האשליה (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת מהדורת 1639

האשליהצרפתית: L'Illusion Comique; בתרגום מילולי: "האשליה הקומית") הוא מחזה קומי, פרי עטו של פייר קורניי, שנכתב ב-1636. הוא מקדים בהרבה את זמנו בשימושו במטא-תיאטרון הצגה בתוך הצגה. הוא הועלה לראשונה בתיאטרון הוטל דה בורגון בשנת 1636 וראה אור בשנת 1639.

קורניי כתב את "האשליה" בהיותו בן 29, כשמאחוריו שבעה מחזות. "האשליה" מסמן נקודת מפנה בקריירה שלו. ניתן להחשיב אותו כסופה של תקופת התלמדותו במהלכה הסופר הדגים את מיומנותו הספרותית. ביצירה זו, קורניי משתמש בכל הסוגות התיאטרוניות: המערכה הראשונה היא פרולוג ששואב השראה מסגנון הפסטוראלה (של חיי רועים), ושלושת המערכות הבאות הן קומדיה בלתי מושלמת כשבמרכזה הדמות הפארסית מטמור. המערכות הרביעית והחמישית מתפתחות לטרגיקומדיה עם תמונות של קרב, מאסר ואפילו מוות. מכאן ש"האשליה" הוא מעין סיכום של העולם התיאטרוני, וניתן להבין מן המחזה שקורניי מפגין את בקיאותו בתיאטרון כמכלול.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הראשונה נפתחת בכניסה למערה של פרידמון ודוראנט המנסים לגלות את הסיבה להיעלמותו של קלינדור, בנו של פרידמון. דוראנט מעוניין להציג את פרידמון בפני הקוסם, שיכול לעזור להם. קוסם, אלקנדר, מנסה לברר את הסיבות המדויקיות שבגללן פרידמון הגיע אליו ומספר לפרידמון שבנו חי ושהוא יכול להראות לו את בנו בחיזיון. אלקנדר מבקש מדוראנט לעזוב. לאחר שדוראנט עוזב, אלקנדר מספר לפרידמון שבנו חי חיים פִּיקָרֶסְקים מאז היעלמותו ושהוא כעת משרתו של סרן באזור בורדו.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המערכה השנייה, אלקנדר ופרידמון מתבוננים במתקנו של הקוסם ורואים את קלינדור ואדונו מטמור. קלינדור מאזין למטמור מתרברב בהישגיו האדירים בועוד ממתין לבואה של איזבל, שמופיעה מלווה במשרתת שלה. קלינדור ומטמור מתחבאים; ואדרסט ניגש לאיזבל. היא מסרבת לו, אבל הדבר אינו מונע ממנו מלבקש מאביה את ידה. אחרי שהוא עוזב, מטמור וקלינדור יוצאים ממחבואם ומטמור עוזב כשמגיע שליח ומודיע לו שיש לו עניינים דחופים במקום אחר. איזבל נותרת לבדה עם קלינדור ואומרת לו שהיא אוהבת אותו. היא בורחת כשאדרסט שב. גם קלינדור עוזב, ואדרסט מתחיל לחשוד שקלינדור הוא יריבו. ליז, המשרתת שלאיזבל, מספרת לאדרסט שעליו ללכת ולרגל אחרי שניהם. כשהיא נותרת לבדה, ליז חושפת שהיא מאוהבת בקלינדור ומקווה לנקום בגבירתה כיוון שהיא סירבה לאדרסט. אלקנדר מנסה להבטיח לפרידמון שבנו חי ובריא.

מערכה שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה השלישית נפתחת בז'רונט, אביה של איזבל, שגוער בה ורוצה להשיא אותה לאדרסט. בהיותו לבדו, הוא מחליט לכפות עליה את רצונו. הוא משחרר את מטמור, שנשבע לנקום. ליז מופיעה וקלינדור מנסה לפתות אותה, כשהוא מעמיד פנים שהוא אוהב את איזבל רק בשל כספה. הוא עוזב, וליז מהססת לפני שהיא ממשיכה במזימתה נגד האוהבים. מטמור מגיע ומתחבא כשאיזבל וקלינדור מגיעים. קלינדור ואיזבל מנסה להתנשק, ואדרסט מגיע עם ז'רונט ומשרתיו. מטמור בורח, קלינדור תוקף את אדרסט, אולם אדרסט תוקף בחזרה. בסיום המערכה פרידמון מאמין שבנו מת.

מערכה רביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה הרביעית נפתחת במונולוג הטרגי של איזבל. אדרסט מת, קלינדור נפגע ונידון למוות. איזבל רוצה להתאבד. ליז מעודדת אותה ואומרת לה שהיא וקלינדור יוכלו לברוח בלילה עם ליזהף בסיוע הסוהר, אותו ליז פיתתה. איזבל הולכת לארוז את חפציה. איזבל נתקלת במטמור שמתחבא מזה מספר ימים. היא וליז מלגלגות עליו ומבריחות אותו. הסוהר מגיע ומודיע להן שהכול מוכן. הם משחחרים את קלינדור מהכלא. אלקנדר מבטיח לפרידמון שארבעתם ימצאו הון גדול.

מערכה חמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלקנדר מבקש מפרידמון להישאר קרוב אליו, כשהגיבורים הצעירים מגיעים, כשהם נראים אחרת לגמרי. איזבל נראית בלילה, לבושה כנסיכה בארמון ומספרת לליז שבעלה נפגש בלילה לתנות אהבים עם הנסיכה רוזין. קלינדור מגיע, וחושב בטעות שרוזין היא איזבל, מכריז על אהבתו לה. איזבל גוערת בו על חוסר נאמנותו ומזכירה לו שהיא עזבה הכול כדי לחיות איתו. קלינדור מבטיח לה שהוא אוהב אותה, אולם איזבל מאיימת בהתאבדות. לפתע, אנשיו של הנסיך פלורילם נכנסים והורגים את רוזין וקלינדור. איזבל נלקחת לנסיך, שמאוהב בה. פרידמון מקונן, בעוד אלקנדר צוחק ומספר לו שקלינדור והדמויות האחרות חיות. קלינדור והאנשים האחרים שראה בחיזיון הם שחקנים ומה שפרידמון ראה היה הופעתם במערכה האחרונה של טרגדיה. המחזה מסתיים כשאלקנדר מתנצל ומתאר את המעלות של להיות שחקן.

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלקנדר – קוסם
  • פרידמון – אביו של קלינדור
  • המזכיר – משרתו של אלקנדר
  • דוראנט – חברו של פרידמון
  • מטמור – סרן
  • קלינדור – בנו של פרידמון, אהובה של איזבל
  • איזבל – אהובתו של קלינדור
  • אדרסט – מאוהב באיזבל
  • ז'רונט – אביה של איזבל
  • ליז – המשרתת של איזבל, מאוהבת בקלינדור
  • רוזין – נסיכה אנגליה
  • פלורילם – בעלה של רוזין

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האשליה" מציג את הרעיון של תיאטרון בתוך תיאטרון בכמה רבדים:

  • רובד ראשון הוא המחזה בכללותו העוסק בקונפליקטים, תסבוכות והתרתן.
  • הרובד השני הוא זירת ההתרחשות בין אלקנדר ופרידמון, שהם שחקנים וצופים בעת ובעונה אחת.
  • הרובד השלישי הוא זה של האוהבים הצעירים, קלינדור ואיזבל והרפתקאותיהם.
  • הרובד הרביעי הוא זה של המחזה שמבוצע בידי קלינדור ואיזבל במערכה האחרונה.

"תיאטרון העולם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה המורכב של המחזה, מבוסס על מיז-אנ-אבים והמחזה מכוון לבלבל את הקורא. משחק האשליות נמצא ברעיון מסגנון הבארוק שהחיים הם תיאטרון; וקורניי מנצל את הרעיון בכך שהוא מערבב את החיים האמיתיים של קלינדור בתפקיד אותו הוא משחק. התחפשות ושינוי זהות הם מרכיבים מסגנון הבארוק בהם המחזה משתמש. ניתן לפרש את המערה כמטפורה לתיאטרון ולצופים.

חוסר יציבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלינאריות של הסיפור נשברת מספר פעמים, וחריגות רבות מפריעות לפעולות שחופפות ולעתים אינן שלמות. הסיפור העיקרי נשזר בעלילות משנה רבות. חוסר העקביות של העלילה מועצמת על ידי חוסר העקביות באהבת הדמויות. חוסר יציבות נוכחת שוב בסיום כשפרידמון והקורא אינם יכולים להבחין בין מציאות ובדיה.

התעלמות משלושת האחדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שקורניי התעלם משלושת האחדויות של התיאטרון הקלאסי:

  • התסבוכת בעלילה נשברת באיחוד הפעולה.
  • שנתיים חולפות בין סיום המערכה הרביעית לבין התחלת מערכה חמישית, מה ששובר את אחדות הזמן.
  • אחדות המקום מוטלת בספק: המערכה הראשונה מתרחשת במערה של אלקנדר בטוּרֵן, שלושת המערכות האמצעיות מתרחשות בבורדו והמערכה האחרונה מתרחשת בפריז.

"האשליה" נכתב בתקופת המעבר מעידן הבארוק לעידן הנאו-קלאסי וניתן לראות בזאת הן כמחווה לתיאטרון הבארוק ואולי גם כסאטירה עליו.

מרכיבים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלסיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שעיקר המחזה מבוסס על תיאטרון הבארוק, נדמה שקטעים מסוימים נכתבו בהתאם לעקרונות המסורתיים של הטרגדיה הקלאסית. למרות העלילה הקלילה של סיפורי האוהבים, נושא המוות עולה פעמים אחדות. מותו המדומה של קלינדור הוא שמביא את המחזה לאווירת טרגדיה; כמו פרידמון, הצופה עומד בפני רגשות של אימה ורחמים שהם שני הרגשות התיאטרליים החשובים ביותר לפי אריסטו. אולם, שני הקטעים הקלאסיים ביותר מטבעם הם המונולוגים ש איזבל (במערכה הרביעית, תמונה ראשונה) ושל קלינדור (במערכה הרביעית, תמונה שביעית. איזבל שמאוכזבת מפסק דין המוות שהוטל על אהובה, מדמיינת את מותה שלה כמו גיבורה בטרגדיה. יתרה מכך, אין היא מרוצה מכך שתלך אחרי קלינדור למותו, היא גם מקווה להעניש את אביו. באשר לקלינדור, הוא משתמש בזכרונו מאיזבל כאמצעי להתגבר על פחדו מפני המוות. לרגע אחד הוא מתמלא ביאוש, אולם בסופו של דבר, האהבה מאפשרת לו להתגבר על פחדו מפני המוות.

קומדיה דל'ארטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקומדיה דל'ארטה היא מקור עיקרי לתיאטרון בן המאה ה-17, בכך שהיא מצרפת טכניקות פופולריות עם התפתחות אסתטית של הרנסאנס האיטלקי. הקומדיה דל'ארטה עוסקת בעיקר במיומנות המילולית והגופנית של השחקנים ומסתמכת הרבה מאוד עם אימפרוביזציה. דמותו של מטמור שאולה ישירות ממסורת זו כמו גם מהעמדתם זו בצד זו של הדמויות ממעמדות חברתיים שונים. ניתן להשוות את מטמור לסגנרל, משרתו של דון חואן.

מסורת הפאסטורלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון הפאסטורלה מתרחש במקום אידאלי לפי המודל העתיק של ארקדיה. המערכה הראשונה של "האשליה" שואלת מספר מרכיבים מהפסטוראלה, בכללם המערה והקוסם.

ה"טרגיקומדיה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"טרגיקומדיה" משתמשת בגיבורים שהם קרובים יחסית לחיי היומיום שמתעמתים עם מצבים בהם רגשותיהם יכולים להפריע להם לפעול. עירוב המוות (טרגדיה) והנישואין (קומדיה) הוא אחד מהביטויים של זה.

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה זכה לפופולריות בשנים האחרונות, מאחר שטוני קושנר עיבד אותו למחזה The Illusion (האשליה). הקומדי פראנסז העלתה עיבוד מודרני על ידי הבמאי והשחקן מתייה אמלריק. הצגת הבכורה של הסרט התקיימה בטלוויזיה הצרפתית ב-2010. בין השינויים, מטמור נהפך למעצב משחק פעולה ממוחשב, כשהמערכה האחרונה מתרחשת במועדון לילה.

תרגומו של רנג'יט בולט הומחז ושודר בערוץ 3 של רדיו BBC ב-25 בספטמבר 2011, בבימויו של פיטר קבאנה, עם מוזיקה מקורית שהלחינו וביצעו ראסל טיילור וסטיבן קוק. צוות השחקנים כלל את ריצ'רד ג'ונסון בתפקיד אלקנדר, מייקל מלוני בתפקיד קלינדור, ג'ון סשנס בתפקיד מטמור, האטי מורהאן בתפקיד איזבל, בנג'מין ויטרו בתפקיד ז'רונט, פיפ טורנס בתפקיד אדרסט, רוזי פלינר בתפקיד ליז, פול מוריארטי בתפקיד פרידמון, סיימון באב בתפקיד דוראנט וויקטוריה אינז-הארדי בתפקיד הקיסרית/הנסיכה.

ב-2012, עיבוד חדש של המחזה עלה בסנט מרק בעיר ניו יורק. הבמאי והמעבד היה קוין ג'ויס והוא העביר את זירת העלילה מצרפת של המאה ה-17 ללואיזיאנה של ראשית המאה העשרים. תפקידו של אלקנדר נכתב מחדש עבור אישה על פי דמותה של כוהנת הוודו מארי לאבו (Laveau). ההפקה בוימה בידי ג'ויס ושיחקו בה כריסטופר פיין בתפקיד פרידמון, רבקה רדוזקוביץ' בתפקיד אלקנדר (ממלאת מקומה הייתה חואניטה פרל ג'ונסון), מאט אלפורד בתפקיד קלינדור, אלכסנדרה סקרדפיין בתפקיד איזבל, מייזי סלינג'ר בתפקיד ליז, כריס למיה (Lemieux) בתפקיד מטמור, ג'סי קייטל בתפקיד אדרסט, אוון פירסון בתפקיד ז'רונט, אנדרו מאייר בתפקיד דוראנט/הסוהר, וג'ושוע וייס בתפקיד פז'. המלחין היה פי. ג'יי. רסמוסן, מעצבי התפאורה ג'סטין ווסט, מצי (Matsy) סטינסטון, ג'ורג' שולס רובסון ה-5, וינסנט קביילו ובריאן מקמנימון, כוראוגרף הקרבות היה בריאן ווטרס.

האשליה בתיאטרון המקצועי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאטרון החאן, הצגת בכורה: 2003

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דפנה בן-שאול, "לא הייתה זו אלא העמדת פנים", כתב העת "'תיאטרון"' גיליון 12, פברואר 2004, עמ' 25-20.
  • Hutier, Jean-Benoît, "L'illusion comique" (1635–1636), Pierre Corneille, Paris, Hatier, 2001.
  • Chapiro, Marc, L'illusion comique, Paris, PUF, 1940.
  • Margeat, Danielle, L'illusion comique, Corneille, Paris, Bordas, 1990.
  • Fumaroli, Marc, Héros et Orateurs : rhétorique et dramaturgie cornéliennes, Genève, Droz, 1990.
  • Biet, Christian, "L’avenir des illusions ou le théâtre et l’illusion perdue", Littératures classiques n° 44, 2002, p. 175-214.
  • Forestier, Georges, Le Théâtre dans le théâtre sur la scène française au XVIIe siècle, Paris et Genève : Droz, 1988.
  • Cornud-Peyron Mireille, "L'illusion comique", Pierre Corneille : résumé analytique, commentaire critique, documents complémentaires, Paris : Nathan, 1992.
  • Martin Fanny, "L'Illusion comique", Corneille : livret pédagogique, Paris : Hachette éducation, 2003.
  • Richard Annie, "L'Illusion comique" de Corneille et le baroque: étude d'une œuvre dans son milieu, Paris : Hatier, 1972.
  • Weiss Frédéric, L'illusion comique, Corneille: dossier pédagogique, Paris : Larousse, 1999.
  • Dällenbach Lucien, Le Récit spéculaire. Essais sur la mise en abyme, Paris : Seuil, 1977.
  • Vuillemin, Jean-Claude, "Illusions comiques et dramaturgie baroque: Corneille, Rotrou et quelques autres", Papers on French Seventeenth-Century Literature, 2001, p. 307-325.
  • Vialleton Jean-Yves, Lecture du jeune Corneille "L'Illusion comique" et "Le Cid", Rennes : Presses universitaires de Rennes, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]