המאוזוליאום של סנטה קונסטנצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Santa Costanza. Exterior.JPG
תוכנית הקרקע של הכנסייה
מבט על מרכז הכנסייה
מפסיפסי האמבולטוריום
Santa Costanza. Mosaic del S. VII “Traditio Legis”.JPG

המאוזוליאום של סנטה קונסטנצהאיטלקית: Mausoleo di Santa Costanza) היא כנסייה ברומא, שנבנתה בימי הקיסר קונסטנטינוס. כנסייה זו שימשה כמאוזוליאום, שבו נקברו בתו קונסטנטינה ואמו הלנה. הכנסייה נקראה על שמה של קונסטנטינה עם הפיכתה לקדושה, זמן רב לאחר מותה בשנת 354 לספירה. הכנסייה שופצה בשנת 1254 ושוב בשנת 1620.

מבנה הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידוע כי קונסטנטינה בנתה בפטיסטריום על שטח שהיה, כנראה, ברשות המשפחה האימפריאלית. במבנה זה היא הוטבלה, ביחד עם אחותה הלנה, בידי האפיפיור סילבסטר הראשון. מבנה הכנסייה נחשב בעיני רבים למבנה זה. עם זאת, בחפירות ארכאולוגיות שנערכו בשטח המאוזוליאום בשנת 1992, נחשפו שרידי מבנה בעל צורת תלתן העשוי להיות אותו מבנה טבילה‏[1]. ליד המבנה עמדה כנסיית "Sant'Agnese fuori le mura", אשר פירוש שמה הוא "כנסיית אנגס הקדושה אשר מחוץ לחומות". כנסייה זו נבנתה על קברה של אגנס הקדושה (Sant'Agnese) ואינה קיימת כיום.

הכנסייה תוכננה כמבנה מרכזני עגול, כלומר מבנה בעל מרכז אשר היה אופייני למבני הנצחה מן העת העתיקה. ייתכן כי צורה זו הייתה אחת ההשפעות לצורתה של כנסיית הקבר בירושלים.‏[2]צורתה החיצונית של הכנסייה כיום דומה לצורתה במאה הרביעית לספירה. קוטרו של המבנה המעוגל הוא 29 מטרים. סביב חדר עגול מרכזי הותקן אמבולטוריום, מעבר מעוגל המופרד מן החלל הפנימי על ידי צמדים של שנים-עשר עמודים. באמבולטוריום נמצאים גם סדרה של קמרונות חבית הנשענים על קיר האמבולטוריום ועל העמודים וכן קפלות השקועות בקיר. מעל העמודים מתנשא מבנה רוטונדה ובו מותקנים תריסר חלונות גדולים (כסמל לשנים-עשר השליחים). מעליו הוקמה כיפה. מערך ארכיטקטוני כזה מציג התקדמות "מן הרעיון של מבנה הזיכרון‏[3] המעגלי" באדריכלות הרומית אל יצירת מרחב בעל מרכז ברור ומואר‏[4]. מעברו השני של קיר האמבולטוריום נמצא אמבולטוריום נוסף, חיצוני, אולם צורתו שונתה מאז בניית הכנסייה. אל מול הכניסה למבנה הוקמה קפלה השקועה בקיר, קפלה הגדולה משאר הקפלות שבמבנה ובה שוכן ארון הקבורה של קונסטנטינה. בשנת 1256 נבנתה ליד המאוזוליאום כנסייה בצורת בזיליקה.

העיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה צופה בפסיפסים אשר נקבעו באמבולטוריום הפנימי ובכיפה. נושאי הפסיפסים שבאמבולטוריום לקוחים מן האיקונוגרפיה של האמנות הפגנית. לצד עיטורים גאומטריים, מופיע באחד מחלקי הפסיפס מתוארים ציפורים, ענפים עמוסי פרי וחפצי מותרות כגון "קרן שפע", מראה, כדים וכדומה, הפזורים בחוסר סימטריות על רקע לבן. בחלק אחר של הפסיפס מופיע דגם גאומטרי נוקשה ובתוכו משובצים מיני ציפורים וכבשים, פוטים, אשר חלקם מחזיקים צלחות או מגשי אוכל, וכן דמויות נשיות המתוארות כ-"טיכה" (בלטינית: Tyche), האוחזות בסמלי שפע כגון קרן שפע, צמחים, מראה ועוד. בחלקים אחרים מופיעים גם טווסים, דולפינים וכן קופידונים (פותים) הבוצרים ענבים.

הפסיפסים שעיטרו את הכיפה נהרסו בעת השיפוצים של שנת 1620, עם זאת, בעזרת תיעוד מוקדם שלהם אנו יודעים כי נושאם של פסיפסים אלו היו בעלי משמעות דתית נוצרית - נושאים תנ"כיים הממוסגרים על ידי עיטור צמחי. ריצ'רד קרוטמייר (Krautheimer), מציין כי באזור הבלדקינו, אזור הקרוב לקפלה ובו הוצב הסרקופג של קונסטנטינה, תוארו נושאים מן המיתולוגיה הנוצרית המציינים את "ירושלים השמימית" - השליחים בדמות כבשים וכיפת שמיים מוזהבת‏[5].

שני חלקי עיטור מן הסוג הזה שרדו בשתי קפלות בכנסייה. באחד מופיע ישו כשליט העולם היושב על כדור העולם ומוסר את "מפתחות מלכות השמים" לפטרוס. בפסיפס זה מתואר ישו כגבר כהה שיער בעל זקן ואילו בפסיפס השני מופיע ישו כצעיר בלונדיני המוסר החוק לפאולוס. ברקע שני התיאורים מופיעים ענפי דקל כסמל לגן העדן. תיאורים אלו, אף כי ייתכן שנוצרו בתקופה המאוחרת מעט מבנייתה הראשונית של הכנסייה, מציגים את הפרשנות הנוצרית להעברת החוק האלוהי (בלטינית: Tradio legis)‏[6]. בדיון אודות משמעותם של שני פסיפסים אלו מעלה ג'נסין את שאלת הפער שבין הייצוג השונה של דמות ישו. הצעה אחת שלה היא כי שני הפסיפסים הם עבודתם של שני אמנים שונים. הסבר נוסף הוא התפיסה כי דימויים אלו מציגים עמדה תאולוגית שונה לדמותו של ישו - באחד אנושי ובאחר אלוהי. אולם, הצבתן של שתי סצינות כמתארות את ישו לאחר מותו ותחייתו שוללות, לפי ג'נסין, פרשנות כזו‏[7]. פתרון נוסף שהיא מציעה הוא להבין פער זה כמושתת על קונבנציות תיאור רומיות-פגניות המבחינות בין "צעירות לעומת בגרות"‏[8].

סרקופג קונסטנטינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאוזוליאום מוצב כיום העתק של ארון הקבורה של קונסטנטינה, עשוי אבן פורפיר סגולה. הארון המקורי מוצג במוזיאון הוותיקן ברומא. על הסרקופג מופיע תבליט ובו קופידונים בדמותם של ילדים (פוטים), העוסקים בפעילות של הכנת יין ומשולבים בין שריגי גפן לכלל דגם עיטורי. לצד הפוטי מופיעים דימוי של טווסים וציפורים אחרות. דימוי נוסף המופיע על הארון הוא כבשה. על מכסה הארון מופיעים ראשים של פוטים או של מסכות (אחד בכל צד) המשולב בקישוט של גרלנדה[9]. עיצוב דגם כזה אינו אופייני לסרקופגים נוצריים מן המאה הרביעית, כיוון שהוא חסר את הסממנים הנוצריים הברורים. עובדה זו, בשיתוף עם עדויות נוספות, העלתה ספקות בקשר לנכונות זיהוי הסרקופג כארון הקבורה של קונסטנטינה.‏[10] פרשנות נוצרית של נושא עיטור זה, הגם שסוג פרשנות זו אינה מקובלת על חוקרים רבים ביחס לסרקופג זה, תראה בשריגי הגפן ובדמויות הפוטים "דימוי של נשמות המאמינים בנצרות שתיגאלנה בדמו של ישו, אותו מסמל כמובן שריג הגפן, מקור היין"‏[11]. בכך מתקבלת משמעות מטאפורית של אמונה באל הנוצרי ובגאולה הנוצרית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: [1].
  2. ^ כנען-קדר, נורית, האמנות הנוצרית בימי הביניים, הוצאת משרד הביטחון, 1990, עמ' 41.
  3. ^ בלטינית: Memoria.
  4. ^ Schug-Wille, Christa, Art of Byzantine World, Harry N. Abrams, Inc., New York, 1969, p. 38.
  5. ^ Krautheimer, Richard, Early Christian and Byzantine Architecture, Peguin Books Ltd, Middlesex, England, p.68.
  6. ^ Schug-Wille, Christa, Art of Byzantine World, Harry N. Abrams, Inc., New York, 1969, p. 40.
  7. ^ Jensen, Robin Margaret, Understanding Early Christian Art, Routledge, London, 2002, pp. 113-114.
  8. ^ Jensen, Robin Margaret, Understanding Early Christian Art, Routledge, London, 2002, pp. 119.
  9. ^ גרלנדה - קישוט המורכב מפרחים או עלים הארוגים למעין "חבל" או חישוק.
  10. ^ על טענות אלו ראו: Lehmann,Karl, "Sta. Costanza", The Art Bulletin, Vol. 37, No. 3 (Sep. 1955) pp. 193-196. על השקפה הרואה את הדימויים בסרקופג ובפסיפסים כפגניים ומציינת את בעלה השני של קונסטנטינה, אשר היה פגני באמונתו, כמניע לדימויים אלו ראו: Rodley, Lyn, Byzantine Art and Architecture, An Introduction, Cambridge University Press, Cambridge, 1994, pp. 36-37.
  11. ^ כנען-קדר, נורית, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002, עמ' 115. כנען-קדר מתייחסת בתיאור לארון קבורה מן המאה השלישית ועליו לצד השריגים והפוטי גם דימוי של "הרועה הנאמן".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]