסיבות שנויות במחלוקת. החלוץ טד ויזארד בעט את הכדור לכיוון מרכז ההתקפה של בולטון, שם היה ג'ק סמית' שהצליח להכניע את השוער האפטון. שחקני וסטהאם טענו שהכדור לא חצה את קו השער וניתז מהקורה, אך השופט ד.ה אסון שלל את טענתם, וקבע כי הכדור חדר לתוך השער וניתז ממנו על יד אחד הצופים. כמו כן, שחקני וסטהאם טענו שבולטון קיבלה יתרון לא הוגן כיוון שאחד מאוהדיה שעמד בסמוך למגרש בעט בכדור לכיוון ויזארד. השופט ביטל גם את הטענה הזו ואישר את השער.

בשלב זה, צופים רבים החלו לנוע לכיוון היציאות מהאצטדיון כיוון שחשו כי ניצחונה של בולטון מובטח‏[6]. שתי הקבוצות לא הגיעו למצבי הבקעה טובים, ובדקות שנותרו שתי הקבוצות לא גילו מוטיבציה ונטו למשוך זמן. תוצאת המשחק לא השתנה עד לשריקת הסיום. המלך ג'ורג' העניק את גביע ה-FA לג'ו סמית', ולאחר מכן עזב את האצטדיון לקול מחיאות כפיים מהקהל. צ'ארלי פיינטר, מאמן הכושר של וסטהאם, ייחס את הפסד קבוצתו לנזק שנגרם לכר הדשא לפני בעיטת הפתיחה על ידי הסוסים שעזרו לפנות את הצופים‏[3].

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

28 באפריל 1923 בולטון וונדררס ‏ 2 - 0 וסטהאם יונייטד אצטדיון ומבלי
126,000 צופים
שופט: דייוויד אסון
הבקיע שער בדקה ה-2 2' דייוויד ג'ק
הבקיע שער בדקה ה-53 53' ג'ק סמית'
   
בולטון וונדררס

שוער – דיק פיים
מגן – בוב האוורת'
מגן – אלכס פיני
קשר – הנרי נאטול
קשר – ג'ימי סדון
קשר – בילי ג'נינגס
חלוץ – בילי באטלר
חלוץ – דייוויד ג'ק
חלוץ – ג'ק סמית'
חלוץ – ג'ו סמית'
חלוץ – טד ויזארד

 
 
וסטהאם יונייטד

שוער – טד האפטון
מגן – בילי הנדרסון
מגן – ג'ק יאנג
קשר – סיד בישופ
קשר – ג'ורג' קיי
קשר – ג'ק טרסאדרן
חלוץ – דיק ריצ'רדס
חלוץ – בילי בראון
חלוץ – ויק ווטסון
חלוץ – בילי מור
חלוץ – ג'ימי ראפל

מאמן צ'ארלס פאורייקר

כללי המשחק:
זמן משחק רגיל: 90 דקות
אם התוצאה היא תיקו תהיה הארכה של 30 דקות
משחק חוזר אם התוצאה תיקו בסיום 120 דקות
אין מחליפים

מאמן סיד קינג


לאחר המשחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכאוס והצפיפות לפני המשחק ובזמנו הביאו למספר נפגעים בגוף. כ-900 צופים‏[11] קיבלו טיפול רפואי בעקבות פציעות קלות, ו-22 פונו לבית חולים, מתוכם שוחררו עשרה בתוך זמן קצר. בזמן המשחק נפצעו גם שני שוטרים‏[12]. כתוצאה מהאירועים הכאוטיים שהתרחשו במשחק נערך דיון בבית הנבחרים הבריטי, ובו שיבח מזכיר הפנים הבריטי ויליאם ברידג'מן את פעילותה של המשטרה ואת התנהגות הקהל. בזמן הוויכוח נזף יושב ראש בית הנבחרים באוסוולד מוזלי על כך שקרא לאוהדים שנכחו במגרש בשם הגנאי "חוליגנים"‏[13]. ברידג'מן התבקש לשקול את פתיחתה של חקירה ציבורית‏[14], אך לבסוף סיכם ואמר שהמשטרה טיפלה באירועים בצורה מוצלחת, וכי הוא סומך על רשויות האצטדיון והמשטרה שיצליחו להגות תוכנית שתמנע אירועים דומים בעתיד‏[12].

חודש לאחר המשחק נבדק האצטדיון על ידי ועדה מטעם בית הנבחרים, שנתנה להנהלת האצטדיון מספר המלצות. בדו"ח המסכם הוצע להחליף את השערים המסתובבים לשערים יותר מודרניים, הקמת שערים וגדרות נוספים, וחלוקת טבעות המושבים למקטעים נפרדים עם כניסות עצמאיות‏[15]. כמו כן, נקבע כי במשחקי הגמר הבאים לא תתאפשר מכירת כרטיסים ביום המשחק, על מנת שאוהדים לא יגיעו לאצטדיון בתקווה להשיג מקום‏[16].

ההכנסה ברוטו מהמשחק הייתה 27,776 לירות שטרלינג. לאחר הפחתת עלויות השימוש בוומבלי נותרו 19,095 לירות שטרלינג שהתחלקו באופן שווה בין ההתאחדות ושתי הקבוצות. ההחזרים לאוהדים שלא הצליחו להיכנס שולם מהחלק של ההתאחדות‏[17].

לאחר המשחק נערכה ארוחה משותפת לשחקנים ולמספר פקידים בכירים בנוכחותו של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג', שערך את הרמת הכוסית. שחקני בולטון חזרו לעירם ברכבת. כשהגיעו לתחנה הם התקבלו על ידי יושב ראש מועצת מחוז פרנוורת', ולאחר מכן הלכו לקבלת פנים אצל ראש העיר. המועדון העניק לכל אחד מהשחקנים שעון זהב כמתנה. שחקני שתי הקבוצות קיבלו מדליות על השתתפותם במשחק. בשנת 2005 נערכה מכירה פומבית שבה נמכרה המדליה של ג'ורג' קיי מווסטהאם תמורת 4,560 לירות שטרלינג, בנוסף לכרטיסים ולתוכניות מהמשחק שנמכרו במחיר גבוה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונתו של הסוס הלבן ביליי נחשבת לאחת התמונות המפורסמות ביותר בתולדות הכדורגל האנגלי, ובמקרים רבים מכונה המשחק "גמר הסוס הלבן". בשנת 2005 נערך משאל ציבורי על שמו של הגשר להולכי רגל המוביל אל אצטדיון ומבלי החדש, והשם שנבחר היה "גשר הסוס הלבן". מנהל רשות הפיתוח של לונדון, שאירגנה את המשאל, הצהיר כי השם שנבחר ראוי ביותר כיוון שהגשר (בדומה לסוס) יגביר את רמת הבטיחות בוומבלי. ג'ורג' סקורי, שרכב על הסוס, קיבל מההתאחדות כרטיסים למשחקי הגמר הבאים, אך הוא לא נכח בגלל חוסר העניין שלו בכדורגל‏[3]. בשנת 2007 נערך מחזה בתיאטרון בבולטון, שעלילתו עסקה בתגובתה של קבוצה מתושבי העיר לאירועי הגמר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Belton, Brian (2006). The Lads of '23: Bolton Wanderers, West Ham United and the 1923 FA Cup Final. Soccerdata. ISBN 1899468919

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1920 - 1939, האתר הרשמי של בולטון
  2. ^ סטיוארט בארנס, Nationwide Football Annual 2008–2009 (עמוד 386), SportsBooksLtd‏ (ISBN 1899807721)
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 ראו בעמוד 23 ב-Encyclopedia of British Football מאת פיל סואר ומרטין טיילר
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 ניק הולט וגאי לויד, Total British Football (עמוד 514), Flame Tree‏, 2006 (ISBN 1-8445-1403-X)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 אנדרו תראווס, The History of the Wembley FA Cup Final (עמוד 1)
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 כתבה בארכיון הטיימס
  7. ^ טוני מתיוס, Football Firsts (עמוד 16), Capella‏ 2006 (ISBN 1-8419-3451-8)
  8. ^ ביל בייטסון ואלברט סיוול, News of the World Football Annual 1992–93 (עמוד 219), הרפר קולינס, 1992 (ISBN 0-85543-188-1)
  9. ^ מייק קולט,The Complete Record of the FA Cup (עמוד 34), Sports Books,‏ 2003 (ISBN 1-8998-0719-5)
  10. ^ מייק קולט, The Complete Record of the FA Cup (עמודים 34 - 35)
  11. ^ עמוד 3 בספר The History of the Wembley FA Cup Final
  12. ^ 12.0 12.1 כתבה בארכיון הטיימס
  13. ^ כתבה בארכיון הטיימס
  14. ^ כתבה בארכיון הטיימס
  15. ^ כתבה בארכיון הטיימס
  16. ^ כתבה באתר האינדפנדנט. ראו גם בעמוד 217 בספר Encyclopedia of British Football
  17. ^ מידע בפרסומים הרשמיים של מחוז לנקשייר