תנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מקרא" מפנה לכאן. לערך העוסק בחטיבה הראשונה של התנ"ך ("תורה"), ראו חמשה חומשי תורה.

עיינו גם בפורטל

P Bible.png

פורטל התנ"ך הוא שער לכל הנושאים בתנ"ך והקשורים אליו. הפורטל עוסק בספרי התורה, הנביאים והכתובים, בפרשנות המקרא, ובסיפורים ובאישים המופיעים בתנ"ך. כמו כן, עוסק הפורטל בנוסחים ובתרגומים השונים לתנ"ך, ועוד.

Tanach.jpg

הַמִּקְרָא או הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) הוא קובץ הספרים המהווים את כתבי הקודש היסודיים של היהדות. קובץ ספרים זה מהווה ביהדות הרבנית את "התורה שבכתב".

מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות‏[1], ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך נסתיימה לפני תחילת הספירה הנוצרית[2]. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת, ותהליך הקאנוניזציה של התנ"ך החל בתחילת תקופת בית שני והושלם סביב שנת 200 לספירה‏[3].

שפת ספרי המקרא היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית הדתית והחילונית גם יחד, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. ספרי התנ"ך הם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, שם הם מכונים הברית הישנה ונוסף עליהם נדבך המכונה הברית החדשה. בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן המקרא בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי המקרא מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

התנ"ך הוא הספר הפופולרי ביותר בעולם‏[4], ובנוסחו הנוצרי (יחד עם "הברית החדשה") הוא תורגם למספר השפות הרב ביותר.

שמות התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה תנ"ך מייצגת בראשי תיבות את שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך. לעתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש", "כ"ד הספרים" (משום שיש 24 ספרים בתנ"ך, ובגימטריה כ"ד). בלשון חז"ל התנ"ך נקרא "מקרא" (אז לא היו בשימוש רווח ראשי תיבות) וכמו שכתוב למשל בפרקי אבות[5]: "בן חמש למקרא...". כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי (נשיא הסנהדרין בזמן חורבן בית שני ואחריו) נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא‏[6].

  • תורה: בתנ"ך עצמו מופיעים שמות שונים לציון הספרים המקודשים, כגון: "תורה", "תורת-אלהים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לכתבי התנ"ך המוקדמים יותר שלפי המסורה "נתחברו על ידי משה מפי הגבורה" המקובצים תחת השם "תורה".
  • נביאים: כתבי התנ"ך המאוחרים יותר, ה"נביאים", נקראו בזמן הקדמונים "דברי קבלה" כלומר ספרים שתוכנם התקבל מאלוהים באמצעות רוח הקודש‏[7]. מקובל להבחין בין ספרי נביאים ראשונים לספרי נביאים אחרונים. בראשונים מסופרת ההיסטוריוגרפיה המקראית של עם ישראל בתקופה שבין מות משה לחורבן בית ראשון על ידי ממלכת בבל, ובאחרונים מובאים דברי נבואה, ובכללם תוכחות ונחמות, של הנביאים מזמן הבית הראשון, גלות בבל ויסוד הבית השני.
  • כתובים: הקובץ השלישי, האחרון מבין הקבצים שנקבעו כחלק מהתנ"ך, מכיל תכנים לימודיים: "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים וגם דברי ימי העם וחזון לאחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). בתחילה לא התייחסו אליהם כאל קבוצה מיוחדת של ספרי קודש והם כונו "יתר הספרים"‏[8], רק בתלמוד הספרים מופיעים כקבוצה מסודרת בשם שנשאר עד היום "כתובים".

תוכן התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב נאבק עם המלאך ומקבל את השם "ישראל"

אסופה ספרותית רחבת יריעה זו כוללת, בין השאר, סיפורים הנראים כמיתיים. לחלק מהסיפורים האלה יש מקבילות במיתוסים של עמים קדומים במצרים ובמסופוטמיה ולפיכך יש חוקרים הרואים בהם פולמוס עם דתות ואמונות אחרות שרווחו במזרח הקדום. חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים סיפור היסטורי רציף, כשבאופן כללי כל ספר מתחיל את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים.

חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין אלוהים לעם ישראל ועל היותו של עם ישראל עם הבחירה. מתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, על הפרתה ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספג כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית (ירמיהו ז, ירמיהו לא, יחזקאל יח, יחזקאל לג) או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה').

בריאת העולם והתהוות עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור המקראי מתחיל בספר בראשית עם בריאת העולם, תיאור תמציתי של סיפור גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד, ומציין את שושלת הדורות עד אברהם. משם התנ"ך מתאר בהרחבה את השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל לאורך תקופת האבות, עד הירידה וההשתקעות במצרים.

יציאת מצרים והמדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה עם לוחות הברית

החל מספר שמות ועד סוף חמישה חומשי תורה, מתואר המסע של בני ישראל ביציאתם ממצרים ונדודיהם במדבר. חלק זה של התנ"ך מתחיל בלידתו של משה רבנו ומסתיים במותו. חלק ניכר מספרים אלה עוסק בפירוט המצוות השונות שנצטוו בהן בני ישראל וקורא לדבוק בהן.

ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד המלך מביא את ארון הברית לירושלים.

ספרי הנביאים הראשונים עוסקים בתיאור שושלות של אישים ומלכים לאורך תקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים, ומלכות שאול, דוד ושלמה.

תחילת ספר מלכים עוסק בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. לאחר מספר פרקים, מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים.

לאחר חורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביאים האחרונים עוסקים רבות בדברי תוכחה על פשעיהם של בני ישראל, המתפרשים בתור הגורם המרכזי לחורבן המקדש, בצירוף דברי חזון ונחמה על הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. חלק מן הפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופת בית ראשון מופיעים גם בספרים אלה. הספרים כוללים ערבוב של קינות על החורבן, חזיונות מסוגים שונים, ונבואות על הגאולה לעתיד לבוא.

כתובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל מושלך לגוב האריות בגלל דבקותו ביהדות.

ספרים: ספרי אמ"ת, חמש מגילות, דניאל, עזרא, נחמיה, דברי הימים

בחלק זה של התנ"ך מקובצים ספרים שאינם עלילתיים, או שהאירועים המתוארים בהם מתרחשים במנותק מרצף האירועים המתוארים בתורה ובנביאים. בין היתר, הספרים כוללים פתגמים (משלי), הגות פילוסופית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה). הספרים מסודרים באופן שמערבב בין סוגות ותקופות שונות.

ספרים חוץ-עלילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים עלילתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת לסיפור ההיסטורי המלא, המתחילה באדם הראשון ומסתיימת בהצהרת כורש בסוף גלות בבל. ספר עזרא ממשיך בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני, מספר עשורים לאחר נקודת הזמן בה נגמר ספר דברי הימים.

חיבור התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. במקרא עצמו נמצאות קביעות מעטות בלבד לגבי זהותם של מחבריו. באופן כללי, בחיבורים מהעת העתיקה לא היה נהוג לציין את שמו של המחבר, וכך גם בחיבורים רבים מספרי המקרא. באחדים מספרי המקרא מופיע כותרת המייחסת את החיבור למחבר מסוים, אולם רבים מחוקרי המקרא סבורים כי כותרות אלו, בחלק מהמקרים, נוספו בעריכה הסופית והם אינם מקוריים לחיבור, ומשכך, נכונותם אינה ידועה.

ברייתא המובאת בתלמוד מייחסת את כתיבת ספרי התנ"ך לדמויות ראשיות במקרא:

משה - כתב ספרו (=חמשת חומשי תורה), ופרשת בלעם ואיוב.
יהושע - כתב ספרו (=ספר יהושע)...
שמואל - כתב ספרו (=ספר שמואל), שופטים ורות.
דוד - כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים...
ירמיה - כתב ספרו (=ספר ירמיה), ספר מלכים וקינות (=מגילת איכה).
חזקיה וסיעתו - כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת.
אנשי כנסת הגדולה - כתבו יחזקאל, תרי עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
עזרא - כתב ספרו (=ספר עזרא) ויחס של דברי הימים עד לו.

תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'

חכמי התלמוד מבארים שקטעי ספרים המתייחסים לתקופה שלאחר מות המחבר לו מיוחס הספר, נכתבו על ידי דמויות מקראיות בני דורו‏[9]. חוקרי המקרא מאסכולות ביקורת המקרא מפקפקים בקביעות אלו. לפיהם, זמן עריכת רבים מן הספרים מאוחר מעבר לזמן כתיבתם לפי התלמוד, ובמקביל הם קובעים שחלק מן הספרים נערכו מתוך מקורות קדומים יותר, שנכתבו על ידי מחברים שונים בתקופות שונות‬.

הקאנוניזציה של התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. יש ספרים שנזכרים במקרא אך לא הוכנסו אליו, לדוגמה - ספר הישר, ספר מלחמות ה' ועוד. לדעת רוב החוקרים חתימת הקאנון מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה אחד הזרזים לקאנוניזציה. זרז נוסף לחתימת המקרא היא העובדה שבין השנים 300 לפני הספירה עד 150 לספירה, נכתבו ספרים חיצוניים כיתתים שיצאו כנגד היהדות הפרושית וההלכה המקובלת (כמו קריאת תיגר על לוח השנה המקובל בספר היובלים). הפרושים, בצעד מנע, שנועד לחסום בפני הספרים החיצוניים הכיתתיים את המסלול לקאנוניזציה, חתמו את הקאנון, וכללו בו גם ספרים מקובלים שקדושתם הייתה נתונה במחלוקת, כגון מגילות קהלת, שיר השירים ואסתר[10].

הספרים שלא נכללו בקאנון נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות הפרושית, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו בכתבי הקודש של כמה מן הזרמים הנוצריים.

חלוקת ספרי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היו ספרי המקרא בתנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים. כך אנו מוצאים בכתביהם של יוסף בן מתתיהו ואוריגינס (שצירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה), רק במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם.

על-פי המסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים, מקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של המקרא, התנ"ך כולל 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים. אולם בחלוקה נוצרית מאוחרת יותר, חולקו ארבעה ספרים לשניים – ספר שמואל (א-ב), ספר מלכים (א-ב), ספר דברי הימים (א-ב) וספר עזרא (עזרא-נחמיה) – והתקבלו 28 ספרים. על פי חלוקה מאוחרת זו, המספר הכולל של ספרי התנ"ך הוא 39, כולל תרי-עשר ספרי נביאים קצרים אותם נהוג לאחד לספר אחד.

סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.

ספרי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם ואריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים".

להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחריהם מופיע הכינוי הנוסף, וכינויים הלטיני.

1. בראשית
2. שמות
3. ויקרא
4. במדבר
5. דברים

(בר')
(שמ')
(וי')
(במ')
(דב')

(ספר הישר)
(ספר הגאולה)
(תורת כהנים)
(חומש הפקודים)
(משנה תורה)

[Genesis בריאה]
[Exodus יציאה]
[Leviticus תורת הלויים]
[Numbers מספרים, פקודים]
[Deuteronomy משנה תורה]

שמות הספרים ניתנו לפי אחת מן המילים המופיעות בפסוק הראשון של הספר. ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"), אולם כינויים הלטיני בא על פי תוכנו של הספר.

ספרי הנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים, מהם ארבעה ספרי נביאים ראשונים, וארבעה ספרי נביאים אחרונים.

בתלמוד‏[11] מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד‏[12], חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה.

ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם, הידועים גם כנביאים ראשונים:
6. יהושע (יהו')
7. שופטים (שו')
8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)
9. מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)
ספרי נבואה, הידועים גם כנביאים אחרונים:
10. ישעיהו (יש')
11. ירמיהו (יר')
12. יחזקאל (יח')
13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא:
הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל').

ספרי הכתובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים:

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):
14. תהילים (תה')
15. משלי (מש')
16. איוב
חמש המגילות:
17. שיר השירים (שה"ש)
18. רות
19. איכה
20. קהלת (קה')
21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')
23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)
24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

לשון התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עברית מקראית

הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

אוצר מילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממוזער

באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית.

מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). עובדה זו הביאה להשערה שהטקסט המקראי נכתב במתכוון תוך שימוש באוצר מילים קטן, זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

הטקסט המקראי בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקסט המקראי הקיים מורכב מבחינה לשונית ממספר רבדים:

בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

תרגומי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמוד הראשון בספר תנ"ך בשפה הטמילית, שיצא לאור בשנת 1723.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרגומי התנ"ך

התנ"ך זכה לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לסוף 1995 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-349 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-2,123 שפות‏[13]. בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומי התנ"ך הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ללטינית וליוונית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות.

ישנם כמה תרגומים מפורסמים:

ניתן לראות כי מספר פעמים התנ"ך איבד את משמעותו המקורית או את כפל משמעותו בתרגום.

עדי נוסח של התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT (בימין התרשים)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עדי נוסח

עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים.

חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד.

עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה:

עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים:

מהדורות התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנ"ך גוטנברג, התנ"ך המודפס הראשון

מהדורות התנ"ך שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה.

בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את:

במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב‏[14].

מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את:

  • מהדורת לטריס (לונדון 1852)
  • מהדורת גינצבורג (1932) על פי דפוסים ישנים והגהות מכת"י שונים
  • מהדורת N.H. Snaith (לונדון 1958)
  • מהדורת קאסוטו (ירושלים תשי"ג) על פי כתבי יד ממשפחת בן אשר
  • מהדורת קורן ע"פ המסורה (ירושלים תשכ"ה)
  • מהדורת עדי (תל אביב תשל"ו) על פי כתב יד לנינגרד
  • מהדורת ברויאר (תשל"ז - תשמ"ב) על פי כתר ארם צובא וכתבי יד הקרובים לו
  • מהדורות B.H, וכן B.H.S ו-B.H.Q (מהדורות מדעיות).
  • מהדורת סיני (תל אביב 1983)

פרשנות המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם דוגמות נגדיות, כמו הדוגמה הנוצרית, הקראית, השומרונית והיהודית.

מדרשי אגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים ביצירתם האגדית. כפי הנראה, מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו. כדברי הֶר‏[15] : "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים." כך למשל, בסיפור עקדת יצחק, מקצר התנ"ך בתיאור המאורע הדרמטי, אך חז"ל‏[16] מילאו את החלל שנוצר בתיאורי הנסיונות שעשה השטן, לשכנע את אברהם ויצחק לחזור בהם.

במקום בו המקרא עשוי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותן של דמויות מופת מסוימות, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. זאת אפשר למצוא למשל בסיפור ירידת אברהם ושרה למצרים, שם הציג המדרש את אברהם כבעל נאמן, שהחביא את אשתו בתוך תיבה והיה מוכן לשלם כל מכס שהוא, ובלבד שלא תתגלה ותיחטף, בעוד שהמקרא מתאר רק כיצד ביקש ממנה להימנע מלהציג עצמה כאשתו, בשביל שלא יפגעו בו לרעה‏[17].

במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. כך בעוד שהמקרא‏[18] מתאר רק שיוסף דחה את ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר, עד שהעלילה עליו והובילה למאסרו, ישנם פירושים בחז"ל לפיהם בשלב מסוים יוסף נעתר לניסיון הפיתוי, אלא שחזר בו ברגע האחרון, או "שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו"‏[19] ועקב כך לא זכה שיצאו ממנו שנים עשר שבטים. כדברי הר: "לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו."‏[20]

בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כך למשל בסיפור עשו ויעקב, הציגו חז"ל את עשו כרשע שעבר עברות חמורות ביותר‏[21].

ספר היובלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחבר ספר היובלים נהג לא פעם להוסיף פירושים לסיפורי התנ"ך כדי שיתאימו למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי‏[22]. בסיפור עקידת יצחק למשל, מתואר כיצד היוזמה לניסיון העקידה מגיעה מ"השר משטמה" (המזכיר את השטן שבספר איוב). אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט שמרד באלילות בכל מאודו.

פילון האלכסנדרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לחז"ל פעלו מספר מחברים יהודים 'חיצוניים', שהציגו את ההיסטוריה והתרבות היהודית לגויים וליהודים הלניסטיים, שרבים מהם לא הכירו את התנ"ך ממקור ראשון. פילון האלכסנדרוני שפעל לפני יוספוס, נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לז'אנר הכתיבה ההלניסטי שהיה מקובל בסביבת מגוריו במצרים, וכלל דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים, וגם הוא כיוספוס ניקה את אברם מכל דבר שקר, והציגו כדמות מרשימה, בעלת חכמה וידע רב.

יוסף בן מתתיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קדמוניות היהודים

הבולט בין המחברים עבור קהל הלניסטי הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים. בן מתתיהו פנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."‏[23] בן מתתיהו שם לו למטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו, לקהל הלניסטי-רומי. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה[24]. יוסף גם שילב בספרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

בן מתתיהו הסתמך על התנ"ך בכתבו את הספר, אך בחר מתוכו בעיקר את החלקים ההיסטוריים בהם סבר שקוראיו ימצאו עניין, ומאלו השמיט אזכורי אירועים שחשש שיפגעו בתדמית ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל. בן מתתיהו הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. שאיפתו הייתה להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך‏[25]. כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו.

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

פרשנות המקרא בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנות המקרא המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקורת המקרא

היחס לתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב.

התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי נלמד התנ"ך בדגש על מעמדו בדת היהודית ועל הפרשנויות הדתיות שניתנו לו. בבתי ספר של החינוך החרדי נלמד התנ"ך מכיתה א'. ובבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

בפי הנוצרים נקרא התנ"ך "הברית הישנה", והוא מהווה לצד "הברית החדשה", את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים עמי הספר. התנ"ך תורגם, כולו או לפחות חלקים ממנו, ל-2454 שפות וניבים‏[26].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: התנ"ך
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסט בלבד

טקסט וחומר עזר

כלים וחומר עזר

מאמרים

שונות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין הספרים המרכזיים ביהדות מלבד התנ"ך אפשר למנות את המשנה, התלמוד וקובצי הלכות כגון שולחן ערוך.
  2. ^ התקופות שבהן נכתבו כל אחד מהספרים השונים מן התנ"ך הן נושא למחקר פילולוגי ענֵף, וחלק ניכר מהקביעות בעניין זה שנויות במחלוקת בין החוקרים, מי מהספרים או המקורות מוקדם ומי מאוחר.
  3. ^ משנה, מסכת ידים, פרק ג', משנה ה'
  4. ^ BEST SELLING BOOK OF NON-FICTION באתר השיאים של גינס
  5. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ד, עמוד א'
  7. ^ רשי על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קל"ז
  8. ^ בן סירא בהקדמה לתרגום משלי[דרושה הבהרה]
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'
  10. ^ בתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ז', מובאים גם דברי החכמים, שלדעתם מגילת קהלת היא 'חכמתו של שלמה', מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, אך לא יועדה להיכתב כאחד מכתבי הקודש, וישנה מחלוקת על מעמדו של שיר השירים.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  12. ^ "איידי דזוטר מירכס", כלומר מפני שהם קטנים עלולים הם להיאבד
  13. ^ Best Selling Book of Non-Fiction, באתר ספר השיאים של גינס
  14. ^ ראו פירוט והרחבה והפניות ביבליוגרפיות בספרו של עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 2-5
  15. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 138
  16. ^ בראשית רבה, פרשה נ"ו
  17. ^ מדרש תנחומא (מהדורת בובר) פרשת לך לך סימן ח'
  18. ^ ספר בראשית, פרק ל"ט
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב'
  20. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, הערה 4, עמ' 141
  21. ^ בראשית רבה, פרשה ס"ג
  22. ^ Michel Testuz, Les idees religieuses du livre des Jubiles, Geneve/Paris: Droz/Minard, 1960
  23. ^ קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, 2
  24. ^ קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, עמודים L, LXI , ו-LXIII
  25. ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
  26. ^ UBS Translation Work


ארון הספרים היהודי
תורהתנ"ךמשנהתוספתאתלמודמדרששו"תמשנה תורהשולחן ערוךהמפהסידורמחזורספר הזוהרקבלהפרשנות למקראפרשנות לתלמודספרי חסידות מגן דוד