הבטחת הכנסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבטחת הכנסה היא קצבה המשולמת למי שאין לו הכנסה או למי שהכנסתו נמוכה מסף שכר מסוים, כך שסך הכנסתו תשתווה לסף השכר.

כאשר לבית אב אין בקביעות או באופן זמני הכנסות, משלמת לה הממשלה הבטחת הכנסה - שמטרתה לאפשר למקבל רמת חיים מינימלית. כאשר למשפחה יש הכנסה הנמוכה מסף השכר, משלמת לה הממשלה סכום המהווה השלמה להכנסה זו (וקרוי לפיכך השלמת הכנסה).

בישראל פועל מנגנון זה בשני מקומות: הבטחת הכנסה המיועדת לכלל הציבור דרך המוסד לביטוח לאומי על פי קריקטריונים שונים, והבטחת הכנסה על ידי משרד החינוך המיועדת ללומדים במוסדות ישיבתיים העומדים בקריטריונים שונים (אדם הלומד במוסד ישיבתי אינו יכול לקבל הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי, אלא רק ממשרד החינוך).

הבטחת הכנסה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבטחה הכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינת ישראל פועל מנגנון הבטחת ההכנסה מתוקף חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, ובהפעלתו עוסק המוסד לביטוח לאומי. גובה הסכום שמשפחה זכאית לו כהבטחת הכנסה נקבע לפי גודל המשפחה והרכבה, על פי המפתח המפורט בטבלה הבאה.

שיעורי הגמלה המוגדלת והסכומים הקובעים כאחוז מן השכר הממוצע
הרכב משפחה הגמלה כאחוז מן השכר הממוצע הכנסה השוללת גמלה כאחוז מן השכר הממוצע
יחיד 25.0 38.0
הורה יחיד עם ילד 42.5 פחות נקודת קצבה 83.3
הורה יחיד עם 2 ילדים 52.5 פחות נקודת קצבה 100.0
זוג 37.5 54.5
זוג עם ילד 43.5 60.5
זוג עם 2 ילדים 49.5 66.5

הגמלה להבטחת הכנסה נקבעה בשלוש רמות: קצבה בשיעור רגיל ל"שוהים במערכת" בשנתיים הראשונות, קיצבה מוגדלת לאלו ששוהים בה למעלה משנתיים וקצבה מוגדלת יותר למשפחות חד-הוריות, בהתאם לחוק משפחות חד-הוריות משנת 1992. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מזכה, נוסף על תשלומים ישירים מהביטוח הלאומי, בהנחות בארנונה, אגרת טלוויזיה, נסיעה בתחבורה ציבורית, שירותי בריאות ובשכר דירה.

הדירוג לקצבה רגילה בשנתיים הראשונות וקצבה מוגדלת אחר כך בוצע כדי להקטין את התמריץ להשאר במערכת מקבלי הגימלה, אף כי מחקרים שונים (אחדות, 1976; גל ודורון, 2000) מורים כי לשוהים במערכת יש תמריץ חזק לאור פוטנציאל ההשתכרות הנמוך יחסית של מקבלי הגמלה וכי הגדלת התשלום ככל שמתארכת תקופת השהות במערכת מהווה תמריץ הישארות נוסף.

התפתחות הבטחת הכנסה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשכות הסעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות השבעים, סיוע סוציאלי לאזרחים חסרי הכנסות אחרות התבצע דרך לשכות הסעד, והותנה בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי מעובדי הלשכות. התפיסה שעמדה בבסיס גישה זו הייתה כי מקורה של היעדר האמצעים הכלכליים הוא בקשיים - פסיכולוגיים או אחרים - של הפרט, ועל מנת לסייע לו יש לספק לו משאבים כלכליים מחד, וסיוע פסיכו-סוציאלי מאידך. על כן, את הסיוע הסוציאלי בלשכות סיפקו עובדים סוציאליים, וקבלת סיוע כספי הייתה מותנית בקבלת טיפול מעובד סוציאלי‏[1]

מאז שנות ה-60, ספגה מערכת זו ביקורת חריפה, מכמה סיבות. ראשית, חוקרים וקובעי מדיניות החלו להצביע על כך שלעוני ולאבטלה סיבות מבניות. העובדה שאדם נותר חסר הכנסה אינה, ברוב המקרים, בתחום יכולת ההשפעה שלו, והיא נובעת פעמים רבות מתנאים השוררים בכלל המשק - כגון מיתון, עלייה באבטלה או פערי שכר גדלים. במציאות כזו, אין סיבה להתנות את הסיוע הכספי בסיוע פסיכו-סוציאלי, שכן הוא אינו עני בגלל תפקודו האישי הלקוי, ושיפור של תפקוד זה לא יביא להיחלצותו מהעוני.‏[2]

ביקורת נוספת על שיטה זו התמקדה בסטיגמטיזציה הכפולה שהיא יוצרת - הן סטיגמטיזציה של העניים והן סטיגמטיזציה של מקבלי הטיפול בלשכות לשירותים חברתיים. מחד, העובדה שקבלת סיוע מותנית בקבלת טיפול פסיכולוגי, מסמנת את העניים כבעלי בעיות נפשיות, וגורמת לנזקקים לסיוע להימנע מהסתמכות על הלשכות. מאידך, העובדה שהסיוע ניתן בלשכות גרמה לכך שאלו נתפסו כאתר המיועד לטיפול בעניים בלבד, דבר שגרם ללקוחות אחרים להימנע מגישה ללשכות, ולכן מנע מאוכלוסיות אלו טיפול לו נזקקו.‏[2]

מנקודת המבט של העובדים הסוציאליים, השילוב של מערך הסיוע הכספי בלשכות יצר עומס אדיר על הלשכות, שנאלצו להתמודד עם פונים רבים מיכולת הקליטה שלהם. במקביל, הענקת סיוע כספי הקשתה על העובדים להתמודד עם העבודה העיקרית שלהם, מתן סיוע פסיכו-סוציאלי, שכן היא אילצה אותם להתמודד עם רבים שלא ביקשו טיפול כזה, ועשו כל שביכולתם כדי להימנע מלקבלו, והגיעו ללשכות רק על מנת לזכות בסיוע הכלכלי.‏[2]

לבסוף, צורת חלוקת משאבים זו יצרה חוסר שוויון קשה. סכומי הסיוע היו נתונים לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים, והסכומים שניתנו בכל אחת מהלשכות היו שונים באופן מהותי. גם חלוקת הכספים בין הלשכות לא תאמה תמיד את מספר הנזקקים בכל לשכה, ולכן נוצר אי-שוויון משמעותי על בסיס מרחבי. במקביל לתהליך זה, חלה גם שחיקה בגובה הקצבאות, שבצירוף עם העלייה ברמת החיים במהלך שנות ה-60 הביאה למרמור גובר והולך על גובהן הנמוך של הקצבאות, ועל רמת החיים המינימלית שהן מאפשרות.‏[1]

קשיים אלו הביאו להכרה בצורך לאמץ שיטה חדשה לחלוקת קצבאות קיום, ואכן - בראשית שנות ה-70 החל מהלך של פיצול קצבאות הקיום מהסיוע הפסיכו-סוציאלי. לשכות הסעד שכרו עובדים חדשים, שתפקידם היה לחלק את הקצבאות על בסיס שאינו תלוי בקבלת סיוע פסיכו-סוציאלי, וכך נוצרה בתוך הלשכות הפרדה בין העובדים הסוציאליים לבין הגורמים האמונים על חלוקת הקצבאות‏[3].

חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי זה פתר את מקצת הבעיות, אך לא נתן פתרון מקיף לכולן. אי לכך, נחקק בשנת 1980 חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א, שהעביר את האחריות על תשלום דמי הבטחת הכנסה מלשכות הרווחה לאחריותו של המוסד לביטוח לאומי. לשינוי זה, שנכנס לתוקף ביום האחד בינואר 1982, היו מספר השלכות חשובות, בנוסף למתן מענה לחסרונות שפורטו לעיל:

  • החוק קבע שורה של כללים אחידים הקבועים בחוק לקבלת סיוע זה, במקום הסתמכות על חוות דעת של עובדים סוציאליים ואנשי ארגון, ובכך הקל על מקבלי הגמלה ומנע החלטות שרירותיות.
  • החוק העביר את האחריות לתשלום דמי הבטחת הכנסה מהרשויות המקומיות לממשל המרכזי, ובכך מנע אי-שוויון בין הזכאים לקצבאות ברשויות הסובלות ממחסור תקציבי לאלו מרשויות מבוססות.

החוק קבע קצבה בגובה המוגדר כאחוז קבוע מהשכר הממוצע במשק (21% ליחיד), לו זכאי מי שאין לו הכנסות כלל. כמו כן, מוגדר דיסריגרד מסוים, המאפשר למקבלי שכר נמוך לקבל חלק מהקצבה בנוסף להכנסתם.

קבלת קצבת הכנסה מותנית בשלושה מבחנים, שרק העמידה בשלושתם מזכה בקצבה:

  1. מבחן תושבות: על המבקש להיות תושב ישראל ב-12 החודשים שקדמו לבקשתו (כאשר חוקק החוק, התקופה עמדה על 24 חודשים, וקוצרה לאחר מכן)
  2. מבחן הכנסה: למבקש אין הכנסה מכל המקורות (שכר, הון, רכוש, וחלק מקצבאות הביטוח הלאומי), או שהכנסתו מהמקורות הללו אינה עולה על הסכום המזכה בקצבה.
  3. מבחן תעסוקה: המבקש ממצה את יכולתו להשתכר בשוק התעסוקה.


במהלך שנות התשעים חל גידול משמעותי במספר המשפחות המקבלות הבטחת הכנסה, מ- 32 אלף משפחות בשנת 1990 ל- 151 אלף משפחות בשנת 2002. אחוז המקבלים הבטחת הכנסה מכלל האוכלוסייה בגילאי עבודה גדל משיעור של 2.0 אחוז בשנת 1991 ל-4.6 אחוז בשנת 1999. מספר הנפשות הממוצע למשפחה נתמכת קטן לאורך השנים מ-3.25 נפשות למשפחה ל-2.66 נפשות למשפחה. מקורות הגידול העיקריים היו תחילת זכאות של עולים לתשלומי הבטחת הכנסה החל משנת 1992 וחוק משפחות חד-הוריות מאותה שנה. אוכלוסיית העולים מהווה החל משנה זו, באופן יציב, כשליש מכלל מקבלי הבטחת הכנסה. שיעור הנשים המקבלות הבטחת הכנסה מכלל הנשים בגילאי עבודה זינק מ-2.4 אחוז ל-6.2 אחוז. יתר על כן, שיעור הגידול הושפע רק באופן חלקי ממגמות בשיעורי האבטלה ונטה לעלות גם כאשר במקביל צנחו שיעורי האבטלה.

עיון במגמות בקרב מקבלי גמלה להבטחת הכנסה מעלה כי משך השהות הממוצעת של משפחה גדל בחמישים אחוז, חל גידול באחוז משפחות חד-הוריות מכלל מקבלי הגמלה מ-28.8 אחוז ל-35.4 אחוז ובאחוז המשפחות המקבלות גמלה בשיעור חד-הוריות מ-51.6 ל-77.5, וכן חל גידול דרמטי באחוז "בלתי ניתנים להשמה" (מובטלים כרוניים) מ-17.4 ל-33.7.

החל משנת 2002 החל משרד האוצר, בראשות השר בנימין נתניהו, לחתור לצמצום מספר מקבלי הבטחת הכנסה ותשלומים אחרים, באמצעות החמרת הקריטריונים לקבלת הבטחת הכנסה (ודמי אבטלה). גובה הגימלה, כאחוז מהשכר הממוצע, לא שונה כלל באף אחד מהקריטריונים (ר' כאן). צעדים אלו עוררו מחאות רבות, שהבולטת שבהן הייתה הצעדה לירושלים ושביתת-השבת בה של ויקי קנפו, אם במשפחה חד-הורית.

החמרת הקריטריונים הובילה לקיטון במספר הכולל של מקבלי הבטחת הכנסה משיא של 161 אלף בתחילת 2003 ל-144 אלף בסוף שנת 2004. מספר המשפחות החד-הוריות, שעלה מכ-8 אלף בשנת 1990 ל-53 אלף ביוני 2003 צנח בעקבות החמרת התקנות בחודש זה ל-41 אלף בסוף שנת 2004. במספר היחידים, הקטינים והמשפחות לא חל כמעט שינוי בתקופה זו, כך שניתן להסיק כי הירידה במספר מקבלי הבטחת הכנסה באה כמעט במלואה מקרב משפחות חד-הוריות. במקביל, חלה ירידה בשיעור האבטלה, מקרוב ל-11 אחוז למעט פחות מ-10 אחוז בתחילת שנת 2005.

ביום 2.8.2012 פורסם תיקון לחוק הבטחת הכנסה, אשר הקל את התנאים בהם אדם יכול לקבל קצבה על פי החוק למרות שהוא משתמש ברכב כמנהג בעלים‏[4].

הבטחת הכנסה באמצעות משרד החינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להבטחת ההכנסה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, קיימת הבטחת הכנסה של משרד החינוך (עד 2004 של משרד הדתות) המיועדת עבור לומדים במוסדות ישיבתיים העומדים בקריטריונים שונים. קצבה זו מיועדת לתמיכה בלומדים במעמד תורתו אומנותו. סעיף בספר התקציב המיועד עבור קצבה זו קיים החל משנת 1982, בעקבות הסכם קואליציוני שביקש להחיל על אברכים את קצבת הבטחת ההכנסה הרגילה שנכנסה לתוקף באותה שנה. הקצבה היא בסכום אחיד העומד על כ־1,040 שקלים לחודש (נכון לשנת 2010), כאשר הסכום משתנה בהתאם לסך התקציב המיועד למטרה זו, מול מספר הזכאים. סך התקציב שיועד עבור קיצבה זו ב־2009 עמד על כ־121 מיליוני שקלים.

על מנת לקבל קיצבה זו נדרשים אברכים למלא מספר תנאים. תנאים אלו אינם נקבעים עקב חוק כל שהוא, אלא על פי קריקטריונים שנקבעו במשרד הדתות ובמשרד החינוך. עד 2005 היו אלו קריקטריונים פנימיים, ולאחר שנה זו אלו קריקטריונים שנקבעו על ידי ועדה. התנאים העיקריים לקבלת קצבה זו הם:

  • לימוד של יום שלם במוסדות תורניים מוכרים, ומעמד של תורתו אומנותו.
  • הכנסה של עד כ־1200 שקלים בחודש למשפחה (לא כולל מלגת לימודים מהמוסד התורני, ללא תלות בגודלה וכן ללא קצבאות ילדים).
  • בני זוג עם לפחות 3 ילדים.
  • אי החזקה בנכסים משמעותיים (למעט דירת מגורים).
  • אי קבלת הבטחת הכנסה, דמי אבטלה או קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.

בשנת 2010 קיבלו את הקיצבה כ־10,000 אברכים, כ־20% מכלל ציבור האברכים, רובם המוחלט חרדים.

בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארנן יקותיאלי, שהיה אז חבר מועצת העיר ירושלים, כנגד משרד הדתות, בטענה שקצבה זו מנוגדת לשיוויוניות, היות שהיא מיועדת רק עבור אברכים, ולא עבור נשים וסטודנטים, לדוגמה. העתירה נדונה בפני כ־7 שופטים במשך כ־10 שנים, ורק ב־2010 פסק בג"ץ (ברוב של שישה מול אחד) כי הסעיף המקצה את הכספים בעבור תשלום קצבה זו אינו יכול להימצא בספר התקציב החל מתחילת שנת 2011, היות שהוא מנוגד לשיווניות, שהיא אחת מעקרונות התקציב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברנדה מורגנשטיין, נירה שמאי ותמר הרון, "חוק הבטחת הכנסה בישראל: רקע וחקיקה בעתיד", ספר מנחם גולדברג, הוצאת סדן, 2001.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 גל, ג'וני (2005). ביטחון סוציאלי בישראל. ירושלים: מאגנס
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 ע. וייס, "השלכות חוק הבטחת הכנסה על תפקוד המחלקות לשירותים חברתיים - האם התממשו הציפיות?" ביטחון סוציאלי 58, 2000, עמ' 96-76.
  3. ^ .74-87 , דורון, א. וינאי, א. ( 1998 ). הבטחת הכנסה – שינוי מדיניות ודרכי ביצוע, ביטחון סוציאלי, 31
  4. ^ מראה מקום: ס"ח 2375, התשע"ב, 2.8.2012, עמ' 610. בעקבות החוק הותקנו גם תקנות: ק"ת 7165, התשע"ג, 24.9.2012, עמ' 5 ו- 8