דנייפרוגס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סכר דנייפרוגס
DneproGES 1947.JPG
סכר בשנת 1947
מיקום זפורוז'יה
סוג סכר כבידה
סוכר את הדנייפר
יוצר את אגם דנייפר
אורך 1,200 מטרים
גובה 60 מטרים
יצור חשמל 1,569 מגה-ואט
התחלת בנייה 1927
סיום בנייה 1932
שטח אגם 420 קמ"ר
נפח אגם 3.3 קמ"ק
קואורדינטות 47°57′36.12″N 32°06′50.3″E / 47.9600333°N 32.113972°E / 47.9600333; 32.113972קואורדינטות: 47°57′36.12″N 32°06′50.3″E / 47.9600333°N 32.113972°E / 47.9600333; 32.113972

דנייפרוגסרוסית:Днепровская гидроэлектростанция имени В. И. Ленина, ДнепроГЭС - תחנת כוח הידרואלקטרית שנבנתה על הנהר דנייפר והופעלה בשנת 1932. היא הייתה מסמלי תיעוש של ברית המועצות וממשיכה לפעול עד היום. עם הפעלתה הספקה היה כ-500 מגוו"ט והיא הייתה בין הגדולות בעולם לאותה תקופה. הספק יחידות הייצור המותקנות עתה באתר מגיע לכ-1500 מגוו"ט (18 יחידות בהספקים שונים).

המראה הכללי של הסכר בשנת 2005

היסטורית הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים העברת ספינות בנהר הדנייפר היה קשה עקב אשדים על הנהר באזור העיר זפורוז'יה. במהלך המאה ה-19 היו תוכניות רבות לשיפור המצב ויצירת נתיב למעבר בטוח של האוניות. בשנת 1920 במסגרת תוכנית גואלרו סוכם על הצורך בהסדרת השייט באזור ובניית תחנת כוח הידרואלקטרית. החלטה עקרונית על הנושא התקבלה על ידי ולדימיר לנין עוד בשנת 1921. תוך זמן קצר החלו הכנת לתכנון מפורט של הפרויקט ובשנת 1927 החלו עבודות באתר.

תכנון הפרויקט בוצע על ידי מהנדסים סובייטים בשיתוף פעולה עם מומחים מארצות הברית. רוב הציוד שהיה צורך להתקין בתחנת כוח הובא מגרמניה ומארצות הברית. במהלך הבנייה באתר הייתה נוכחת קבוצת יועצים אמריקאים שנתנו ייעוץ במהלך הבנייה והרכבת הציוד.

להקמת הסכר היה צורך להטביע שטחים משמעותיים ולפנות כמה אלפי תושבים. אורך הסכר מגיע לכ-1200 מ'. בעקבות הקמת הסכר נוצר מאגר מים בשטח של 420 קמ"ר.

היחידה הראשונה לייצור חשמל הופעלה בשנת 1932 ובשנת 1939 תחנת הכוח הגיעה להספק המתוכנן. סיום הבנייה נתן אפשרות למעבר אוניות על נהר הדנייפר ואספקת חשמל למפעלי תעשייה שונים באזורים הסמוכים לתחנת כוח. בטקס חגיגי לפתיחת המתקן השתתפו ראשי ברית המועצות והתחנה נקראה על שם לנין. למומחים אמריקאים שהשתתפו בבניית המתקן הוענקו עיטורי הדגל האדום של העמל. בניגוד לאתרי בנייה של שנות ה-30 בבניית המתקן לא השתתפו אסירי גולג. בשיא הבנייה באתר עבדו מעל ל-30 אלף פועלים. ליד המתקן נבנתה שכונה לבוני ועובדי התחנה שקשורה עם העיר זפורוז'יה באמצעות שדרה שאורכה כ-12 ק"מ.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוגוסט 1941 חיילים סובייטים פוצצו חלק מהסכר והציוד באולם יחידות הייצור. כתוצאה מפיצוץ הסכר נהרגו כ-1500 חיילים גרמנים שהיו באזור ותושבים רבים שטבעו. בפיצוץ הסכר נוצלו כ-6 טון חומרי נפץ. הפיצוץ איפשר לעצור את התקדמות הצבא הגרמני באזור. אומנם בקיץ 1942 גרמנים הצליחו לחדש את פעילות התחנה בהספק מופחת. בסתיו 1943 הגרמנים הנסוגים פוצצו את הסכר בפעם נוספת. הם תכננו לנצל לפיצוץ כ-300 טון חומרי נפץ. הדבר היה יכול להביא לאסון אזורי משמעותי. חיילי הצבא האדום הצליחו לנטרל חלק משמעותי של הנפצים ולמנוע פיצוץ כה גדול.

עבודות שיקום הסכר ותחנת הכוח החלו כבר בשנת 1944 ונמשכו עד לשנת 1950. כמו בתחנה המקורית בתחנת כוח המחודשת הותקנו יחידות ייצור מתוצרת אמריקאית.

תחנת כוח כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-50 בוצע חידוש הציוד במתקן והספק תחנת כוח עלה ל-650 מגוו"ט. בשנות ה-60 הוקמה תחנת כוח נוספת דנייפרוגס-2 והספק כולל של יחידות הייצור באתר גדל לכ-1500 מגוו"ט. המתקן מחובר למערכת החשמל הארצית באמצעות קווים במתח 154 ק"ו ו-330 ק"ו. בשנת 2008 החל חידוש הציוד והחלפת יחידות הייצור הישנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]