לידס יונייטד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לידס יונייטד
Leeds United Logo.png
מידע כללי
כינוי הלבנים, יונייטד, הטווסים
תאריך ייסוד 1919
אצטדיון אלנד רואד, לידס
(תכולה: 37,890)
בעלי הקבוצה Eleonora Sport Ltd
נשיא מסימו סלינו
מאמן ניל רדפרן
ליגה הצ'מפיונשיפ
תארים
מספר אליפויות 3
מספר גביעים 1
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

מועדון הכדורגל לידס יונייטדאנגלית: Leeds United Association Football Club) הוא מועדון כדורגל מן העיר לידס במערב יורקשייר בבריטניה, מן הגדולים והחשובים בנוף הכדורגל האנגלי לאורך השנים. המועדון צבר כוח רב במהלך שנות השישים והשבעים בהדרכת המנג'ר דון ריווי, בזירה המקומית באנגליה, ובאירופה, והגיע למעמדי חצי גמר וגמר ליגת האלופות וגביע אירופה למחזיקות גביע. כמו כן זכה פעמיים בגביע ערי הירידים.

בבריטניה זכה המועדון ב-3 אליפויות, בגביע האנגלי ובגביע הליגה האנגלית. כינוי הקבוצה הוא "הלבנים", "יונייטד" ו"הטווסים". מאמנה של הקבוצה בעונת 2014-2015 הוא ניל רדפרן. משחקי הבית מתקיימים באצטדיון אלנד רואד המכיל 37,890 מושבים ובכך הוא האצטדיון השנים עשר בגודלו באנגליה. מדי הקבוצה במשחקי הבית הם בצבע לבן. במשחקי החוץ מדי הקבוצה הם בצבע זהב או כחול.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות - לידס סיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון אלנד רואד, לידס - מבט מבחוץ

המועדון נוסד בשנת 1904 בעיר לידס במערב חבל יורקשייר, כלידס סיטי. משחקה הראשון התקיים ב-15 באוקטובר 1904 באצטדיונה הביתי במסגרת הליגה המחוזית של מערב יורקשייר מול שכנתה, האל סיטי, והסתיים בהפסד 2-0. במאי 1905 הוחלט על הגדלת הליגה השנייה‏[1], ולידס הצטרפה אליה. משחקה הראשון של הקבוצה בליגה הכלל ארצית הסתיים אף הוא בהפסד, 1-0 הפעם לשכנה נוספת, ברדפורד סיטי. היסודות הראשונים של המועדון הונחו בזמן מלחמת העולם הראשונה על ידי אחד ממנהליה הראשונים, הרברט צ'פמן. באותה תקופה הואשמה הקבוצה על ידי התאחדות הכדורגל האנגלית באי סדרים כספיים וסולקה מן הליגה, וגם הנהלתה אולצה להתפזר.

באוקטובר 1919 הועמדו שרידיה של לידס סיטי על רכושה ושחקניה למכירה פומבית, אולם לאחר התערבות של פקידים בכירים מהעיר שלא היו שותפים לאי הסדרים הקודמים במועדון נמנעה מכירתו, ובכך נסללה הדרך להקמתו של המועדון לידס יונייטד. את שנות העשרים המוקדמות בילתה הקבוצה במרכז הטבלה של הליגה השנייה, אולם לקראת אמצע העשור התייצבה החלה להפגין יכולת גבוהה ולנצח, וזכתה באליפות הליגה ובעלייה אל הליגה הבכירה.

אלנד רואד, מבט מבפנים

למרות השיפור הניכר היה המועדון הצעיר עדיין בחיתוליו וחסרו לו כמו לרבים מהמועדונים באותה התקופה, המשאבים כדי להתמודד בצמרת הכדורגל. בסוף עונת 1926/1927 ירדה הקבוצה לליגה השנייה, אך שבה לליגה הראשונה בתום עונה אחת. במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימו באנגליה משחקי כדורגל במתכונת של ליגה אזורית, כששחקנים רבים גויסו לצבא הבריטי וזכו לשחק רק במהלך חופשותיהם מן השירות הצבאי או ממפעלים שונים (תעשיית הנשק וכו').

ב-1949 הצטרף למועדון הקשר בן ה-17, ג'ון צ'ארלס. צ'ארלס, שנודע בכינוי "הענק העדין" על שם גובהו ומשחקו האלגנטי, היה הכוכב הראשון במועדון בעידן נטול כוכבים כמעט באנגליה, והטביע את חותמו מן ההתחלה. שנות החמישים המוקדמות עברו על המועדון בליגה השנייה, כאשר צ'ארלס הצליח לבסוף לסחוף את הקבוצה ולהעפיל עם המועדון לליגה הבכירה בעונת 1955/1956, כאשר כבש 29 שערים ב-42 משחקי ליגה. בעונת 1956/1957 נמכר צ'ארלס ליובנטוס מהליגה האיטלקית, וחסרונו הורגש באופן מיידי בדמות בצורת שערים ממושכת.

ימי הזוהר - עידן ריווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959 איתרו מגלי הכשרונות של המועדון את הקשר בילי ברמנר, והחתימו אותו על חוזה מקצועני בקבוצה. דון ריווי סיים את קריירת המשחק שלו בלידס בתום עונת 1960/1961, ונתמנה זמן קצר לאחר מכן למנג'ר המועדון. עונתו הראשונה בתפקיד הסתיימה בירידה נוספת לליגת המשנה. בקדנציה השנייה של ריווי החלה להתגבש חבורת שחקנים צעירים במועדון. ריווי שהעריץ את ריאל מדריד, בכיכובם של פרנץ פושקאש ואלפרדו די סטפאנו, הורה להחליף את מדי המועדון מיום היווסדו, כחול וזהוב, למדים לבנים, צבע המדים של ריאל מדריד. מדים לבנים אלו העניקו למועדון את כינויו עד עצם היום הזה: "הלבנים". צעד זה היה חלק מתוכניתו ארוכת הטווח של ריווי להפוך את לידס למועדון כדורגל מפואר ועטור תארים, דוגמת מועדונים מפוארים אותם העריך דוגמת ריאל מדריד ובנפיקה ליסבון.

הייתה זו הצהרת כוונות שאפתנית ואמיצה למדי, שכן באותם הימים ניצב המועדון בתחתית ליגת המשנה באנגליה. בעונת 1962/1963 שב ג'ון צ'ארלס לשחק במועדון. ריווי צירף את השחקנים פיטר לורימר שהיה בן 15, את ג'וני ג'יילס שהגיע ממנצ'סטר יונייטד, ואת נורמן הנטר, טרי קופר, פול ריני וגארי ספארק שהועלו ממחלקת הנוער של המועדון לקבוצה הבוגרת, ובאותה עונה סיימה הקבוצה במקום ה-5 בליגה. בעונה שלאחר מכן סיימה לידס במקום הראשון בליגה השנייה ועלתה לליגה הבכירה. את עונת 1964/1965 סיימה לידס כסגנית למנצ'סטר יונייטד, כשלשתי הקבוצות מספר נקודות זהה (61), ורק יחס השערים מפריד ביניהן. במשחקה האחרון בעונה זו מול ליברפול, הייתה זקוקה לידס לתוצאת תיקו כדי לזכות באליפות, אולם הפסידה 1-0 משער שהובקע בתוספת הזמן של המשחק.

עונת 1965/1966 הייתה עונת הבכורה של המועדון באירופה, במסגרת גביע ערי הירידים. לידס הגיעה לחצי הגמר, אך הפסידה בו לריאל סראגוסה הספרדית. באותה עונה סיימה לידס שנית כסגנית הליגה האנגלית, הפעם לליברפול. בעונת 1966/1967 ערכו השחקנים אדי גריי ופול מדליי את הופעת הבכורה שלהם במועדון, והקבוצה הגיעה לחצי גמר הגביע האנגלי בו הפסידה 1-0 לצ'לסי. באותה עונה הגיעה הקבוצה למעמד גמר גביע ערי הירידים, אך הפסידה בו 2-0 לדינמו זאגרב היוגוסלבית. בעונת 1967/1968 הצטרף למועדון הקשר, מיק ג'ונס, והקבוצה השיגה ניצחון שיא לאחר 35 שנה, 0-7 על צ'לסי. המועדון הגיע פעם נוספת לחצי גמר הגביע האנגלי, וזכה לראשונה בתולדותיו בגביע ערי הירידים לאחר ניצחון על פרנצווארוש ההונגרית.

1969 - אליפות ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1968/1969 לא נוצחה הקבוצה בביתה במשך כל אותה עונה (במסגרת הליגה), ובסיומה זכה המועדון באליפות הראשונה בתולדותיו. בעונת 1969/1970 נאבקה לידס על כל התארים האפשריים, הן באנגליה והן באירופה. בדרך לגמר הגביע האנגלי הכניעה הקבוצה את מנצ'סטר יונייטד במפגש כפול שנערך בחצי הגמר. בגמר הסתיים המפגש הראשון מתוך שניים מול צ'לסי בתיקו. 4 ימים בלבד לאחר מכן, נערך משחק חצי גמר גביע אירופה לאלופות מול סלטיק הסקוטית. שחקניה של לידס לא עמדו בעומס הרב מכיוון שנאלצו לשחק 12 משחקים בכל המסגרות בתוך 31 יום, והקבוצה נוצחה 2-1. משחק גמר הגביע השני והמכריע מול צ'לסי היווה משוכה גבוהה מדי, פיזית ונפשית עבור שחקני לידס, והם הוכרעו שוב בסופו של דבר 2-1.

שנות השבעים - פסגות לבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1970/1971 סיימה לידס שוב כסגנית, הפעם לארסנל, וזכתה שנית בגביע ערי הירידים לאחר ניצחון על יובנטוס האיטלקית. בעונת 1971/1972 זכתה לידס לראשונה בתולדותיה בגביע ה-FA, לאחר ניצחון 0-1 על ארסנל במשחק הגמר שנערך באצטדיון ומבלי, משער שנכבש על ידי החלוץ אלן קלארק. לידס שהובילה את הליגה, הייתה מועמדת בנוסף לזכייה בגביע האנגלי גם לתואר האליפות. במחזור האחרון באותה עונה שהתקיים כיומיים לאחר משחק גמר הגביע, שיחקה הקבוצה במשחק חוץ מול וולברהמפטון וונדררס, משחק שניצחון בו היה מעניק לה את תואר הדאבל היוקרתי, אולם היא ירדה ממנו מנוצחת 2-1, ושוב חמק תואר נוסף מידיה.

החלוץ ג'ו ג'ורדן והמגן השמאלי טרבור צ'ארי הצטרפו למועדון בפתיחת עונת 1972/1973. עונה זו זכורה בעיקר עקב גמר גביע מחזיקות הגביע מול מילאן האיטלקית שנערך בסלוניקי, יוון, משחק בו נוצחה לידס 1-0. המשחק לווה בשערוריית שיפוט שבעקבותיה הושעה השופט היווני על ידי אופ"א מיד לאחר המשחק. הקהל שהיה יווני ברובו, ליווה את המשחק בשריקות בוז צורמות לעברו של השופט, בן ארצם, והכתיר בתום המשחק את לידס כמנצחים האמיתיים. למרות תצוגת השיפוט והשעייתו של השופט, ולאחר פניות של לידס לאופ"א לקיום משחק חוזר, לא אישרה אופ"א את הבקשה, ולידס שוב יצאה בידיים ריקות.

עונת 1973/1974 הוכתרה כאחת מן הטובות בהיסטוריה של המועדון. היא נפתחה ב-7 ניצחונות רצופים, ולאחר מאבק צמוד עם ליברפול, חתכה לידס ראשונה את חוט המטרה במירוץ לתואר שני, וצלחת אליפות נוספת הובאה לארון התארים באלנד רואד. עונה זו היוותה את סיומו של עידן בלידס, עידן דון ריווי, הזכור לאוהדי הקבוצה כימים הגדולים שלה מאז ומעולם, ימי תור הזהב של המועדון.

דון ריווי עזב את המועדון בסוף עונת האליפות ונתמנה למאמנה של נבחרת אנגליה. מחליפו היה מנג'ר ברייטון אנד הוב אלביון, בריאן קלאף. ימיו של קלאף בלידס היו קצרים, ולאחר כ-44 ימים בלבד בתפקיד, בהם הסתכסך עם מרבית השחקנים, ולאור התוצאות הדלות בליגה, פוטר. מחליפו, ג'ימי ארמפילד, הצליח להביא את המועדון לגמר גביע אירופה לאלופות מול באיירן מינכן, לאחר ניצחון בחצי הגמר מול ברצלונה.

הגמר התקיים ב-28 במאי 1975, באצטדיון הפארק דה פראנס שבפריז לעיני כ-48,374 צופים. בדקה ה-67 נפסל שער שהבקיע פיטר לורימר בטענת נבדל של קפטן לידס, בילי ברמנר. באיירן הבקיעה שני שערים מאוחרים מרגליהם של פרנץ רות' וגרד מולר, ולידס שוב ירדה מנוצחת, 2-0. שופט המשחק הצרפתי מעולם לא שפט יותר באירופה לאחר משחק זה, זאת עקב מספר פסיקות מעוררות מחלוקת אותן פסק לטובת באיירן מינכן, פסיקות שהביאו להאשמות קשות כנגדו על קיפוחה של לידס, על שיפוט שלא בתום לב ועל חשדות לקבלת כספים או טובות הנאה אחרות תמורת הטיית תוצאת המשחק. בשלהי שנות השבעים סיימו את קריירת המשחק שלהם בלידס כוכביה הגדולים של הקבוצה בכל הזמנים ובהם הקפטן וסמל המועדון, בילי ברמנר, וגם נורמן הנטר, ג'ו ג'ורדן, פול ריני ואלן קלארק סיימו את דרכם, ותם עידן במועדון הלבן.

שנות השמונים - הנפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונה הראשונה של העשור החדש מונה שחקן העבר, אלן קלארק, כמאמן. קלארק הצליח לייצב את הגנתה של הקבוצה, אולם נכשל בבניית תלכיד שחקנים שיקרא תיגר על תואר האליפות. עונת 1981/1982 נפתחה באופן לא טוב עבור לידס, והיא ספגה תבוסות קשות במשחקי הפתיחה. כהמשך ישיר לפתיחת העונה, לאחר הפסד במחזור הסיום 2-0 לוסט ברומיץ' אלביון, ירדה לידס לליגת המשנה לאחר 27 עונות רצופות בליגה הבכירה. פיטר לורימר בן ה-37 שב לשורות הקבוצה בעונת 1983/1984 על מנת לייצב את הקישור, אולם ללא הצלחה של ממש. הקבוצה השתרכה בעונות הבאות במרכז ובירכתי הטבלה, ללא אף הישג משמעותי, עם סגל שחקנים אלמוני, בעיות תקציב קשות וקהל שנטש את היציעים. למרות כל זאת סיימה לידס את עונת 1986/1987 עם בילי ברמנר, הפעם כמאמן, במקום הרביעי שהעניק לה את המקום במשחקי הפלייאוף (משחקי ההצלבה בין 4 הראשונות על הזכות לעלות לליגה הבכירה). לידס הגיעה לגמר בו נכנעה במשחק השלישי והמכריע 2-1 לצ'רלטון אתלטיק.

בפתיחת עונת 1988/1989 מונה הווארד וילקינסון שהיה מנג'ר שפילד ונסדיי, למנג'ר לידס. וילקינסון החתים מספר שחקני מפתח, הבולט שבהם הקשר גורדון סטראכן שנקנה ממנצ'סטר יונייטד. בעונה שלאחר מכן שבה לידס להפגין כדורגל טוב, להבקיע ולנצח, והצליחה להשיב את אוהדי לידס הרבים ליציעים. הקשר ויני ג'ונס שהתפרסם בזכות משחק קשוח ואגרסיבי הצטרף מקבוצת וימבלדון, החלוץ לי צ'פמן הוחתם במועדון, ובסוף דצמבר 1989 איישה לידס את המקום הראשון בליגה בו נשארה עד תום העונה, שבסיומה שב המועדון לליגה הבכירה.

שנות התשעים - החזרה לפסגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת 1991/1992 נפתחה עם כ-11 משחקים רצופים ללא הפסד, ותבוסות 0-4 ו-1-6 שהנחילה לידס לסאות'המפטון ולשפילד ונסדיי (בהתאמה). הקבוצה על כל מערכיה הייתה בתקופה זו ביכולת גבוהה. הקישור בראשות גורדון סטראכן, גארי ספיד, דייוויד באטי וגארי מקאליסטר היה במיטבו, החלוצים לי צ'פמן ורוד וואלס הכניעו את הגנות היריבים תוך תצוגת כדורגל ברמה גבוהה, ובדצמבר 1991 ניצבה לידס במקום הראשון בטבלה.

סמל המועדון משנת 1984 ועד 1998. השושנה הלבנה מייצגת את חבל יורקשייר

בפברואר 1992 הוחתם במועדון אחד מכוכבי הכדורגל העולמי הגדולים בכל הזמנים, הצרפתי אריק קאנטונה. הקהל של לידס יצא מגדרו ונהר בהמוניו על מנת לראות את הכוכב החדש של הקבוצה בפעולה. קאנטונה הכריזמטי התבלט בקישור הקבוצה, והפך ליקיר האוהדים באלנד רואד. השערים שהובקעו על ידו היו מרשימים ומתוחכמים, עדות לכשרון הגדול שהיה טמון בו. לאחר מאבק צמוד שהתפתח עם מנצ'סטר יונייטד בתקופת חג הפסחא ושהוכרע בשבועיים האחרונים של העונה, ניצחה לידס במשחק חוץ את שפילד יונייטד 2-3 ובמשחק הבית האחרון 0-1 את נוריץ' סיטי, וניצלה הפסדים מפתיעים של מנצ'סטר לנוטינגהאם פורסט ולווסטהאם, כדי לזכות באליפות שלישית בתולדותיה.

לידס שבה לאירופה כאלופת אנגליה בעונת 1992/1993. העונה נפתחה בניצחון 3-4 על ליברפול בגביע מגן הצדקה ונמשכה אל תוך השלב הראשון של ליגת האלופות מול שטוטגרט הגרמנית. לידס חלפה על פני משוכה זו, אולם סיימה את דרכה בגביע אירופה במשחק העוקב לאחר הפסד כפול לגלאזגו ריינג'רס הסקוטית. נפילת המתח שלאחר עונת האליפות החלה לתת את אותותיה בקבוצה. אריק קאנטונה לא שבע נחת מן העובדה כי מקומו בהרכב לא היה מובטח, והירידה החדה בכושרו הביאה לבסוף למכירתו למנצ'סטר יונייטד, יריבתה הגדולה ביותר של לידס לאורך השנים תמורת כ-1.2 מיליון ליש"ט. אובדנו של הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה מזה הרבה שנים, קומם את אוהדי לידס הרבים כנגד ההנהלה. עם עזיבתו של קאנטונה, עמד מאזן ניצחונות החוץ של המועדון בסיום אותה עונה על אפס.

בעונת 1993/1994 סיימו מספר שחקני מפתח שזכו באליפות האחרונה של המועדון עד כה (2014) את דרכם בקבוצה. למרות זאת סיימה לידס את העונה במקום החמישי שהבטיח לה הופעה נוספת באירופה בעונה העוקבת. לידס גברה על מונאקו ועלתה לשלב הבא בו הודחה על ידי פ.ס.וו. אינדהובן ההולנדית. הקשר השבדי תומאס ברולין ערך את הופעת הבכורה שלו במועדון, אך לידס בעונה חלשה מקודמותיה הפסידה בגמר גביע הליגה לאסטון וילה, וסיימה את העונה במקום ה-13 בלבד.

בתום עונת 1996/1997 פוטר הווארד וילקינסון, המאמן שהצעיד את המועדון אל תואר האליפות, האחרון שלו עד כה, כאמור. מחליפו בעונת 1997/1998 היה מנג'ר ארסנל לשעבר ג'ורג' גרהאם. בעונה זו החל תופס מקום של קבע בהרכב הראשון הארי קיואל, אוסטרלי צעיר שהגיע לאקדמיית הכדורגל של לידס בגיל 16.

ג'ורג' גרהאם צירף את החלוץ ההולנדי ג'ימי פלויד האסלביינק לשורות הקבוצה, ולידס החלה שוב משחקת כדורגל התקפי במרבית שלבי העונה, זאת על אף העובדה שגרהאם נתפס בעיני האוהדים כמאמן בעל אוריינטציית משחק הגנתית. בפתיחת עונת 1998/99 הודיע גרהאם במפתיע על עזיבתו את המועדון. הנהלת לידס בחרה בעוזרו של גרהאם, דייוויד או'לירי, שחקן העבר של לידס וארסנל כמאמן החדש.

התינוקות של אוליר'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליר'י הצעיר הצליח ליצור במועדון תלכיד של שחקנים צעירים ולוחמים, שהפגינו משחק מהיר ואגרסיבי, תוך שליטה טכנית מהמעלה הראשונה, ולידס הפכה שוב מאז שנות השבעים לאחת מן הקבוצות הטובות, המסקרנות והמתוקשרות ביותר באנגליה ובאירופה. הצלחתו של אוליר'י נבעה בין היתר ממערכת היחסים המיוחדת והאישית שבנה עם כל אחד ואחד משחקניו. הארי קיואל הצעיר הפך לכוכב על ולמושא חיזור של מועדונים גדולים מן השורה הראשונה באנגליה ובאירופה.

על עונת 1999/2000 העיבה עננה שחורה מעל המועדון. שניים מכוכביה המרכזיים של הקבוצה, הקשר לי בוייר והבלם ג'ונתן וודגייט, הואשמו כי תקפו סטודנט ממוצא פקיסטני מחוץ למועדון לילה בלידס וגרמו לו לחבלות קשות. במשפט שהתארך על פני כשנתיים זוכה לבסוף בוייר מההאשמות, בעוד וודגייט נידון לעבודות שירות. המועדון עמד בפרק זמן זה תחת מתקפה קשה של כלי התקשורת וארגונים שונים נגד גזענות. למרות המשפט על תוצאותיו, הציגה לידס באותה העת כדורגל מצוין, וסיימה את העונה במקום השלישי בזכותו הגיעה פעם נוספת לאירופה, שם גברה על סלביה פראג הצ'כית והגיעה למעמד חצי גמר גביע אופ"א מול גלאטסראיי הטורקית. ערב משחק חצי הגמר הראשון שהתקיים באיסטנבול, פרצו מהומות ותגרות אלימות בין אוהדי לידס לאוהדים טורקים שבמהלכן נרצחו שני אוהדי לידס. אופ"א אישרה את דחיית המשחק בעקבות האירועים הטראגיים, אך שחקני לידס החליטו לבסוף להופיע למשחק. בעקבות האבל על מותם של שני אוהדי הקבוצה, ענדו שחקני לידס במהלך המשחק סרטים שחורים על זרועותיהם, וירדו לבסוף מנוצחים 2-0. משחק הגומלין באנגליה הסתיים בתיקו 2-2, ולידס סיימה את דרכה במפעל האירופי. את העונה בליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי.

בעונת 2000/2001 נרשמה העסקה הגדולה ביותר בכדורגל האנגלי והעולמי מאז ומעולם, כאשר לידס רכשה את הבלם ריו פרדיננד מקבוצת וסטהאם יונייטד תמורת כ-18,000,000 פאונד. לידס פתחה את העונה בצורה טובה מאוד, כשהיא מציגה יכולת גבוהה בליגה. בעונה זו השתתף המועדון פעם נוספת באירופה, הפעם בליגת האלופות. לידס השכילה לחלוף על פני משוכות גבוהות בדמות ברצלונה ומילאן בדרכה לשלב הבתים. הגרלת שלב הבתים זימנה ללידס קבוצות מצמרת הכדורגל האירופי, ביניהן ריאל מדריד, לאציו האיטלקית ואנדרלכט הבלגית. לידס הגיעה עד לחצי הגמר בו הודחה על ידי ולנסיה הספרדית.

ההתמוטטות הכלכלית והירידה המחודשת לליגת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו החלו להתברר היקפי החובות בהם היה מצוי המועדון, עקב הלוואות ענק שנלקחו מבנקים שונים על ידי יושב ראש המועדון, פיטר רידסדייל, ושהגיעו ל-120,000,000 ליש"ט, בהם נקנו שחקני רכש על ידי המנג'ר אוליר'י. בקיץ 2002 פוטר אוליר'י מפני שלמרות סכומי העתק בהם רכש שחקנים, לא צלח בהשגת תארים. מחליפו היה מאמן נבחרת אנגליה לשעבר, טרי ונבלס. המשבר הכלכלי החל נותן אותותיו, והמועדון החל להתפרק מנכסיו ולמכור בסיטונות את כוכביו הגדולים. ביולי 2002 נשבר שיא נוסף חדש באנגליה ובעולם, כשלידס שהייתה זקוקה נואשות למזומנים, מכרה לבסוף את ריו פרדיננד למנצ'סטר יונייטד תמורת סכום חסר תקדים של כ-32,000,000 ליש"ט.

יושב ראש המועדון רידסדייל עזב את המועדון, והותיר אותו עם חובות כבדים. לידס השבורה החלה להידרדר במהירות, ובסוף עונת 2003/2004 ירדה הקבוצה שוב לליגת המשנה. בסיומה של אותה עונה עזב את הקבוצה סמלה הגדול ביותר בשנים אלו, החלוץ אלן סמית' וחתם בקבוצת מנצ'סטר יונייטד. סמית' היה אוהד לידס מושבע מאז היותו ילד. הוא היה בוגר מחלקת הנוער של המועדון, ונחשב בעיני אוהדי לידס לשחקן הבית המזוהה יותר מכל עם המועדון. עזיבתו לשורות מנצ'סטר יונייטד, שנחשבה מאז ומעולם כיריבתה הגדולה ביותר של לידס, עוררה עליו את חמתם של אוהדי הקבוצה שראו בצעד זה בגידה.

בינואר 2005, לאחר מספר ניסיונות מצד גורמים שונים להציל את המועדון מפשיטת רגל, רכש אותו נשיאה לשעבר של צ'לסי, קן בייטס. בייטס החל מייצב כלכלית את המועדון, וביחד עם המנג'ר, קווין בלקוול, שהצליח להחתים במועדון סגל שחקנים טוב, סיימה הקבוצה את עונת 2005/2006 במקום החמישי שהבטיח לה מקום במשחקי הפלייאוף על כרטיס העלייה הבודד שנותר לפרמייר ליג. לידס הגיעה לגמר, אולם הפסידה בו 3-0 לווטפורד. המשחק התקיים ב-21 במאי 2006, באצטדיון המילניום שבקארדיף, ויילס, לעיני כ-75,000 צופים, מתוכם כ-45,000 אוהדי לידס, שנותרה עונה נוספת בליגת המשנה.

הירידה לליגה השלישית - יומן אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • את עונת 2006/2007 החלה לידס ב-5 הפסדי ליגה בשמונת המחזורים הראשונים, והתייצבות במקום הלפני אחרון בטבלה (23). מאמנה של לידס, קווין בלקוול פוטר והוחלף בעוזרו, ג'ון קארוור. השינוי לא צלח ולאחר מספר תבוסות קשות שספג המועדון, כולל הדחה מגביע הליגה, התפטר קארוור והוחלף על ידי דניס וייז, שחקנה לשעבר של צ'לסי.
  • ב-28 באפריל 2007, לאחר משחק בית מול איפסוויץ' טאון שהסתיים בתוצאה 1-1, וכשנותר מחזור אחד לסיום העונה בליגת המשנה, ירדה לידס לראשונה בתולדותיה לליגה הראשונה (League 1), הליגה השלישית בחשיבותה באנגליה.
  • בסוף חודש ינואר 2008, עזב את המועדון דניס וייז, מאמנה של הקבוצה, והתמנה לעוזר המאמן במועדון הכדורגל ניוקאסל יונייטד. את וייז החליף בתפקיד שחקן העבר של לידס, גארי מקאליסטר, שזכה עימה באליפות האחרונה של המועדון עד כה בעונת 1991/1992.
  • ב-3 במאי 2008, לאחר המחזור האחרון של העונה הסדירה באנגליה, סיימה לידס יונייטד את העונה במקום ה-5 בליגה שהבטיח לה את ההשתתפות במשחקי הפלייאוף, שיקנו למנצחת בגמר עלייה לצ'מפיונשיפ (הליגה השנייה בחשיבותה באנגליה). בחצי הגמר גברה לידס על קרלייל יונייטד, אך הפסידה בגמר שנערך ב-25 במאי 2008 באצטדיון וומבלי 1-0 לקבוצת דונקסטר רוברס, ונותרה לעונה נוספת בליגה השלישית.
  • ב-21 בדצמבר 2008, בעקבות שרשרת הפסדים וכשלונות שנחלה הקבוצה, הן בליגה והן בגביע האנגלי, פוטר מאמנה גארי מקאליסטר והוחלף בסיימון גרייסון, לשעבר שחקן ומנג'ר מועדון הכדורגל בלקפול. למרות השינוי בעמדת המאמן לא הצליחה לידס גם בעונתה השנייה בליגה השלישית לשוב לליגה המשנה. הקבוצה הפסידה בחצי גמר הפלייאוף על העלייה לליגת המשנה למועדון הכדורגל מילוול.

החזרה לליגת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ב-8 במאי 2010, במחזור הליגה האחרון שהתקיים באלנד רואד, ניצחה לידס שהייתה ממוקמת ערב המחזור במקום השני את בריסטול רוברס בתוצאה 1-2, והעפילה אוטומטית מן המקום * השני בחזרה אל הצ'מפיונשיפ, לאחר שלוש עונות בליגה הראשונה (League One), הליגה השלישית בחשיבותה.
  • ב-21 בנובמבר 2012 נרכשו המועדון ושליטה ב-100% ממניותיו על ידי GFH Capital Limited, בנק השקעות שבסיסו בדובאי תמורת כ-52 מיליון פאונד. יושב ראש המועדון ובעליו הנוכחיים, קן בייטס, יישאר בתפקידו עד תום עונת 2012-13, בסיומה יתמנה לנשיא המועדון.
  • ב-12 באפריל 2013 החליף בריאן מקדרמוט, מאמנה לשעבר של רדינג את ניל וורנוק בתפקיד מנג'ר המועדון.
  • ב-7 בפברואר 2014, החליף המועדון ידיים ו-75% ממניותיו נמכרו לאיש העסקים האיטלקי, מסימו סלינו, בעליו של מועדון הכדורגל האיטלקי קליארי מהסרייה א'. 15% מהשליטה במניות המועדון עברו לידיו של איש העסקים מבחריין, סלאח נוראודין, המכהן גם כיושב ראש המועדון, ו-10% נותרו בידי קבוצת GFH.
  • ב-30 במאי 2014 עקב חילוקי דעות מקצועיים, סיים מאמנה של לידס, בריאן מקדרמוט את דרכו במועדון, לאחר שהגיע להבנות עם הבעלים, מסימו סלינו.
  • ב-16 ביוני 2014 מונה דיוויד הוקאדיי, לשעבר שחקנה של בלקפול, האל סיטי וסטוק סיטי, ומאמנה (2009-2013) של פורסט גרין רוברס מהליגה החמישית בחשיבותה באנגליה, כמנג'ר המועדון.
  • ב-8 ביולי 2014 נשבר שיא ההעברות בכל הזמנים בצ'מפיונשיפ כשחלוץ לידס, רוס מקורמק, נמכר לפולהאם הלונדונית תמורת כ-11 מיליון פאונד.
  • ב-28/8/2014 פוטר מאמנה של לידס, דיוויד הוקאדיי.
  • חלוקת האחזקות במועדון, נכון ליום 2/9/2014: 75% ממניות המועדון נמצאות בידיה של חברת

Eleonora Sport Ltd השייכת לאיש העסקים האיטלקי ובעליו של המועדון, מסימו סלינו, וכ-25% ברשות בנק ההשקעות GFH.

  • ב-23 בספטמבר 2014 מונה המאמן הסלובני, דארקו מילאניץ', כמאמנה של לידס.
  • ב-26 באוקטובר 2014, בעקבות שרשרת כישלונות שנחלה הקבוצה, פוטר המנג'ר, דארקו מילאניץ'.
  • ב-27 באוקטובר 2014, מונה ניל רדפרן כמאמנה של לידס.

האוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאוהדי לידס מסורת ומוניטין רבי שנים כקהל האלים, הפרוע, הפנאטי והידוע לשמצה ביותר באנגליה ובאירופה. תופעת החוליגניות החלה והייתה בשיאה בשנות השישים והשבעים, ואלנד רואד היה באותן שנים לאחד מן האצטדיונים בעלי האווירה המפחידה והמאיימת ביותר באנגליה ובאירופה. אוהדי לידס באותן שנים היו אימת כל מועדון כדורגל, הן באנגליה והן באירופה, כאשר גם המשטרה במקומות רבים התקשתה להתמודד עימם. במשחקי הבית של הקבוצה, התמודדה משטרת מערב יורקשייר פעמים רבות מול מאות אוהדי לידס שתויים שהשתוללו, והיו מעורבים במהומות ובתגרות קשות ואלימות במיוחד עם אוהדי הקבוצות היריבות ועם המשטרה עצמה, הן ביציעים והן מחוץ לתחומי האצטדיון.

אוהדי לידס עשו באותן שנים שמות ביציעים באצטדיונים שונים אליהם הגיעו, והשאירו מאחוריהם עיי חורבות. גם שחקני הקבוצה באותן שנים היו ידועים במשחק קשוח, אגרסיבי ונוקשה במיוחד, שלווה בעבירות גסות רבות במהלכו. עובדה זו תרמה רבות לשלהוב היצרים ביציעים ולהגברת האלימות מצד אוהדי הקבוצה שזכו להיזון חוזר מצד אליליהם על כר הדשא. באותן שנים לא היה קיים איסור על הכנסת אלכוהול לתחומי האצטדיון. בנוסף היו קיימים יציעי עמידה צפופים, תמהיל שגרם להתרחשות תקריות אלימות רבות.

בשנות השמונים והתשעים בעקבות התערבות וצעדים דרסטיים וחריפים שנקטו ההתאחדות האנגלית והמשטרה עקב התנהגותם של אוהדי הקבוצה, ובשיתוף עם הפרלמנט הבריטי שנרתם אף הוא למלחמה באלימות ובחוליגניות הקשה במגרשי הכדורגל, חוקקו חוקים ותקנות חדשים ואמצעים שונים לאכיפתם. בעקבות צעדים אלה, החל מפלס האלימות לרדת. בתחילת שנות התשעים הוסרו הגדרות באלנד רואד, גם כתוצאה של אסון הילסבורו ויציעי העמידה בוטלו. הקהל החל אף הוא לשמור על החוק, ולא ניצל את האמון שנתנו בו למטרות אלימות כבעבר. גם מקומו של האלכוהול נדחק החוצה מן היציעים, וכיום מספר התקריות האלימות באלנד רואד הוא אפסי.

סגל שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-13 באוקטובר 2014

מס' עמדה שם
1 Flag of Italy.svg שוער מרקו סילבסטרי
2 Flag of England.svg מגן סאם ביירם
3 Flag of England.svg מגן סטיבן וורנוק
4 Flag of Jamaica.svg קשר רודולף אוסטין
5 Flag of Italy.svg מגן ג'יוספה בלושי
6 Flag of England.svg מגן ג'ייסון פירס (קפטן)
7 Flag of England.svg קשר לוק מרפי
8 Flag of England.svg חלוץ בילי שארפ
9 Flag of Brazil.svg קשר אדריאן
10 Flag of Ireland.svg חלוץ נואל האנט
11 Flag of Ireland.svg מגן איידי וייט
12 Civil Ensign of Switzerland.svg מגן גאטנו ברארדי
13 Flag of England.svg שוער סטיוארט טיילור
14 Flag of Italy.svg קשר תומאסו ביאנקי
15 Flag of England.svg מגן סקוט ווטון
16 Flag of England.svg מגן ניקי אג'וס
18 Flag of England.svg קשר מייקל טונג
מס' עמדה שם
19 Flag of Wales.svg חלוץ סטיב מוריסון
20 Flag of England.svg קשר דיוויד נוריס
21 Flag of England.svg מגן צ'רלי טיילור
22 Flag of England.svg קשר זאק תומפסון
23 Flag of England.svg קשר לואיס קוק
24 Flag of Wales.svg קשר כריס דאוסון
25 Flag of England.svg מגן רוס קילוק
26 Flag of Paraguay.svg חלוץ בריאן מונטנגרו
27 Flag of England.svg קשר אלכס מוואט
28 Flag of England.svg חלוץ לואיס וולטרס
29 Flag of Senegal.svg חלוץ סולימאן דוקארה
30 Flag of England.svg שוער אלכס קאירנס
31 Flag of Slovenia.svg קשר זאן בנדיסיק
32 Flag of Scotland.svg מגן ליאם קופר
33 Flag of Denmark.svg קשר קספר סלות'
34 Flag of Italy.svg חלוץ מירקו אנטנוצ'י
35 Flag of Italy.svg מגן דריו דל פאברו

שחקני עבר בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידן ריווי
אחרים

שיאני הופעות במדי המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ג'ק צ'רלטון: 773
  2. בילי ברמנר: 772
  3. פול ריני: 748
  4. נורמן הנטר: 726
  5. פול מדליי: 725
  6. פיטר לורימר: 703
  7. אדי גריי: 577
  8. ג'וני ג'יילס: 527
  9. גארי קלי: 513
  10. גארי ספארק: 507

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ליגה ראשונה/פרמיירליג
    • אלופים: 1968/69, 1973/74, 1991/92.
    • סגנים: 1964/65, 1965/66, 1969/70, 1970/71, 1971/72.
  • ליגת משנה/צ'מפיונשיפ
    • אלופים: 1923/24, 1963/64, 1989/90.
    • סגנים: 1927/28, 1931/32, 1955/56.
  • הגביע האנגלי
    • זכיות: 1972.
    • הופעות בגמר: 1965, 1970, 1973.
  • גביע הליגה
    • זכיות: 1968.
    • הופעות בגמר: 1996.
  • גביע מגן הצדקה
    • זכיות: 1969, 1992.
  • גביע אנגלי - נוער
    • זכיות: 1992/93, 1996/97.
  • גביע אירופה לאלופות
    • הופעות בגמר: 1975.
    • הופעות בחצאי גמר: 1970, 2001.
  • גביע מחזיקות הגביע
    • הופעות בגמר: 1973.
  • גביע אופ"א/גביע ערי הירידים
    • זכיות: 1968, 1971.
    • הופעות בגמר: 1967.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Second Division - עד 1992 הייתה הליגה השנייה בחשיבותה באנגליה. כיום ליגה זו נקראת Football League One, והיא הליגה השלישית בחשיבותה.


פוטבול ליג צ'מפיונשיפ, עונת 2014/2015

איפסוויץ' טאוןבולטון וונדררסבורנמות'בלקברן רוברסבלקפולברייטוןברמינגהאם סיטיברנטפורדדרבי קאונטיהאדרספילד טאוןווטפורדוולברהמפטון וונדררס
ויגאן את'לטיקלידס יונייטדמידלסברומילוולנוטינגהאם פורסטנוריץ' סיטיפולהאםצ'רלטון את'לטיקקארדיף סיטירדינגרודרהאם יונייטדשפילד ונסדיי