המהפכה המקסיקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחנה מורדים מקסיקנים בסמוך לסיודאד חוארס (Ciudad Juárez), צ'יוואווה, במהלך המהפכה המקסיקנית.

המהפכה המקסיקנית הייתה סדרת מאבקים פוליטיים, חברתיים, וצבאיים שהתחוללו במקסיקו בין השנים 1910 - 1921. היה זה אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה המקסיקנית בכלל, ובזו המודרנית בפרט. המהפכה גבתה את חייהם של כ-900 אלף מקסיקנים, מתוך אוכלוסייה שמנתה 15 מיליון איש ב-1910‏.[1]

הדחתו של פורפיריו דיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1876 שלט במקסיקו הקאודייו פורפיריו דיאס, מגיבורי מלחמת הרפורמה, שלטון דיקטטורי ללא עוררין. בימי שלטונו, שזכו לכינוי "פרופיריאטו" זכתה מקסיקו לתנופה כלכלית עצומה שבאה לידי ביטוי ביצירת תשתיות, ובעיקר ברשת מסילות ברזל, במאזן הסחר הלאומי, בהשקעות זרות רחבות היקף במדינה, בקידמה ובמודרניות. יחד עם זאת, מחיר הקידמה היה היעדר חירויות פוליטיות, נישול אינדיאנים מאדמותיהם, והעברת מרבית השליטה על המשאבים הלאומיים לידיים זרות. כך, למשל, 97% מכלל ההשקעות בכרייה היו זרות, וכך גם 98% מההשקעות בגומי ו-90% מההשקעות בתעשיית הנפט. 95% מכלל האוכלוסייה הכפרית הייתה מחוסרת אדמה, פחות מעשירית מהקהילות האינדיאניות היו בעלי אדמה, בעוד שזרים החזיקו בין 14 - 20 אחוזים מהקרקע ומרבית שטחה של מקסיקו הייתה בבעלותן של למטה מ-1,000 משפחות.

לקראת העשור הרביעי לשלטונו החלו מגזרים נרחבים בחברה המקסיקנית, הן מבחינת הריבוד החברתי והן מבחינת ביזורם הגאוגרפי, לראות במשטר נטל יותר מאשר רווח. דיאס, באמצעות המשמר הכפרי הידוע לשימצה שסר לפקודתו, נאלץ למשול בכוח הזרוע יותר ויותר. ידועה מחאת פועלי מפעל הנחושת בקנאנאה, אשר שבתו בשנת 1906 כנגד תשלום משכורות גבוהות יותר לפועלים אמריקאים, שיבוצם של האמריקאים במשרות טכניות וניהוליות, ותשלום במטבעות שונים למקסיקנים ואמריקאים. שומרי המפעל פיזרו את 3,000 הפועלים השובתים באמצעות סילוני מים רבי עוצמה ולאחר מכן ירו ללא אבחנה אל תוך ההמון, בהרגם עשרות פועלים. כאשר כשל דיאס בהבאת המשמר הכפרי פנה ויליאם גרין, בעל החברה, לארצות הברית ו-275 חיילי אריזונה ריינג'רס חצו את הגבול וכבשו את העיר. אולם לא היו אלו הפועלים והאיכרים העניים בלבד שמחו כנגד דיאס, שכן האליטה גם היא התנגדה לסגירותה של המערכת הפוליטית.

על רקע אי נחת ציבורית זו וההתנגדות למשטרו הכריז דיאס בשנת 1908 בראיון שנתן לעיתונאי האמריקני ג'יימס קרילמן (Creelman) כי לא ישתתף בבחירות שיערכו לנשיאות. בעקבות הכרזתו זו החלו ארגונים פוליטיים ומפלגות שונות לקרום עור וגידים ברחבי מקסיקו. אחד המתמודדים, פרנסיסקו איגנאסיו מדרו, צעיר משכיל וליברל ובן למשפחת חוואים עשירה ממדינת קואווילה, פרסם את "הירושה הנשיאותית" (La sucesión presidencial), בה קרא להחליף את הדיקטטורה בדמוקרטיה.

דיאס הפתיע את יריביו הפוליטיים כאשר חזר בו מהצהרתו והודיע כי יתמודד בבחירות הקרובות בשנת 1910. על מנת להבטיח את ניצחונו הביא דיאס לפרישתו של ברנרדו רייס, מושל לאון החדשה והמתמודד העיקרי מולו, מהמירוץ, וכך נותר מדרו יריבו העיקרי. מדרו התמודד תחת "המפלגה נגד בחירה מחדש" וקרא לרפורמה פוליטית ובחירות פתוחות. ערב הבחירות אסר דיאס את מדרו, אשר צבר פופולריות רבה בקרב הציבור המקסיקני. תוצאות הבחירות הראו על ניצחון מוחץ לדיאס על פני מדרו (כמליון קולות כנגד פחות מ-200 אלף), מה שהיה, כפי הנראה, תוצאה של מערכת בחירות מושחתת ולא הגונה, פרקטיקה מקובלת באותם הימים במרבית מדינות אמריקה הלטינית. מדרו נמלט מבית הכלא וחצה את הגבול לארצות הברית, שם החל לתכנן את השינוי הפוליטי הנחוץ למקסיקו.

מדרו גיבש את מצעו הפוליטית בעודו בעיר סן אנטוניו, טקסס, אך מכיוון שרצה להתחיל את המהפכה על אדמת מקסיקו, חצה את הגבול באוקטובר 1910. ב- 20 בנובמבר הציג מדרו את משנתו עיר המקסקנית סן לואיס פוטוסי בה הכריז על מצעו הפוליטי. תוכנית סן לואיס פוטוסי קראה להפלת משטרו של דיאס, לכונן דמוקרטיה ומערכת בחירות וכן להשיב לקהילות האינדיאניות את האדמות שנלקחו מהן בשנים שקדמו להכרזה. תוכנית סן לואיס פוטוסי הציתה את אש המרד, וקבוצות שונות הצטרפו במהרה לכוחות המהפכניים בכל רחבי מקסיקו. המהפכה המקסיקנית החלה.

הכוחות המהפכניים היוו, למעשה, קואליציה של קבוצות רבות ועשרות, ואולי מאות, מנהיגים מקומיים, אשר יחדיו שאפו להפיל את משטרו של דיאס. נוסף על מדרו, שלושה ממנהיגי המרד העיקריים היו פרנסיסקו "פנצ'ו" וייה ממדינת דורנגו שבצפון ופסקואל אורוסקו, איש הצפון גם כן, וכן אמיליאנו ספאטה, מפקד צבא השחרור של הדרום ממדינת מוראלוס שבדרום, אשר הצטרף לתנועה המהפכנית מעט מאוחר יותר, במרץ 1911. צבאו של דיאס התמוטט אחרי חודשים ספורים, ובאפריל 1911, לאחר שהכוחות המורדים התאחדו והתארגנו, התרכזו הכוחות זה כנגז זה בקרבת העיר סיודד חוארס. בהפסקת אש הגיעו מדרו ונציגי דיאס להסכם, שנחתם ב-22 באפריל, בו לא נאמר במפורש כי דיאס יתפטר, אם כי הבטחה זו ניתנה למדרו באופן בלתי רשמי. שאר מנהיגי ההתקוממות זעמו על התנאים וכפו על מדרו להתעקש על התפטרותו של דיאס והמשא ומתן קרס. אף על פי כן היסס מדרו מלהגיע להכרעה צבאית מחשש להתערבות ארצות הברית לאור 20,000 חיילי צבא ארצות הברית שהמתינו במרחק קצר מעבר לגבול. וייה ואורוסקו לא נשמעו למדרו ופתחו באש על הכוחות הנצורים, ובהסכם סיודד חוארס מיום 21 במאי 1911, הסתיימו הקרבות. לאחר הקרב הסכים דיאס לפנות את כס השלטון ויצא לגלות בצרפת ב-26 במאי, שם נפטר ב-1915. שר החוץ, פרנסיסקו לאון דה לה ברה (León de la Barra) הפך לנשיא זמני ומדרו אישית אישר את שרי הממשלה וחלק ממושלי המדינות. שאר מוסדות המדינה ונושאי התפקידים נותרו על כנם. המהפכנים, לעומת זאת, נדרשו להתפרק מנשקם. מדרו הפך לנשיאה הזמני של מקסיקו ולאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1911, נבחר לנשיא בבחירות כלליות. בכך תם הפרק שראשון של המהפכה המקסיקנית, אולם אקורד הסיום היה עוד רחוק. אירועי השנים הבאות הוכיחו את האמת הטראגית באמרה, המיוחסת לדיאס בעת שעלה על סיפון ה"איפירנגה" (Ypiranga), האונייה שנשאה אותו לאירופה, כי "מדרו שיחרר את הנמר, נראה אם יוכל לשלוט בו".

הקונפליקט בדבר הדרך החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכנה המשותף היחידי של המהפכנים בינם ובין עצמם היה הרצון להדיח את הרודן מתפקידו, אולם לאחר שצלחו במשימתם נתקלו בקושי רב לארגן את הממשל מחדש לשביעות רצון כל הזרמים. הדבר גרר מאבק ממושך בין הליברלים, הרדיקלים והאחרים, שנמשך קרוב ל-20 שנה ונחשב לחלק מהמהפכה המקסיקנית, למרות שניתן להחשיבו כמלחמת אזרחים לכל דבר. באותו הזמן התנקשו מתנגדיהם של מנהיגי המרד באלה האחרונים. ובין היתר נרצחו מדרו (1913), ספאטה (1919), קראנסה (1920) ופנצ'ו וייה (1923) על ידי מתנגדיהם במהלך המהפכה.

מדרו נרצח בשנת 1913 בעודו מכהן בתפקיד הנשיא. הוא הודח והוצא להורג בידי ויקטוריאנו הוארטה, גנרל לשעבר של דיאס שנשען על תמיכתו של שגריר ארצות הברית במקסיקו דאז, אך לא בתמיכתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. בהמשך, איבד הוארטה מהפופולריות שלו בשל יחסו הברוטלי כלפי נתיניו ועמו, והודח בידי וונוסטיאנו קראנסה, ממובילי המהפכה, ב-1915. קראנסה הכריז ב-5 בפברואר 1917 על כינונה של חוקה חדשה במקסיקו - חוקה שתקפה במקסיקו עד היום. קראנסה נרצח ב-1920 על ידי תומכים לשעבר שלו, בגלל סכסוך פנימי.

ייצוב המצב וסיומה של המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלווארו אוברגון סאלידו, מתומכיו לשעבר של קראנסה שהתקוממו נגדו, תפס את השלטון והיה לנשיא. הוא זה שהצליח ללכד את העם המקסיקני ולהובילו בדרך חדשה, תוך שהוא מרסן את כוחה של הכנסייה הקתולית, הנהיג חירות חברתית יחסית ואף הניח את היסודות למתן זכויות לנשים.

למרות שביתת הכוחות היחסית לאחר 1920, המאבקים המזוינים טרם תמו. המאבק המפורסם ביותר שהתרחש מאז סיום המהפכה הרשמי בשנת 1921, הוא המאבק בין תומכיה של החברה החילונית והפרדת הדת מהמדינה לבין מתנגדיה, שרצו בהחזרת חלק מסמכויותיה של הממשלה לכנסייה הקתולית וחזרת הכמורה למעמד שהיה לה לפני המהפכה. המאבק הפך להיות מאבק אלים ב-1926 והוכרע בשנה שלאחר מכן.

אולם, מרבית ההיסטוריונים לא רואים בקרב זה ובקרבות נוספים שהתרחשו לאחר 1921 חלק מהמהפכה המקסיקנית.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רענן ריין וצבי מדין (עורכים), מקסיקו לאחר המהפכה: חברה ופוליטיקה 1952-1910, מפעלים אוניברסיטאיים, תל אביב, 1998 (מאמרים שונים)
  • E. Bradford Burns and Julie A. Charlip, Latin America: An Interpretative History, Upper Saddle River, NJ: Pearson, 2007, 8th edition.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מספר ההרוגים מתייחס לעשור הראשון של המהפכה, ובמיוחד לתקופת המאבק המזוין בין השנים 1910 - 1917. לאוכלוסיית מקסיקו בשנת 1910 ראו כאן.