חרקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חרקוב
Харків
Kharkiv-town-herb.svg Прапор Харкова.gif
דגל העיר
Kharkov Freedom Square.jpg

"כיכר החירות" במרכז חרקוב

מדינה / טריטוריה Flag of Ukraine.svg  אוקראינה
אובלסט Flag of Kharkiv Oblast.svg חרקוב
ראש העיר גנאדי קרנס (מאז 2010)
שטח 310 קמ"ר
גובה 152 מטרים
תאריך ייסוד 1654
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ צפיפות

1,449,149‏  (נכון ל-2010)
4,500 נפש לקמ"ר (נכון ל-2010)
קואורדינטות 49°55′00″N 36°19′00″E / 49.9166666666667°N 36.3166666666667°E / 49.9166666666667; 36.3166666666667קואורדינטות: 49°55′00″N 36°19′00″E / 49.9166666666667°N 36.3166666666667°E / 49.9166666666667; 36.3166666666667
אזור זמן UTC +2
http://www.city.kharkov.ua
הקתדרלה בחרקוב

חַרקוֹברוסית: Харьков; באוקראינית: Харків, חַרקִיב) היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, לאחר קייב, הבירה.

חרקוב היא מרכזו של מחוז חרקוב. היא נמצאת בצפון-מזרח אוקראינה ואוכלוסייתה מונה כיום כ-1,449,000 נפש (2010). חרקוב מהווה את אחד ממרכזי התעשייה, התרבות וההשכלה החשובים של אוקראינה.

התעשייה והמחקר בחרקוב מתרכזים בתחומי ייצור הנשק והמכונות. ישנם מאות מפעלי תעשייה בעיר והגדולים בהם הם: "זאבוד מאלישבה" המפורסם (בעבר שימש לייצור טנקים), "חרטרון" (תעשייה אווירית ומכשירים לכורים גרעיניים), "חה טה זה", מפעל הטרקטורים של חרקוב ו"טורבאטום" (ייצור טורבינות)

בעיר פועלת מערכת רכבת תחתית באורך 34 קילומטרים ו־28 תחנות. "כיכר החירות" במרכז חרקוב (פלושה סבובודי) היא כיכר העיר הגדולה ביותר באירופה והשנייה בעולם לאחר כיכר טיאנאנמן בסין.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרקוב נוסדה במאה ה־17 בשנים 1654-55, כמרכז לחייל הקוזקי של אוקראינה הסלובודית. בשנת 1765 האיגודים הקוזקיים בוטלו וחרקוב התחילה לשמש כבירת פלך (גוברניה) של חרקוב. פעלה בה אוניברסיטה משנת 1805. במהלך השנים הראשונות של השלטון הסובייטי (1917-1934) שימשה חרקוב כבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה. אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית במהלך שנות השלושים, שנים בהן הרעב הכבד באוקראינה אילץ כפריים רבים לנטוש את כפריהם ולנדוד לעיר, בה קיוו להשיג עבודה ומזון.

במהלך מלחמת העולם השנייה חרקוב נכבשה במהלך קרב חרקוב הראשון בידי הנאצים ב-24 באוקטובר 1941 על ידי הארמייה השישית של גנרל ולטר פון רייכנאו. אוכלוסייתה פונתה ברובה לאסיה התיכונה. חרקוב שוחררה על ידי הצבא האדום ונכבשה עוד פעמיים על ידי הנאצים עד לשחרורה הסופי ב־23 באוגוסט 1943. 70% מהעיר נהרסו במהלך הקרבות, ועשרות אלפים מתושביה נהרגו. בסמוך לעיר נערך באביב 1942 קרב חרקוב השני, אחד הקרבות החשובים במלחמת העולם השנייה שבו הובס הצבא האדום ונפתחה הדרך לקווקז בפני הצבא הגרמני.

לפני הגעת הנאצים, המפעל ע"ש מאלישבה הועבר בשלמותו לצ'ליאבינסק ושם המשיך לייצר את טנק ה־T-34 שהיווה את עמוד השדרה של הצבא האדום.

48% מתושבי חרקוב הם אוקראינים, 40% רוסים ו-9% יהודים.

היהודים בחרקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפרעות שנה קודם לכן, הוקמה בא' בשבט תרמ"ב (21 בינואר 1882) בחרקוב תנועת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") על ידי קבוצת צעירים יהודים משכילים. ב-1903 התקיימה בעיר ועידת חרקוב של מתנגדי תוכנית אוגנדה בקונגרס הציוני. ב-1910 החלה בנייתם של 2 בתי כנסת חדשים בעיר. בית הכנסת המרכזי לפי הפרויקט של גבירץ הושלם ב-1913. משנת 1906 עד 1936 שימש הרב ישראל משה סלומון כרבה הראשי של העיר, הקים בה ישיבה בשם "יגדיל תורה" ועמד בראשה.

לאחר השתלטות הצבא האדום בדצמבר 1919, הקימו יהודים קומוניסטים את ה"יבסקציה", המחלקה היהודית, שהשתלטה על כל המוסדות היהודיים וסגרה אותם. בעקבות הטרור הקומוניסטי והגבלת חופש הביטוי היגרו פעילים יהודיים רבים מהעיר, ביניהם חתן פרס נובל בכלכלה סימון קוזנץ, הגביר וולף סויפר, הכנר מ.י. בוקיניק ורבים אחרים. חברי הבונד נאלצו להצטרף למפלגה הקומוניסטית באפריל 1921, ולהתפרק למעשה. בשנות ה-30, כשחרקוב שימשה בירת אוקראינה, גדלה האוכלוסייה היהודית משמעותית ובעיר התגוררו אקדמאים ואנשי תרבות רבים. העיר שימשה מרכז לתרבות היידיש בברית המועצות, פעלו עיר ארבעה בתי ספר בשפה זאת, תיאטרון ויצאו לאור מספר עיתונים אך בסוף שנות ה-30 חוסלה תרבות זו. בשנת 1923 הוחרם בית הכנסת מהקהילה היהודית והפך למועדון ספורט.

בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר ממוצא יהודי ל-135,000 נפש שהיוו 15.9% מהאוכלוסייה הכללית. לפני כניסת הצבא הגרמני ב-1941 רוב תושבי חרקוב פונו לסיביר ולאוזבקיסטן במהלך שנת 1941, ולפי המפקד הגרמני ב-1941 נשארו בעיר רק 10,271 יהודים, שברובם מצאו את מותם בדרוביצקי יאר בין דצמבר 1941 עד ינואר 1942, כ400 איש, ברובם בגיל מתקדם, ביניהם אנשי אקדמיה ותרבות נשרפו חיים בבית הכנסת ברחוב גרז'דנסקיה.

בשנות ה-70 התקיימה בעיר קהילה יהודית בהנהלת הרב יופה. מ-1989 עד 1997 עזבו כ-15,000 יהודים את חרקוב וכ-70% מהם עלו לארץ. ב-1989 נבחר אדוארד חודוס, אספן עתיקות מפורסם, כראש הקהילה היהודית ויורי ליאחוביצקי הוציא לאור את עיתון "בשיח". שנה לאחר מכן, הקים זאב אלקין, כיום ח"כ מטעם הליכוד, את איגוד המורים לעברית בברית המועצות שמרכזו בחרקוב. ב-1991 הגיע לעיר הרב משה מוסקוביץ כשליח חב"ד ונבחר כעבור שנתיים לרבה הראשי של חרקוב ומתוקף תפקידו הקים בה ישיבה. לאחר חב"ד הגיע ב-1992 שליח האיגוד האורתודוקסי, עו"ד הרב שלמה אסרף, שהקים קהילה ומועדון סטודנטים ברחוב סומסקיה וכן בית ספר יהודי חדש, "ליציום שעלבים", כסניף של ישיבת שעלבים לילדים יהודים מחרקוב ומהסביבה, שרוב בוגריו עולים לארץ לאחר סיום לימודיהם.

בין היהודים המפורסמים שנולדו בחרקוב ניתן למנות את הבלרינה אידה רובינשטיין, המוזיקולוג יוסף שילינגר, הסאטיריקן יורה זויפר והשחמטאי בוריס אלתרמן, כמו גם את חברי הכנסת זאב אלקין ויגאל יאסינוב.

אתרים בחרקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיכר החרות-הכיכר (לשעבר כיכר ע"ש דזרז'ינסקי) השנייה בגודלה בעולם אחרי טיאננמן בבייג'ינג
  • אנדרטה לטרס שבצ'נקו
  • בנין "התעשייה הממלכתית" גוספרום (דרז'פרום באוקראינית) שבכיכר החירות
  • בית הכנסת הגדול
  • קתדרלת אוספנסקי

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרקוב, כאחת הערים הגדולות באוקראינה, הינה בעלת מספר קבוצות כדורגל מקצועיות המשחקות בשלוש הליגות הבכירות במדינה. החשובה שבהן, הינה מטאליסט חרקוב ולאחר מכן ישנן פ.צ. חרקוב, הליוס חרקוב, ארסנל חרקוב והאזוביק חרקוב, החלשה מבין החמש.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת חרקוב משנת 1887

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר חרקוב היא עיר תאומה יחד עם הערים הבאות:‏[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת הערים התאומות של חרקוב באתר העיר חרקוב (באוקראינית)