דייוויד הלפגוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כריכת הספר ניצוצות

דייוויד הלפגוט (נולד ב-19 במאי 1947) הוא פסנתרן אוסטרלי יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלפגוט נולד במלבורן להורים יהודים, ניצולי השואה, ממוצא פולני. בילדותו נודע כילד פלא מוזיקלי ובגיל חמש אביו לימד אותו לנגן בפסנתר. בגיל עשר החל הלפגוט ללמוד אצל פרנק ארנט, מורה יודע בפרת', וזכה במספר פרסים לעתים כפסנתרן יחיד ולעתים כשהוא מנגן עם אחותו הגדולה. בגיל 14, זכה לקבל מענק ללימודי מוזיקה בארצות הברית שגויס על ידי מנצח התזמורת של פרת' והכותבת האוסטרלית קת'רין פריצ'רד. אמנם מנגד, אביו מנע את המעבר המיוחל בתואנה שאינו מסוגל למעבר ובַשֶל לעצמאות (מניחים שבאותה תקופה החלו להיראות ניצנים של הפרעות נפשיות). מגיל 17 החל ללמוד אצל המורה אליס קרארד, תלמידתו לשעבר של המוזיקאי בלה ברטוק, ובתוך כך זכה בגמר תחרות ה-ABC האוסטרלית 6 פעמים.

לימודים בלונדון והופעת בעיות נפשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 19, הלפגוט זכה למלגת לימודים בקולג' המלכותי למוזיקה בלונדון, שם למד אצל הפסנתרן סריל סמית' במשך 3 שנים. בתקופה זו החל להראות סימנים מתגברים של הפרעות סכיזואפקטיביות. בשנת 1970 חזר לאוסטרליה, ובשנה זו נישא לראשונה לקלר פפ, שהייתה מבוגרת ממנו ובעלת ארבעה ילדים מנישואים קודמים. באותה תקופה שימש כפסנתרן לחזרות "'האופרה של מערב אוסטרליה". לאחר התמוטטות נישואיו הקצרים, הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי ובמהלך עשר השנים הבאות היה נתון הלפגוט לטיפול פסיכיאטרי שכלל לקיחה קבועה של תרופות וטיפול בנזעי חשמל.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "ניצוצות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1996 יצא הסרט "ניצוצות", בעקבות פרסום הספר שכתבה אשתו השנייה גיליאן, על חייו, מחלתו והתמודדותו. הסרט גולל את סיפור חייו וילדותו של הלפגוט, כאשר את תפקיד הדמות הבוגרת (והראשית) גילם ג'פרי ראש. הסרט עסק בשנותיו המוקדמות, בקשייו הנפשיים ולא פסח על יחסו הקשה של אביו כלפיו. בעקבות כך, ספג הסרט סדרה של ביקורות קשות מצד אֶחיו ומשפחתו של הלפגוט בטענות שהוא איננו מדויק בעליל ובכך גורם לעוול רב כלפי אביו (שדמותו מתגלה במידה רבה כעריץ קשה בעל שיטת חינוך ספרטני).

קריירה מוזיקלית וחייו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, הלפגוט מנגן מוזיקה רומנטית, בעיקר מיצירותיהם של רחמנינוב, שופן, ליסט, שומן ורימסקי-קורסקוב. הקלטתו וביצועו של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 (מאת רחמנינוב) עורר ביקורת שלילית בתואנה שנגינתו "עייפה, לא יציבה ולא עקבית"‏[1]. מגזין ה"גרמופון" הבריטי גם לא חסך שבטו בביקורתו עליו; "לכאורה הלפגוט נתפס כמי שהעולם עוד לא הכיר בגאוניותו, ומגדיל הסרט לעשות כן, בעוד הקלטותיו מראות בצורה ברורה שהוא אינו כזה"‏[2][3]. על הבמה, ידוע הלפגוט כמי שבעל הופעה (Performer) חריגה בעוצמתה ולא שגרתית, שלא פעם גורמת לאי נוחויות בקרב קהל היושבים‏[4]. החל מ-1999 מופיע הלפגוט מדי שנה ברסיטלים ובקונצרטים באוסטרליה, ולעתים מופיע גם בארצות אחרות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "לא כולם חושבים כמו הלפגוט"; http://www.nytimes.com/1997/03/06/arts/for-audience-at-a-recital-the-shine-is-undiminished.html
  2. ^ "הגרמופון", מרץ 1997, ראיון עם ברוס מוריסון
  3. ^ "הגרמופון", ספטמבר 1997, ראיון עם פיליפ קניקוט
  4. ^ http://www.nytimes.com/1997/03/06/arts/for-audience-at-a-recital-the-shine-is-undiminished.html