בנימין נתניהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בנימין נתניהו, המוכר בציבור גם בכינויו "ביבי", (להאזנה (מידע · עזרה), נולד ב-21 באוקטובר 1949, כ"ח בתשרי ה'תש"י), ראש הממשלה התשיעי של מדינת ישראל, שר האוצר בממשלתו של אריאל שרון ויו"ר מפלגת הליכוד. מכהן כראש האופוזיציה בכנסת.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו ותחילת דרכו הציבורית 1.2 קריירה פוליטית 1.3 כהונתו כראש ממשלה 1.3.1 התחום המדיני 1.3.2 התחום הכלכלי 1.3.3 עימותים והקדמת הבחירות 1.4 הפרישה מהפוליטיקה והחזרה 1.4.1 שר האוצר 1.5 מנהיג האופוזיציה בליכוד 1.6 בראשות הליכוד 2 משפחתו 3 ספריו 4 לקריאה נוספת 5 הערות 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו הציבורית

נתניהו נולד בתל אביב ב-21 באוקטובר 1949, כבן השני מתוך שלושה לאמו, צילה נתניהו, ולאביו, פרופ' בנציון נתניהו, היסטוריון, חוקר ההיסטוריה היהודית (שהיה פעיל רוויזיוניסטי ומזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי בימי חייו האחרונים, בניו יורק). בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים חייתה המשפחה לסירוגין בישראל ובארצות הברית. בין היתר, שהתה המשפחה בארצות הברית בשנים 1963 - 1967, בצ'לטנהם, פרבר של פילדלפיה. נתניהו למד שם בתיכון והיה פעיל במועדון הדיבייט.

עם סיום לימודיו בתיכון נתניהו שב לישראל כדי להתגייס לצה"ל. את שירותו הצבאי עשה כלוחם וכמפקד בסיירת מטכ"ל. השתתף ב-8 במאי 1972 בחילוץ מטוס "סבנה" שנחטף על ידי מחבלים לנמל התעופה לוד, במבצע שעליו פיקד אהוד ברק (אז מפקד הסיירת). נתניהו נפצע בפעולה מפליטת כדור של חברו ליחידה.

בשנת 1972 השתחרר מצה"ל בדרגת סרן. לאחר שחרורו, חזר לארצות הברית ולמד לתואר ראשון בארכיטקטורה ותואר שני במנהל עסקים. התואר השני הוענק לו באוניברסיטת MIT במסצ'וסטס, ובנוסף למד לימודי מדע המדינה באוניברסיטת הרווארד. לאחר סיום לימודיו עבד בחברה לייעוץ עסקי "בוסטון קונסלטינג גרופ" (Boston Consulting Group). באותה תקופה שינה את שם משפחתו ל"ניתאי", (הכינוי שבו נהג לעתים אביו לחתום על מאמריו). לאחר שנים, בראיון לתקשורת, הבהיר כי עשה זאת על מנת שהסביבה שלא הייתה דוברת עברית תוכל להגות את שמו ביתר קלות.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב לישראל כדי להשתתף במלחמה.

בשנת 1976, שכל את אחיו יונתן (יוני) נתניהו, שנהרג במהלך מבצע אנטבה בהיותו מפקד סיירת מטכ"ל.

בשנים 1978 - 1980 עמד בראש מכון יונתן לחקר הטרור שערך מספר כנסים בינלאומיים בנושא הטרור. במסגרת זו הכיר מספר פוליטיקאים, בהם משה ארנס שקירבוֹ והכניסוֹ לפוליטיקה.

בשנים 1982 - 1984 כיהן כציר ישראל בוושינגטון, בהמלצתו של השגריר משה ארנס. בשנים 1984 - 1988 שימש כשגריר ישראל באו"ם, והתבלט בהופעותיו המלוטשות בתקשורת האמריקנית.

[עריכה] קריירה פוליטית

לקראת הבחירות ב-1988 חזר לישראל והצטרף ל"ליכוד". בבחירות במרכז הליכוד זכה במקום גבוה (חמישי) ברשימה. הוא נבחר לכנסת ה-12 מטעם "הליכוד" והתמנה לסגנו של שר החוץ משה ארנס ולאחר מכן דוד לוי. גם בתפקיד זה התבלט בהופעותיו התקשורתיות. בין לוי לנתניהו לא התקיים שיתוף פעולה ונוצרו ניצני יריבות שרק הלכו והתעצמו לאחר מכן. בוועידת השלום במדריד ב-1991 נמנה עם חברי המשלחת בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר. לאחר ועידת מדריד עבר מתפקידו כסגן שר החוץ, והחל לכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה.

אחרי מפלת הליכוד בבחירות 1992 בראשות יצחק שמיר, התמודד בבחירות הפנימיות לראשות המפלגה שנערכו ב-1993 וזכה בהן ברוב גדול מול דוד לוי, בני בגין ומשה קצב (יצחק שמיר פרש). במהלך מסע הבחירות התפרסם סיפור "הקלטת הלוהטת". בהופעה טלוויזיונית, בשעת צפיית שיא במהדורת "מבט", טען נתניהו כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידאו שבה הוא נראה בוגד באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו כאחראים לפרשה העמיקה עוד יותר את הקרע בין שני האישים. הקלטת לא נמצאה, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי.

כראש האופוזיציה וכמנהיג הימין, ניהל נתניהו מאבק חריף כנגד הסכמי אוסלו. הוא הזהיר שההסכם יביא גל טרור על אזרחי מדינת ישראל והיה שותף למחאה החריפה נגד מדיניות ממשלת רבין. נתניהו ביקר מספר פעמים באתרים של פיגועי טרור (לדוגמה באתר הפיגוע בקו 5 ב-19 באוקטובר 1994). בין השאר השתתף בהפגנות הימין, ובהן ההפגנה הסוערת בכיכר ציון בירושלים כחודש לפני רצח יצחק רבין^[1].

ב-29 במאי 1996, בבחירות, שנערכו לפי שיטת הבחירה הישירה, נבחר נתניהו לראש הממשלה ברוב של 50.5%. התוצאה הייתה מפתיעה, לאחר שסקרים שונים נבאו ניצחון לראש הממשלה המכהן שמעון פרס ממפלגת העבודה בהפרש של יותר מחמישה אחוזים.

פרשנים מציינים גורמים שונים שתרמו לניצחון נתניהו:

• סדרת פיגועי התאבדות שבוצעו על ידי תנועת החמאס בחודש מרץ, והוצגו על ידה כתגובה לחיסול יחיא עיאש, עוררה כעס בציבור על אוזלת ידה של הממשלה במניעתם ועל הקשר בינם ובין המצב החדש שנוצר בשטחים בעקבות הסכמי אוסלו.
• ההתלקחות בלבנון באפריל ומבצע "ענבי זעם": פרס ציפה שהמבצע יתרום לדימויו כמנהיג המסוגל להגן על ביטחון המדינה, אולם הריגתם של כ-100 אזרחים בכפר כנא מהפגזה ישראלית הביאה רבים מהבוחרים הערבים להימנע מהצבעה עבורו.
• מועד הבחירות המוקדמות שנקבע במשא ומתן בין סיעות הכנסת פעל לרעת פרס. אילו היו הבחירות נערכות מוקדם יותר, לא היה למפלגות היריבות זמן מספיק להתארגנות, וגם ההשפעה הרגשית של רצח רבין הייתה חזקה יותר. אילו נערכו הבחירות במועדן המקורי, ייתכן שפרס היה מצליח להתארגן טוב יותר.
• הצלחתו של נתניהו לאחד מאחוריו ברשימת הליכוד-גשר-צומת גם את סיעת "גשר" בראשות יריבו משכבר הימים, דוד לוי, ואת "צומת" בראשות רפאל איתן. אם כי איחוד זה לא הביא לתוספת מנדטים לסיעת הליכוד בכנסת.
• הניכור המסורתי שחשו קבוצות מסוימות בחברה הישראלי כלפי השמאל בישראל. תחושת ניכור זו הלכה והתעצמה בחודשים שלאחר רצח רבין, בעקבות התחושה כי כל קול אשר אינו תואם את זה המשודר מן הממסד, מושתק. לניצחונו של נתניהו חברו קבוצות פריפריאליות שונות, ובהן חרדים, עולים חדשים ומזרחים. המפסיד מול נתניהו, שמעון פרס, השיב לשאלה עיתונאית לאחר הבחירות: "מי הפסיד?" באומרו כי "הישראלים" הפסידו ו"היהודים" ניצחו.
• העימות הטלוויזיוני, שאליו הופיע פרס אחרי לילה נטול-שינה, נרגז ומוכן ברישול, ונתפש - לפי סקרי דעת קהל שנערכו מיד אחר כך - כמי שהפסיד בעימות לנתניהו.
• השימוש בשירותיו של יועץ הבחירות האמריקאי ארתור פינקלשטיין, שטבע סיסמאות כמו "פרס יחלק את ירושלים", ו"אין שלום, אין ביטחון, אין סיבה להצביע פרס", ועמד מאחורי תשדירי הבחירות של נתניהו שהיו קצרים, קליטים וחוזרים על עצמם.
• הבטחותיו של נתניהו לכבד את הסכמי אוסלו שעליהם חתמה הממשלה, למרות התנגדותו העקרונית להם.
• הקמפיין שיזמה חסידות חב"ד ימים ספורים לפני הבחירות בסיסמה "נתניהו טוב ליהודים" כחלק מסחף של קבוצות פריפריאליות ישראליות לכיוונו של נתניהו.

[עריכה] כהונתו כראש ממשלה

[עריכה] התחום המדיני

הנושא המרכזי שהעסיק את נתניהו בתקופת כהונתו כראש ממשלה היה היחסים בין ישראל לפלסטינים, שידעו עליות ומורדות. כפי שהתחייב נתניהו מראש, הוא לא ביטל את הסכמי אוסלו. עם זאת, הוא טען שיש לדאוג להדדיות ולקיים התחייבויות לנסיגות רק במקביל לקיום הרשות הפלסטינית את התחייבויותיה, ובלשונו "יתנו - יקבלו; לא יתנו - לא יקבלו". בהתאם לכך, המשיך את ההתמהמהות של פרס ממסירת חברון, העיר היחידה שלא נמסרה לפסלטינים בהתאם להסכמי אוסלו ב', לשליטה פלסטינית. בתחילת ספטמבר 1996 נפגש נתניהו עם יאסר ערפאת במעבר ארז, אולם לא הושגו בפגישה הסכמות.

ב-4 בספטמבר 1996 החליט נתניהו על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. בסוף אותו חודש התפתחו מהומות מנהרת הכותל בין ישראל לפלסטינים בכל רחבי יהודה והשומרון ובצפון רצועת עזה, ובהן נהרגו 16 חיילים ישראלים וכ-60 שוטרים ואזרחים פלסטינים. לטענת הפלסטינים, המהומות התפתחו בעקבות פתיחת הפתח הצפוני של מנהרת הכותל בויה דולורוזה שבמרכז הרובע המוסלמי בירושלים, בטענה שישראל חופרת תחת מסגדי הר הבית במטרה לערער אותם. נתניהו הצדיק את האישור שנתן לפתיחת פתח המנהרה בהתאם לחוות דעת של מערכת הביטחון, ואמר שהיא מאפשרת "נגיעה בסלע קיומנו". מדובר היה באירוע ביטחוני משמעותי בתקופת כהונתו של נתניהו, הן בשל מספר ההרוגים הגבוה בצד הישראלי והפלסטיני והן בשל המחאות החריפות של ערבי ישראל שהתפתחו בישראל כולל שביתה כללית והפרות סדר בערים ערביות וערבים מעורבות.

בעקבות מהומות מנהרת הכותל, נשיא ארצות הברית, קלינטון, מיהר לקרוא לנתניהו וערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפותו של חוסיין מלך ירדן. הפסגה סללה את הדרך לחתימת "הסכם חברון" בינואר 1997. בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ואזורים סמוכים שבהם קיימים בתים המאוכלסים בישראלים. כמו כן התחייבה ישראל לקיים שתי נסיגות נוספות שביחד עם הנסיגה מחברון נקראו "שלוש הפעימות". הנסיגה מחברון בוצעה עוד באותו חודש.

בקיץ 1997 התרחשו בירושלים שני פיגועי התאבדות, ובעקבותיהם הורה נתניהו על חיסולו, באמצעות רעל מיוחד, של ראש הלשכה המדינית של החמאס בירדן, חאלד משעל (ראו ניסיון ההתנקשות בח'אלד משעל). הפעולה לא עלתה יפה, ונתפסו סוכני "המוסד" שביצעו אותה. בתמורה לשחרורם שלחה ישראל תרופת נגד שהצילה את חייו של משעל, ושחררה עשרות אסירים פלסטינים, בראשם שייח' אחמד יאסין.

קודם לכן החליט נתניהו שלא לדרוש את הסגרתו של מוסא אבו מרזוק, בכיר חמאס שנתפס בארצות הברית, מחשש שמשפטו יעורר את הארגון לחדש את הפיגועים.

לאחר תקופה ארוכה של קיפאון, שבמהלכה דרשו הפלסטינים כי נתניהו יקיים את ההתחייבויות בהסכמי אוסלו ובהסכם חברון לנסיגות נוספות, כינס הנשיא קלינטון את ועידת ואי באוקטובר 1998. בוועידה הסכים נתניהו, מלווה באריאל שרון שהתמנה לשר החוץ שלו במקום דוד לוי שהתפטר, לנסיגה נוספת שתכלול 13% משטחי הגדה ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. לשם כך התכנסה המועצה הלאומית הפלסטינית בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם לא פורסם נוסח חדש של האמנה שאינו כולל את הסעיפים הקוראים לחיסול ישראל. בטרם הוקדמו הבחירות ביצעה ממשלת נתניהו רק חלק קטן מהנסיגה שלה התחייבה, כאשר נתניהו מציג את מדיניותו על ידי הנוסחה: "יתנו -יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו".

נראה כי תקופתו של נתניהו התאפיינה בקיפאון ביחסים בין ישראל לפלסטינים, ובהתמקחויות אינסופיות על נסיגות ו"פעימות" של אחוזים בודדים מהשטח. בימיו לא חלה פריצת דרך משמעותית בתהליך כמו בימי רבין, אך גם לא החמרה ביחסים כמו בימי ברק. בתקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה היה מספר הפיגועים נמוך בהשוואה לתקופותיהם של שני קודמיו בתפקיד, יצחק רבין ושמעון פרס.

גם במגעים עם סוריה חל קיפאון בתקופת נתניהו, אף על פי שידידו האישי המיליונר האמריקני רון לאודר נשלח לסוריה מטעמו. בשנת 1999 נחשף מסמך של לאודר המתאר את המו"מ בין ישראל לסוריה בתקופה זו, שלא נשאו פרי.

[עריכה] התחום הכלכלי

נתניהו, הדוגל באסכולת שוק חופשי שמרנית, העלה על נס את ערכי "הכלכלה החופשית" ואת ההפרטה. נראה, כי תקופת כהונתו הקצרה ותחלופת שרי האוצר בממשלתו (בממשלתו כיהנו שלושה שרי אוצר, כל אחד למשך פרק זמן של כשנה) גרמו לכך שממשלתו לא הספיקה לעשות רבות בתחום זה (כפי שעשה, לאחר מכן, כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון). ממשלתו העבירה קיצוצים רחבים בתקציב ואף הטילה כמה מסים חדשים^{[דרוש מקור]}.

[עריכה] עימותים והקדמת הבחירות

תקופתו של נתניהו כראש ממשלה לוותה בחילוקי דעות חריפים בציבור. אנשי השמאל ייחסו לו חלק ביצירת האווירה שאפשרה את רצח רבין, והתנגדותם לו גברה בעקבות דבריו בתקופת כהונתו, כגון התבטאותו "השמאל שכח מה זה להיות יהודי, הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו" אותה לחש לרב כדורי, או הביטוי "הם מפחדים" שחזר עליו מספר פעמים בהופעתו לפני תומכיו (המשפט התייחס למבקריו ולאנשי התקשורת שמפחדים שינצח בבחירות). הופעתו התקשורתית המלוטשת הביאה לו תומכים, אך מנהגו לדבר אל העם "מעל ראשי" מראייניו תרם ליחסים העכורים עם העיתונות, שאותה האשים בהתנכלות לו.

למרות, ואולי דווקא בגלל יחסיו הקשים עם השמאל, הוא זכה לאהדה רבה בחוגי החרדים והימין המסורתי.

במהלך שנותיו כראש ממשלה (ואף אחר כך כשר החוץ) קידם נתניהו את היחסים עם הימין הנוצרי הרדיקלי האמריקאי בישראל [2] [3] [4]. פעילות זו, שלוותה בידידות אישית חמה בין נתניהו לבין ג'רי פאלוול ומנהיגים אחרים מהימין הנוצרי, עוררה ביקורת חריפה בישראל ובקרב יהדות ארצות הברית.

בעקבות פרשת בר-און חברון נפתחה חקירה פלילית נגד נתניהו, ובעקבותיה המליצה המשטרה להגיש נגדו כתב אישום. לבסוף, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, שמונה על ידי הממשלה לאחר הפרשה, החליט לא להעמידו לדין, אם כי מתח עליו ביקורת חריפה.

יחסיו עם בעלי בריתו הפוליטיים לוו בחריקות וצרימות. הגיבוי שלא נתן לשר האוצר דן מרידור הוביל להתפטרות האחרון בטונים צורמים, כעבור שנה מכניסתו לתפקיד. שר החוץ דוד לוי פרש בגלל התנגדותו לצעדיו הכלכליים בראשית 1998, אך גם בגלל יחסים אישיים רעועים.

אחרי חתימת הסכם ואי ביצעה ממשלתו חלק קטן מהנסיגה אליה התחייב. ההסכם גרם לאכזבה מצד חלק מאנשי הימין בקואליציה, ואילו התמהמהותו של נתניהו ביישומו והמתקפה החריפה שלו על מפלגות השמאל עם שובו מהוועידה מנעו ממפלגות השמאל לספק לו רשת ביטחון. ההתמרמרות על התנהלותו האישית הוביל לאובדן תמיכת גורמי מרכז בו. שיתוף הפעולה בין כל אלה הוביל להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה.

בבחירות לראשות הממשלה התייצבו כנגד נתניהו אהוד ברק, מועמד מפלגת העבודה, יצחק מרדכי, שאותו פיטר נתניהו מתפקיד שר הביטחון כשגילה כי הוא מתכוון להצטרף למפלגת המרכז ולרוץ נגדו, ועזמי בשארה. מסקרים שנערכו אחרי העימות הטלוויזיוני התברר כי קסמו הטלוויזיוני של נתניהו לא עמד לו הפעם, ובעימות שקיים מול יצחק מרדכי נחל זה ניצחון מפתיע. אולם בסופו של דבר, מרדכי ובשארה פרשו מהמרוץ ותמכו במועמדותו של ברק, אשר בסופו של דבר ניצח - במאי 1999 - עם רוב של 56%. נתניהו הודה בתבוסתו עוד לפני פרסום התוצאות הסופיות, והודיע על פסק זמן מהפוליטיקה, כשלצדו עומד אריאל שרון שהוצג כממשיכו.

לימים תלה נתניהו את כשלונו בקדנציה הראשונה בכך שלא הקים ממשלת אחדות עם בחירתו ושלא שיער עד כמה עמוקים הקרע בעם והטינה שרחש לו השמאל.

[עריכה] הפרישה מהפוליטיקה והחזרה

לאחר שהפסיד בבחירות 1999 פרש מהנהגת הליכוד ומחברותו בכנסת. אחר פרישתו נחשדו נתניהו ואשתו בשתי פרשיות:

• חשד שהעבירו לחזקתם האישית מתנות שאותן קיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה, ולכן הן רכוש מדינת ישראל. התיק נסגר מחוסר אשמה, לאחר שהתברר שנתניהו הקפיד לערוך רישום מדויק של כל המתנות שקיבל ממנהיגים בעולם.
• ניצול מעמדו של נתניהו להשגת טובות הנאה מהקבלן אבנר עמדי. בפרשה זו המליצה המשטרה להעמידו לדין בגין עבירות שוחד, מרמה, הפרת אמונים ושיבוש חקירה, אולם הפרקליטות החליטה שלא להגיש כתב אישום.

עם נפילת ממשלת ברק בסוף שנת 2000 שאף נתניהו לחזור לפוליטיקה. על פי חוק, התפטרות ברק הייתה אמורה להוביל לבחירות לראשות הממשלה בלבד. נתניהו דרש שיתקיימו גם בחירות לכנסת, משום שטען שאם הרכבה לא ישתנה, לא תתאפשר הקמת ממשלה יציבה. ש"ס, שלא רצתה להסתכן בירידת כוחה, סירבה לתמוך בפיזור הכנסת, אך סייעה להעברת חוק שאפשר לנתניהו להתמודד בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. נתניהו החליט שלא להתמודד - בטענה שהוא מתנגד לחקיקה המיועדת לאדם ספציפי, החלטה שכנראה הייתה משגה פוליטי והובילה לעלייתו המפתיעה לשלטון של אריאל שרון, שנחשב באותה עת ל"בלתי בחיר" ולפופולרי פחות מנתניהו.

בטרם מבצע "חומת מגן" תקף נתניהו את הבלגתו של שרון מול הפיגועים וקרא לכניסת צה"ל לערים הפלסטיניות. הוא קרא גם ליצירת הפרדה בין השטחים הפלסטיניים לישראל, אם כי שמר על עמימות לגבי האופן שבו תבוצע הפרדה זאת. רק מאוחר יותר היה מתומכיה של גדר ההפרדה.

עם פירוק ממשלת האחדות בסוף שנת 2002 הצטרף נתניהו לממשלת שרון כשר החוץ. הוא ניסה להתמודד מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד בבחירות הפנימיות.

[עריכה] שר האוצר

עם כינון ממשלת שרון השנייה בתחילת 2003 הוצע לנתניהו תפקיד שר האוצר. נתניהו, שחפץ בתיק החוץ, סירב תחילה, אך לבסוף נטל את התפקיד על עצמו, אפילו בהתלהבות מה, לאחר שהובטחה לו יד חופשית מצד ראש הממשלה. ואכן בתקופת כהונתו כשר אוצר נהנה נתניהו מגיבויו של שרון. נתניהו גרס כי עידוד כלכלת השוק יביא לצמיחה ולשיפור המצב הכלכלי במשק. במהלך כשנתיים וחצי בהן כיהן כשר אוצר, ערך רפורמות בתחומים שונים, בעיקר בתחום המיסוי ושוק ההון. הוא הוביל מדיניות קפיטליסטית תקיפה, וקידם יוזמות להפחתת הוצאות הממשלה, קיצוצים בתקציבי הרווחה והפרטת חברות ממשלתיות. צעדים בולטים של נתניהו:

• בתחילת כהונתו האיץ את הרפורמה שהחל בה קודמו, סילבן שלום, ובאה להקטין את שיעורי מס ההכנסה, ובמקביל ביטל פטורים והרחיב את בסיס המס. בין הפטורים שביטל בולט ביטול הקלות המס לתושבי ההתנחלויות, צעד שבו העדיף לדבריו את גישתו הכלכלית על-פני גישתו להתנחלויות. באמצע 2004 הוביל מהלך נוסף, שבו המשיכו גם שרי האוצר שבאו אחריו, להורדת נטל מס ההכנסה ומס החברות בהדרגה עד שנת 2010, שבסופו צפוי המס השולי המרבי על יחידים לעמוד על 44% (לעומת 50% בשנת 2002), והמס על חברות - 25% (לעומת 36% ב-2002). במסגרת תיקון 147 לפקודת מס הכנסה נקבע גם כי החל משנת 2006 יהיה שיעור מס של 20% לכל הרווחים הריאליים בשוק ההון (לרבות מניות בבורסה, ריביות על פקדונות) והחל משנת 2007 גם על שבח מקרקעין. הצעד הראשון ברפורמה זו העניק הקלות מס לכל העובדים, בלי יוצא מהכלל, משום שנכללה בו הפחתה של דמי הביטוח הלאומי לבעלי שכר נמוך, אך יתר שלביה היטיבו ישירות רק עם בעלי הכנסה בינונית ומעלה, ובמיוחד עם בעלי הכנסה גבוהה.
• העביר לניהול מיוחד (הלאמה) את קרנות הפנסיה הגרעוניות של איגודי עובדים (בעיקר ההסתדרות) שהיו צפויות, על פי הדוחות האקטואריים שלהן, להגיע בהמשך פעולתן לחדלות פרעון. הקרנות המאוזנות שבבעלות הקרנות הגרעוניות נמכרו (בעיקר לחברות הביטוח). לקרן פועלי הבניין, שכבר הייתה חדלת פרעון, אפשרה תוכנית הסיוע את תשלום הפנסיה לחבריה. צעד זה לווה בהעלאה ניכרת של הפרשות העמיתים בקרנות הגרעוניות ומעבידיהם, וצמצום בזכויות העמיתים.
• הוביל את התוכנית להפוך את הנמלים לתאגידים, במטרה מוצהרת ליצור תחרות בין הנמלים ולייעלם. הדבר לווה בהסכם שכר עם העובדים בו תוגמלו בסכומים גבוהים [5] ונוסדו חברות ממשלתיות עבור כל נמל בישראל.
• שינה את הקריטריונים לקבלת קצבאות רווחה ("תשלומי העברה"), והביא לקיצוץ בקצבאות המוסד לביטוח לאומי. מטרתה של מדיניות זו הייתה לדבריו לעודד אנשים החיים מקצבאות לצאת לעבודה [6]. הקיצוץ בקצבת ילדים היה חריף במיוחד, והוא התאפשר לנוכח העובדה שהמפלגות החרדיות, שבאופן מסורתי פעלו להגדלת קצבה זו (לדוגמה חוק הלפרט), לא היו חלק מהקואליציה. הקיצוצים בקצבת הילדים פגעו בעיקר במגזר החרדי ובמגזר הערבי (מגזרים שבהם שיעור הילודה גבוה יחסית). קיצוצים נוספים בקצבאות פגעו באמהות חד-הוריות, במובטלים, בקשישים (שחלק מהם סבל גם מקיצוץ של 2% בפנסיה עקב הלאמת קרנות הפנסיה), ועוררו גל של שביתות במגזר הציבורי ומחאות כזו של ויקי קנפו.
• בתחילת 2004 הוביל קיצוץ במסים על קשת רחבה של מוצרי צריכה, והקדים בחודשים אחדים את החזרת המע"מ לשיעור של 17%.
• קידם רפורמה בשוק ההון, באמצעות "ועדת בכר", שבהתאם להמלצותיה, שמומשו לאחר כהונתו של נתניהו, נאלצו הבנקים למכור את קופות הגמל וקרנות הנאמנות שהיו בבעלותם.
• הפרטות: במהלך כהונתו הועברו מספר חברות שהיו בשליטת הממשלה לשליטת גופים פרטיים. ב-2003 הונפקו בבורסה מניות "אל על", מה שאיפשר לקבוצת "כנפיים" של האחים דדי ואיזי בורוביץ להשתלט על החברה. בתחילת 2004 מכרה המדינה את מניותיה בחברת הספנות "צים" (50% מהחברה), לחברה לישראל שבשליטת האחים יולי וסמי עופר בכחצי מיליארד ש"ח. המהלך כונה "עסקת השקשוקה", בעקבות ראיון של רם כספי, עורר ביקורת ציבורית רבה [7] [8] ונכתבה עליו הערה בדו"ח מבקר המדינה ^[2]. גרעין השליטה בבנק דיסקונט נמכר לקבוצת משקיעים בראשות מתיו ברונפמן, תמורת 1.3 מיליארד שקל, כ-80% משווי השוק על פי מחיר המניות שנסחרו באותה עת בבורסה. חברת התקשורת "בזק" נמכרה לקבוצה בראשות חיים סבן ואייפקס, במחיר הקרוב לשוויה הבורסאי. נתניהו המשיך בנסיונות קודמיו ומחליפיו בתפקיד למכור את גרעין השליטה בבנק לאומי, אך גם בשנת 2008 הבנק לא היה בידיים פרטיות.
• הביא להקפאת ערכן של נקודות הזיכוי ממס הכנסה, ובכך פגע בכלי העיקרי המשמש להתחשבות בחלקים באוכלוסייה הנחשבים כראויים להקלה בגובה המס, ובהם משפחות חד הוריות, הורים לילד נכה, עולים חדשים ועוד.

לאחר כשנתיים וחצי בתפקיד שר האוצר, באוגוסט 2005, התפטר נתניהו. בתקופת כהונתו השתפרו באופן משמעותי המדדים הכלכליים של המשק בישראל:

• התוצר המקומי לנפש (לפי שווי כוח הקנייה), עלה ב-16% משנת 2002, השנה שקדמה לזו שבראשיתה החל נתניהו את כהונתו כשר האוצר, לשנת 2005, שנת פרישתו מהמשרד ^[3].
• המדדים העיקריים בבורסה עלו ב-140% [9].
• מספר המועסקים עלה מ-2.3 מיליון ל-2.5 מיליון ושיעור האבטלה ירד מ-10.5% ל 8.9% [10].
• בסוף כהונתו הייתה הצמיחה בישראל 4.1%, הגבוהה מבין המדינות המפותחות אך נמוכה ממשקים מתעוררים כמו סין (9.5%). נוסף, גם האינפלציה בארץ (0.3%) הייתה נמוכה יותר מזו של המדינות המפותחות פרט ליפן וסינגפור [11].
• בעוד שאת 2002 סיימה הממשלה עם גרעון (אמיתי) של 4.5% מהתוצר, את 2005 היא סיימה עם גרעון אמיתי של אפס [12].

בסוף 2002 מדינת ישראל התקשתה לגייס כסף בחו"ל, מאחר והחוב הממשלתי גדל באופן ניכר. בדו"ח היציבות הפיננסית של בנק ישראל לשנת 2003 צויין כי שיפור מעמדה של ישראל בשווקים הפיננסיים נבע בין השאר מהקמת ממשלה חדשה יציבה ובעלת תוכנית כלכלית ומהקיצוצים בתקציב (אף שעוד לא באו לידי ביטוי בגירעון אותה שנה), זאת בנוסף לגורמים כמו השיפור במצב השווקים בעולם, קבלת הערבויות האמריקאיות והשיפור במצב הביטחוני [13]. בשנת 2007 פרסמה מחלקת המחקר של בנק ישראל מאמר שבו נטען כי מדיניותה המקרו-כלכלית של הממשלה בתקופתם של נתניהו ושל אהוד אולמרט ואברהם הירשזון שהחליפוהו גרמה לשליש מהצמיחה במשק, ואילו גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני וצמיחת הסחר העולמי גרמו לשני שלישים מהצמיחה ^[4].

נתניהו זכה לחצי ביקורת מהארגונים החברתיים בשל עלייה גדולה בשיעור העוני וגידול משמעותי במדד האי-שוויון במשק. על-פי דוחות של המוסד לביטוח לאומי שיעור העוני בין 2002 ל-2004 עלה בכ-10%, ב-12% מספר הילדים החיים במשפחות עניות. ארגוני רווחה דיווחו על עלייה בדרישת הנזקקים למזון ולתרופות, גם בקרב אזרחים שהשתייכו בעבר למעמד הביניים [14] וגם בקרב אזרחים עובדים, או פנסיונרים. העוני התרחב בעיקר כתוצאה מהקיצוצים בתשלומי הרווחה והקצבאות.

מתנגדיו ופעילים חברתיים, בהם מרכז אדוה, טענו כי ניתוח סטטיסטי של נתוני הצמיחה המרשימים חושף שהצמיחה הושפעה בעיקר מתעשיות ספציפיות ולא מכלל המשק, ובעיקר העשירון העליון הרוויח מפירותיה, בזמן שהעשירונים המרכזיים דרכו במקום ומצבם של העשירונים התחתונים אף הורע. גם הנתון על ירידה בשיעור האבטלה ספג ביקורת כאשר התברר שכשליש ממקומות התעסוקה החדשים (70 אלף מתוך 200 אלף) מוגדרים כחלקיים. התאחדות התעשיינים ביקרה אף היא את הירידה בשיעור האבטלה בהציגה את הנתון לפיו כ-40% מהמועסקים החדשים התקבלו לעבודות במגזר הציבורי [15] - בניגוד מוחלט לכוונותיו של נתניהו שהמשיל את משל "האיש הרזה (המגזר הפרטי) הסוחב על גבו את האיש השמן (המגזר הציבורי)".

במשך תקופה ארוכה נתניהו מיעט מאוד להתבטא בנושאים מדיניים. לגבי תוכנית ההתנתקות, הודיע שהוא תומך בתוכנית, אך לא בדרך שבה תוכננה להתבצע (למשל הוא התנגד לנסיגה מציר פילדלפי בטענה שנסיגה משם תביא להברחת אלפי כלי נשק לרצועה), וכן צידד בכך שהתוכנית תוצג לכנסת רק לאחר שייערך משאל עם בנושא. לאחר שהציב אולטימטום לראש הממשלה לפיו יתפטר אם לא יבוצע משאל עם [16], נסוג בו מהתפטרותו באומרו שמותו של יאסר ערפאת, שאירע בינתיים, דורש בדיקה מחדש של המצב. בהמשך שב ותבע קיומו של משאל עם, וב-7 באוגוסט 2005, כשבוע לפני יישומה של התוכנית, הגיש במהלך ישיבת ממשלה, שבה הוחלט על פינוי שלושת היישובים הראשונים, מכתב התפטרות מן הממשלה. הוא נימק את החלטתו להתפטר בחששו שבעזה צפוי לקום "בסיס טרור שיסכן את ביטחון ישראל" ובאומרו ש"רפורמת בכר" בבנקים השלימה את הרפורמות שביקש לערוך במסגרת תפקידו.

[עריכה] מנהיג האופוזיציה בליכוד

ב-30 באוגוסט 2005 הודיע נתניהו על התמודדותו על ראשות הליכוד ועל ראשות הממשלה מול אריאל שרון. אחדים מחברי הכנסת של הליכוד הצהירו על תמיכתם בנתניהו. ימים ספורים לאחר מכן הכריז גם ח"כ עוזי לנדאו על מועמדותו לתפקיד.

נתניהו החל לתקוף באופן חריף ביותר את אריאל שרון וטען כי הוא מוביל את הליכוד בדרך שהיא "שמאלה ממרצ". יחד עם לנדאו ונציגי הימין הנצי במרכז הליכוד פעל נתניהו להקדמת הפריימריז לבחירת יו"ר הליכוד, במטרה להדיח את שרון מתפקיד יו"ר המפלגה, אך ההצעה נדחתה על ידי מרכז הליכוד (ספטמבר 2005) בהפרש קולות קטן. למרות הפסדו הצהיר נתניהו כי ימשיך להתמודד על תפקיד יושב ראש התנועה.

[עריכה] בראשות הליכוד

בתחילת דצמבר 2005, בעקבות פרישתו של אריאל שרון למפלגה עצמאית בשם "קדימה", הפך נתניהו למועמד המוביל להנהגת הליכוד בבחירות 2006. מולו התמודדו בפריימריס סילבן שלום, ישראל כץ ומשה פייגלין. עוזי לנדאו, שהתמודד בתחילה, הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכה בנתניהו, ואילו שאול מופז, שהתמודד בתחילה גם הוא, עבר למפלגת "קדימה". בבחירות הפנימיות שנערכו ב-19 בדצמבר 2005 נבחר נתניהו לראשות הליכוד בקולות 44% מן המצביעים (מול 33% לשלום, 12% לפייגלין ו-9% לכץ).

ב-2 במרץ 2006 הצליח לאשר במרכז הליכוד החלטה המעבירה את בחירות הרשימה לכנסת לפריימריס פתוחים בין כל חברי התנועה[17], ובכך ניטל למעשה כוחו הפוליטי של מרכז התנועה, שנחשב (לפי סקרים שונים) כשנוא בציבור וכמקור לשחיתות בתנועה. התגובות לצעד זה בעיתונות היו מעורבות, מחד זכה לתשבחות על שנלחם למען טוהר המידות במפלגה ועל שהצליח לגרום למרכז לוותר מרצון על עצמתו, משימה שנראתה עד אז כבלתי אפשרית. מאידך היו שטענו כי מדובר בתיקון קוסמטי בלבד, בהצביעם על העובדה כי הצעד ננקט לאחר שכבר נבחרה רשימת הליכוד לכנסת ה-17, וכי ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר הבחירות.

הבחירות לכנסת ה-17 הביאו עמן מפלה לליכוד בראשות נתניהו, שזכה ב-12 מנדטים, זאת אף על פי שהמועמד שכנגד היה אהוד אולמרט ולא אריאל שרון, ועל אף עליית החמאס ברשות הפלסטינית ונטילת כוחם של חברי המרכז - שנראו כולם כעומדים לחזק את המפלגה. בנאום התבוסה קשר נתניהו בין מדיניותו הכלכלית, שפגעה בשכבות החלשות, לבין הכישלון בבחירות, אך קבע כי זו הייתה הכרחית למען הצלת המדינה, והודיע שימשיך לעמוד בראש התנועה. בכנסת ה-17 מכהן נתניהו כראש האופוזיציה. בנאומים שנשא כראש האופוזיציה ובעקבות מלחמת לבנון השנייה הדגיש את הסכנה הנשקפת מאיראן המתחמשת בפצצת אטום והשווה אותה לגרמניה הנאצית. בשנת 2008 אישרה הכנסת הצעת חוק פרטית של נתניהו שעסקה באיסור השקעה בתאגידים המקיימים קשר עם איראן^[5].

ב-14 באוגוסט 2007 נערכו בחירות לראשות הליכוד. יריבו העיקרי של נתניהו במפלגה, סילבן שלום, פרש בהפגנתיות מהמירוץ לראשות המפלגה בשל הקדמת הפריימריס, תוך שהוא משאיר את נתניהו כמועמד עיקרי יחיד אל מול פעילים עם כוח מועט במפלגה - משה פייגלין ודני דנון. נתניהו זכה ברוב של 72.8%, וביסס את מעמדו כמנהיג הליכוד ומועמד המפלגה לראשות הממשלה בבחירות הבאות.

[עריכה] משפחתו

נתניהו נשוי פעם שלישית. מנישואיו הראשונים לד"ר מיקי הרן נולדה בתו נועה. נישואיו השניים היו לפלור קייטס, שהתגיירה לצורך הנישואים. מנישואיו הנוכחיים, לשרה לבית בן-ארצי, פסיכולוגית שאותה פגש בעת שהייתה דיילת בטיסה שבה טס, נולדו בניו יאיר ואבנר.

[עריכה] ספריו

• מלחמה בטרור, ידיעות אחרונות.
• מקום תחת השמש, ידיעות אחרונות.

ספרים שערך:

• "מכתבי יוני" (1978).
• "הטרור הבינלאומי: אתגר ותגובה" (1979).
• "הטרור: כיצד המערב ינצח" (1987).

[עריכה] לקריאה נוספת

• רונית ורדי, ביבי - מי אתה אדוני ראש הממשלה הוצאת כתר, 1997.
• בן כספית, אילן כפיר נתניהו הדרך אל הכוח אלפא תקשורת, 1997.

[עריכה] הערות

1. ^ דניאל בן סימון, כרוניקה של רצח ידוע מראש, אתר וואלה.
2. ^ נכתב כי "מן הראוי היה שהרשות תמצה את האפשרות לקבל הצעה נוספת לרכישת המניות ותיידע את חברת הספנות בחו"ל על חידוש הליך המכירה ועל השינויים שחלו בו כדי לנסות לעניין אותה מחדש בהליך... הפרטת צים הושלמה עם מכירת יתרת המניות לחברה לישראל... מחיר המכירה של מניות אלה נקבע ל-504 מיליון ש"ח בקירוב, והוא שיקף את המחיר הנמוך ביותר שבטווח המחירים שהציגו מעריכי שווי לרשות החברות" [1]
3. ^ הדו"ח מ-2007 של קרן המטבע הבינלאומית.
4. ^ Karnit Flug and Michel Strawczynski, Persistent Growth Episodes and Macroeconomic Policy Performance in Israel, July 2007.
5. ^ מייקל פריד, אושר חוק איסור סחר עם איראן, באתר "אומדיה"

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: בנימין נתניהו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנימין נתניהו

• האתר הרשמי של בנימין נתניהו
• בנימין נתניהו באתר הכנסת
• בנימין נתניהו, באתר משרד ראש הממשלה
• אתר התומכים בבנימין נתניהו
• המדיניות הכלכלית של נתניהו
• בנימין נתניהו: אין שלום ללא ביטחון, באתר הסוכנות היהודית.
• שילה הטיס רולף, בנימין נתניהו, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל",1998.
• בנימין נתניהו - ראש הממשלה התשיעי של מדינת ישראל, באתר "ניחוח ישראלי".
• סיכום נאומו של בנימין נתניהו לרגל 5 שנים לאסון התאומים בכנס המכון הישראלי לענייני טרור, באתר "אומדיה"
• אלה קובלנץ ורן פרחי, תוכנית ההתעצמות של בנימין נתניהו אל מול האסלאם המיליטנטי, באתר "אומדיה"
• בנימין נתניהו והרבי מליובאוויטש באתר "בית חב"ד"
• הספרים של בנימין נתניהו באתר סימניה