קונסטנטינוס

ערך זה עוסק ב"קונסטנטינוס הגדול", קיסר הקיסרות הרומית המערבית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קונסטנטינוס (פירושונים).

הקיסר קונסטנטינוס

גאיוס פלביוס ואלריוס אאורליוס קונסטנטינוס (בלטינית: Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus) המוכר גם כקונסטנטינוס הראשון או כקונסטנטינוס הגדול (27 בפברואר 272 - 22 במאי 337) היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה משנת 324 עד מותו בשנת 337.

קונסטנטינוס נודע בעיקר בשל פעילותו לקידום מעמדה של הנצרות באימפריה הרומית, שהובילה לקבלתה כדת הרשמית של האימפריה.

ביוגרפיה[עריכה]

נעורים[עריכה]

דיוקנו של קונסטנטינוס כפי שנחקק על גבי מטבע שהונפק בתקופתו, ומסביב הכתובת "קונסטנטינוס"

קונסטנטינוס נולד בנאיסוס לקונסטנטיוס כלורוס, לימים קיסר האימפריה הרומית, ולאשתו הראשונה הלנה. אמו הייתה נוצריה וממנה קיבל את היכרותו הראשונית עם הדת הנוצרית. בשנת 293 מונה על ידי אביו לאחד מקיסרי הטטררכיה, ושירת בחצרו של דיוקלטיאנוס בניקומדיה.

תפיסת השלטון[עריכה]

בשנת 310, לאחר פרישת דיוקלטיאנוס ושותפו מהנהגת רומי בשיטת הטטררכיה בשנת 305, קמו שישה טוענים לרשת את כס השלטון. בהם היה קונסטנטינוס, שלאחר מות אביו קונסטנטיוס כלורוס, הנהיג את צבאו לאחר שזה הכריז עליו כיורשו, אל עבר רומא שהייתה בשליטתו של מקסנטיוס.

על פי המסורת הנוצרית, ערב הקרב על גשר מילביוס (Milvius) שהתרחש ב-28 באוקטובר 312, קונסטנטינוס וצבאו ראו צלב זוהר בשמים, ומתחתיו הכתובת "בסימן זה תנצח". עוד באותו הלילה נגלה ישו לקונסטנטינוס בחלום, כשהוא אוחז בצלב והורה לו להשתמש בצורה זו בעת מלחמותיו. למחרת בבוקר, הורה קונסטנטינוס לצבאו לפעול על פי חלומו, והתקין על מגיני החיילים את סימן הצלב, ופנה לכבוש את רומא, וליטול לידיו את תואר קיסר רומי המערבית.

חוקרים רבים חלוקים בדעתם מדוע בחר לו קונסטנטינוס לחסות בצל הנצרות, דת שסבלה עד זמן קצר לפני תקופתו מרדיפות על ידי השלטונות, והייתה דת חדשה באופן יחסי שזכתה עדיין ליחס חשדני ועוין. ההשערות הרווחות במחקר מעלות כי קונסטנטינוס הבין כי הנצרות תסייע לו לאחד את האימפריה הרומית תחת דת אחת, שהוא עומד כפטרונה הראשי, במקום הפילוג שהיה באותה עת ברחבי האימפריה. כמו כן, חוקרים מסוימים סבורים כי קונסטנטינוס זיהה את ישו כאל השמש, דבר שאכן בא לידי ביטוי בנצרות, כשלאחר מכן השתרשו בה סממנים פאגנים רבים, וסגידה לאל השמש בפרט, כדוגמת בחירת יום ראשון (שיוחס במסורת הרומית לאל השמש) כיום המקודש לנצרות, וציון הולדתו של ישו ב-25 בדצמבר, שעל פי האמונה הפאגנית זהו יום הולדתו של אל השמש, שכן יום זה הוא היום הקצר בשנה ובו חל מפנה במהלך השמש.

אמונתו הפאגנית של קונסטנטינוס באה לידי ביטוי גם בהטבעת סמלים פגאניים על מטבעותיו. היום כבר ידוע כי הטבלתו המאוחרת של קונסטנטינוס על ערש דווי על ידי אאוזביוס מניקומדיה הייתה מנהג נוצרי רווח באותה תקופה וכנראה לא תוצאה של אמונות פגאניות. הנוצרים אז האמינו כי לאחר הטבילה אין לנשמה דרך נוספת לכפר על חטאים, ולכן דחו את הטבילה והווידוי שאחריה עד לרגע האחרון האפשרי שיבטיח את כניסת הרוח לגן העדן. למרות זאת, חוקרים רבים מעריכים כי קונסטנטינוס תמך בשתי האמונות על מנת להגדיל את כוחו באימפריה.

מסורת נוצרית מאוחרת יותר מייחסת את הטבלתו לנצרות לאפיפיור סילבסטר הראשון, כמו גם את ריפויו ממחלת הצרעת, אם כי אין לה ביסוס - קונסטנטינוס נטבל למעשה רק על ערש מותו, בשנת 337, כאשר האפיפיור סילבסטר כבר היה מת זה כשנה וחצי. ייתכן שהמקור לאגדה זו הוא ברצון להצניע את העובדה שקונסנטינוס הוטבל על ידי אוסביוס מקיסריה, שהיה ממתנגדי הנצרות הקתולית.

צו מילאנו[עריכה]

ערך מורחב – צו מילאנו

לאחר שהתברר כי הקיסר החדש נוטה חסד לנצרות, מיהרו אלו להציע את שירותם לקונסטנטינוס כיועצים, מדריכים רוחנים לו, ומחנכים לבנו. בעקבות כך, ובשל הכרת הטוב לדתו החדשה ש"סייעה" לו לנצח בקרב על רומא, פרסם כשנה לאחר מכן בשנת 313, בשיתוף עם קיסר המזרח ליקיניוס, הכרזה בשם צו מילאנו, שבה קראו כי מן הראוי שהאימפריה הרומית תפגין סובלנות מלאה כלפי כל אדם שבחר להאמין בנצרות, או בכל כת אחרת, ובנוסף, קראו לתיקון העוולות שנעשו לנוצרים במהלך רדיפתם. בכך שמו ליקיניוס וקונסטנטינוס קץ לרדיפת הנצרות, וחיזקו את מעמדה כדת לגיטימית, ואף מועדפת ברחבי האימפריה.

ועידת ניקיאה[עריכה]

ערך מורחב – ועידת ניקיאה

בשנת 325, כשנה לאחר שהביס את ליקיניוס, קיסר רומי המזרחית בתום מאבק ממושך, ולאחר שביסס את מעמדו כקיסר רומי כולה, כינס קונסטנטינוס את הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה. הכנסייה התכנסה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה (היום איזניק). קונסטנטינוס זימן את מנהיגי כל הקהילות הנוצריות, על מנת לדון במדיניות הכנסייה וקביעת הדוקטרינה הנוצרית. הוא קיווה שבכך ישים קץ למחלוקות הרבות שבתוך הנצרות, ובכך, ליצור מצב שבו ישנו "אל אחד, דת אחת" כדי לגבש את תביעתו ל"אימפריה אחת, קיסר אחד".

בסופה של ועידה זו, שנודעה בשם "ועידת ניקיאה", הוכרז כי האריאנים שהתנגדו לשילוש הקדוש, הם כופרים. ופירסמו את ה"אני מאמין" או בשמו האחר ה"קרדו של ניקיאה".

פעולות נוספות[עריכה]

מטבע שנטבע בימי שלטון קונסטנטינוס, עליו מופיע דיוקנו

בנוסף לבניית ערים רבות שהנציחו את שמו, הגדיל לעשות קונסטינוס, כשבשנת 330 העביר את בירת האימפריה הרומית מרומא - לעיר היוונית ביזנטיון, העיר שופצה ונבנתה מחדש ואף ניתן לה שם חדש קונסטנטינופוליס, העיר של קונסטנטינוס. כל מנגנוני הממשל הקיסרי עברו לעיר זו כמו כן חלוקת הלחם בחינם שהייתה מסורת ברומא עברה לקונסטנטינופוליס. אחרי מעבר כל מוסדות השלטון מרומא לקונסטנטינופוליס נוצר חלל רוחני ושלטוני ברומא, חלל אותו מילאה הכנסייה.

מלבד בניית ערים, בנה קונסטנטינוס כנסיות רבות, כשהמפורסמת והחשובה מביניהם היא כנסיית הקבר הקדוש.

מתת קונסטנטינוס[עריכה]

מסמך מזויף בשם מתת קונסטנטינוס (Donatio Constantini) שחובר, כנראה, במאה השמינית, טען שקונסטנטינוס העניק לסילבסטר סמכות על הפרובינציות הרומאיות, ושימש את האפיפיורות להצדקת התערבותם המדינית בימי הביניים. המסמך הואשם בהיותו מזויף לראשונה על ידי הקיסר אוטו השלישי, במאה העשירית, האשמה שהוכחה כנכונה בתקופת הרנסאנס, על ידי לורנצו ואלה, על ידי בחינת השפה בה הוא נכתב.

יחסו ליהודים[עריכה]

ביהדות מוצג קונסטנטינוס לעתים באור שלילי, בניגוד לתדמיתו החיובית בנצרות. כמי שתרם לביסוס מעמדה של הנצרות באימפריה הרומית והפיכתה לדת מרכזית, הוא מואשם ברדיפות היהודים שהתקימה על ידי הכנסייה לדורותיה, על אף שזו החלה רק לאחר תקופתו.

בתקופתו לא התקיימו רדיפות יהודים מטעם הרשויות מתוקף צו מילאנו שכלל גם הכרה בחופש הדת ליהודים. הוא תמך בסמכות הסנהדרין, ובחוק מאוחר יותר השווה את מעמדם של נושאי משרות דתיות יהודים לזה של נושאי משרות דתיות נוצריים ופאגאנים. בשנת 321 אישר ליהודים להיבחר למועצת העיר קלן.^[1] עם זאת, קונסטנטינוס גם נקט בכמה צעדים שהרעו עם היהודים: הוא חידש את אכיפת האיסור על התיישבות יהודים בירושלים, שהיה קיים למעשה עוד מימיו של אדריאנוס, אבל לא נאכף בהקפדה, כחלק ממאמציו לבסס את ירושלים כעיר נוצרית. עם זאת, הוא גם הקל מעט על האיסור בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים בתשעה באב בלבד.

כמו כן, אסר על נישואים בין יהודים לנוצרים, איסור שעונשו מוות. עונש מוות נגזר גם על מילת עבדים נוצריים בידי יהודים, ומאוחר יותר אסר על אחזקת עבדים נוצריים בידי יהודים בכלל, והבעלות עליהם הועברה לידי הכנסייה.