טווס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgטווס
Pfau imponierend.jpg
Pavo muticus - Hai Hong Karni.jpg
למעלה: טווס מצוי, למטה: טווס ירוק
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: תרנגולאים
משפחה: פסיוניים
תת־משפחה: פסיונים
סוג: טווס
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Pavo
‏(ליניאוס)

טווס (שם מדעי: Pavo) הוא סוג של עוף במשפחת הפסיוניים. הוא מוכר עד מאוד בשל זנבו ההדור של הזכר, המשמש קריטריון לבחירה מינית המתבצעת כשהוא מציג אותו לראווה בפני נקבות בתקופת הרבייה.

מיני הטווס הם:

המין הנקרא בעברית "טווס קונגו" אינו בסוג "טווס" אלא מין יחיד בסוג אחר בתת-משפחת הפסיונים ושמו המדעי Afropavo congensis. בדרך כלל, המילה "טווס" בעברית מתייחסת למין טווס מצוי הנפוץ יותר.

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווס האסייתי הטיפוסי השייך למין pavo כולל את הטווס המצוי המוכר ואת הטווס הירוק. הטווסית או טווס קונגו, היא עוף נדיר ביותר שהתגלה ב-1936 ושוכן ביערות קונגו. אורך גוף הטווס הוא כמטר אחד; גם מניפת נוצות הטווס מגיעה לאורך זה. בטבע הטווסים הם אוכלי כול; הם ניזונים מחלקי צמחים: עלי כותרת של פרחים וראשי זרעים; עם זאת מזונם המועדף הוא חרקים ופרוקי רגליים אחרים. הטווס צד בעלי חיים קטנים, דגים קטנים, ופרוקי רגליים על הקרקע, בנחלים רדודים ובאזורים עשביים. נחשים קטנים וזוחלים אחרים חביבים על הטווס החי באזורי פרא. הרכב הירקות מעניק לטווס את הסיבים התזונתיים הנחוצים לו לעיכול שריונות חרקים קשים ועצמות זוחלים קטנים. הטווס הוא אוכל בשר מתוך כורח, כלומר חלבוני בעלי החיים מהם הוא ניזון חיוניים לו לבריאותו ולהתרבותו.

תקריב של ראש הטווס

הטווס הירוק הורג את הזוחלים הקטנים שמהם הוא ניזון על ידי גירוים לתקיפה חוזרת ונשנית, עד שהם מותשים. אז מצליף הטווס בטרפו ברגליו וכנפיו הקשים. טופרי רגליו משמשות גם כהגנה מפני טורפים.

טווסים מאכלסים אזורי סוואנה טרופית ויערות השוכנים בקרבת חופים.

יש קושי רב בהבחנה בין טווסים ירוקים צעירים לבין אמם. ישנן עדויות מסוימות הגורסות כי לטווס הירוק יש חיים חברתיים מורכבים אשר עשויים לכלול את אימוצם של טווסים צעירים בני שנה ושנתיים בידי אחיהם בני השלוש והארבע.

הקשר בין הטווס האב לבין צאצאיו עשוי לארוך זמן רב. טווסים בני שנה הנגמלים מטיפול אימם מצטרפים לרוב לתא החברתי של אביהם ובתוכו חיים.

לטווסים יכולת תעופה. טווסים ירוקים בג'אווה נצפו לעתים מתעופפים באזור הים אל איים קטנים בהם שוכנות ציפורים. עם זאת באופן כללי נמנעים הטווסים מתעופה פרט לצורך הגעה לענפי עצים, היכן שהם נחים.

כל מיני הטווסים נוהגים לשבת על ענפי עצים החוסים על אזור מחייתם.

נוצות הטווס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצות הטווס
טווס בטקס חיזור
פסיפס של זוג טווסים וביניהם אמפורה, פרט מרצפת הפסיפס מהכנסייה הביזנטית בנהריה

לטווס הזכר יש נוצות זנב ססגוניות ירוקות-כחולות או ירוקות. בנוצות יש סדרות "עיניים" הנראות בצורה מיטבית כאשר הטווס פורס את זנבו. לכל מיני הטווס יש ציצת נוצות בראשם. נוצות זנבו הן הנוצות הארוכות מבין כל בעלי חיים. הצבע של הנוצות נובע מצבעוניות מבנית.

לטווסת (נקבת הטווס) תערובת של נוצות בצבעי ירוק דהוי, חום ואפור. היא חסרת הזנב הארוך שיש לזכר אך בעלת ציצה. הנקבות יכולות אף הן להציג את נוצותיהן כדי להדוף סכנות או נקבות מתחרות מפני צאצאיהן.

בשביה יש לטווס מגוון רחב של גוני נוצות. מדובר במוטציות שנשמרו בשל רבייה מכוונת ע" האדם. נכללים בהם צבעי לבן, פחם, ארד, לשם (Opal), אפרסק, סגול ושילוב בין הנ"ל.

זנבו הארוך של הטווס מהווה דוגמה קלאסית לעקרון ההכבדה.

חיזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווסים יכולים להתרבות בגיל שנתיים. בגיל שנתיים נוצות הטווס עדיין לא מפותחות במלואן מבחינת הארוך והצפיפות. בגיל שלוש שנים מגיעות נוצות הטווס לאורכן המקסימלי.

תקופת הייחום מתחילה בתחילת האביב ומסתיימת בתחילת הסתיו. טקסי הזיווג כוללים את הצגת זנבו הפרוס של הזכר, הרעדת הנוצות וקריאה רמה, כזו הנשמעת דומה ל"מיאו" מודגש מאוד של חתול; בעוד קול קריאת הנקבה מזכיר במידה מסוימת קול נביחת כלב. הטווס מנער את נוצותיו בכיוון הטווסת, קרוב לוודאי כדי לזכות בתשומת לבה. טווסים הם פוליגמיים - הם יכולים להזדווג עם 4 או 5 נקבות במהלך עונת הייחום, אך עשויים גם להסתפק באחת.

אם הצליחה ההרבעה, הטווסת תטיל בגומה בקרקע בין 4 ל-7 ביצים, הבוקעות לאחר 28 עד 30 יום בהם היא דוגרת עליהן לבדה.

תפוצה וביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווס המצוי הוא יליד תת-היבשת ההודית ומהווה בה את הציפור הלאומית. הטווס הירוק הופץ ממיאנמר ומזרחה לג'אווה. הוא מצוי בתאילנד, בקמבודיה, במיאנמר ובמלזיה. הטווס הירוק נמצא בסכנת הכחדה כתוצאה מציד ומצמצום ופגיעה בשטחי המחיה שלו. ניתן להכליא בין שני המינים. הטווס חי פרא באזורים שצוינו אך הוא בוית כבר בימי קדם. יש השערה שלפיה הובאו טווסים מהודו לאירופה בידי אלכסנדר מוקדון. הטווס המצוי נחשב עוף חסון המתרבה היטב בשביה, והוא עוף פופולרי לתצוגה בגני חיות. לעומתו הטווס הירוק חסון פחות ונחשב תוקפני ואינו גדל לרוב בשביה.

במיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפי המיתולוגיה היוונית הטווס הוא החיה המקודשת לאלה הרה, אשתו הנקמנית של זאוס. מקור ה"עיניים" על זנבו של הטווס הוא ארגוס בעל 100 העיניים, שומרה הנאמן של הרה. אחרי שנקטל בידי הרמס הנציחה אותו הרה על ידי העברת עינייו לזנב הטווס. (אובידוס I, 625)
  • בשני השירים האפיים של קאלידאסה (מגהדוטה וקומאראסמאמבהווה משמש יופיו של הטווס כקישוט ספרותי.
  • באגדות הג'קטה, מהמאיור ג'קטה מתאר את לידתו המוקדמת של בהגוואן בודהה כטווס מוזהב.
  • לפי סיפורים אחרים, סוחרים הודים לקחו טווסים עד לבבל ושם מכרו אותם למקומיים.
  • בסיפורי הפולקלור של הודו לטווס יש מקום מיוחד. סיפור עם פונג'אבי מספר על מלכה המבקשת מבעלה לא לצוד טווסים שכן אחיה הוא טווס.
  • בתת-השבט המיורי של בהילס בהודו, נשים מסירות את רעלתן כאשר הן רואות טווס, וסוגדים לטווסים במהלך חגיגות וטקסי פולחן.
  • בדתם של היזידים יש מקום מרכזי ל"מלאכּ טאוס" - "מלאך הטווס" - הבכיר מבין שבעה מלאכים שלהשגחתם מסר האל את העולם.

הטווס במקורות היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים רבים סבורים שה"תכיים" הנזכרים במקרא (מל"א י, כב) הם הטווסים. הטווס נזכר בספרות חז"ל, ביחד עם התרנגול והפסיון כעוף נאכל שטעמו משובח. מהמקורות עולה בבירור שמדובר בעוף כשר. בספרות ההלכה של האחרונים היו דיונים אחדים בעניין ההיתר לאכלו. בעת החדשה נותרה מסורת אכילה פעילה בידי יהודי איטליה, שפסקה כנראה במהלך המאה התשע עשרה‏[1].

הטווס בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווס באומנות - ציור יפני משנת 1901

הטווס מופיע כסמל של רשת הטלוויזיה "NBC" וכמו כן הופיע בעבר בתור הסמל של "אולפני הרצליה".

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווס מצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווס ירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

טווס באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טווס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ להרחבה: זהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 59 – 68